שם תאופורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שם תֵּאוֹפוֹרִייוונית: נושא אלוהים) הוא כינוי של אדם, מקום או מושג, המכיל בתוכו שם של אלוהות. שמות תאופוריים היו שכיחים בין השאר בתרבויות המזרח הקדום. עדויות להם, בכתובים או בממצאים ארכאולוגיים, משמשות כלי חשוב להבנת ההיסטוריה הדתית של תרבויות אלו.

שמות תאופוריים בתרבויות המזרח הקדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברבות מתרבויות המזרח הקדום היו שמות תאופוריים הדרך העיקרית לכינוי אנשים, ובעיקר גברים. בחירה בשם כזה נועדה כנראה להצהיר על נאמנות לאל מסוים ולבקש את הגנתו על הילד.

בתקופות שבהן מרבית השמות התייחסו לאל בולט אחד, היה זה האל הראשי (ראש הפנתאון) או האל הלאומי של התרבות. כך, שמות אשוריים מרבים להכיל את התיבה "אשור" (לדוגמה: אשורבניפל); שמות בבליים מכילים את התיבה "נבו" (נבוכדנצר), "בֵּל" (בלשאצר) או "סין" (סנחריב); שמות אדומיים "קוס" (קוסגבר); שמות מפיניקיה וקרתגו את התיבה "בעל" (חניבעל); שמות ממואב את התיבה "כמוש" (כְּמוֹש-מלך, אבי מישע), וכיוצא בזה.

שמות תיאופוריים של מקומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מקום נושא שם תיאופורי עשוי הדבר להעיד על פולחן לאלוהות הרלוונטית במקום. לעתים קרובות שמו של המקום נותר על כנו גם כאשר הדת המקומית משתנה. בארץ ישראל רבים משמות המקומות מתחילים במילה "בית" להעיד על קיומו של מקדש במקום. בין המקומות הנושאים שם אלים בארץ ישראל נמצאים:

שמות תאופוריים ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מבני ישראל, ובעיקר הגברים, נשאו, החל מתקופת ההתנחלות, שמות המכילים את שם אלוהי ישראל. התיבה "אל", והתיבות "יה", "יהו", או "יו", המשמשות כקיצורים של השם המפורש "יהוה", הופיעו הן בראשית השמות והן בסופם. לעתים נדירות מופיעים גם שמות עם התיבה "שדי" כגון בשמות שדי, עמישדי, צורישדי ושדיאור.

הבדלים בין ממלכת יהודה וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייתכן כי שמות תאופוריים היו נפוצים יותר בממלכת יהודה מאשר בממלכת ישראל. שכן, שלא כבממלכת ישראל, רוב שמות המלכים היהודאים היו תאופוריים.

התנ"ך מכיל 194 שמות המסתיימים ב"יה" או "יהו"; לעתים מתייחס הכתוב לאותה דמות בשתי הסיומות – עובדה המעידה על היותן חליפיות. לעתים משמשת הקידומת "יו" בשמות ישראליים היכן שהקידומת "יהו" משמשת בשמות יהודאים, כך לדוגמה נקרא מלך ישראל על פי רוב יורם ואילו מלך יהודה נקרא לרוב יהורם, ובדומה לכך יואש מלך ישראל לעומת יהואש מלך יהודה.

חוקרים רואים באופן שבו התקצר השם המפורש יהוה ל"יה", "יו" או "יהו" עדות לאופן ביטויו; על פי שיטה זו אופן הביטוי הנכון הוא, בתעתיק אנגלי, Yahweh.[דרוש מקור]

שמות יהודיים הנושאים שמות אלים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מועט יותר, אך ניכר, של שמות ישראליים ויהודיים אזכרו גם אלים אחרים:

שמו של האל המצרי רע מופיע בשמו של אחירע, מיוצאי מצרים; בשמו של שמגר בן ענת נזכר שם האלה הכנענית ענת; האלה שמש נתנה את שמה לשמשון הגיבור; ואילו האלים עשתר ומורדוך השתמרו בשמותיהם של אסתר המלכה ודודה מרדכי היהודי.

נפוץ מכל אלה היה השימוש בשמו של האל הכנעני בעל, שפולחנו היה נפוץ מאוד בתקופת השופטים והמלכים. הוא מופיע בשמותיהם של "ירובעל" (גדעון), "אשבעל" בן שאול, "מפיבעל" בן יהונתן, "בעל" דודו של שאול, "בעל-חנן" הגדרי ו"בעל-יה", מנאמני דוד, ו"בעל-ידע" מבני דוד. לעתים, מתוך השוואה בין ספר דברי הימים לכתוב בספרי התורה והנביאים, ניכר ניסיון של עורכי המקרא למחות את שם הבעל משמות יהודיים, מתוך התנגדותם לעבודה זרה. מאמצים אלו נעשו בשלוש דרכים:

  1. שינוי התיבה "בעל" למלה שלילית כדוגמת "בושת" או "תופל".
  2. שינוי חלקו האחר של השם לפועל המבטא התנגדות לאליל, כדוגמת ירובעל או מריב-בעל.
  3. שינוי השם "בעל" ל"אל" או "יה". במקרים אלו אין אפשרות לעמוד על השינוי אלא אם כן הוא יוצר סתירה עם מקור אחר בכתובים.

כך למשל שונה שמו של "אשבעל" בן שאול ל"איש-בשת", שמו של "מפיבעל" בן יהונתן שונה פעם אחת למפיבושת ופעם שנייה ל"מריבעל", "בעל-ידע" בן דוד המלך תוקן ל"אל-ידע", והוסף הסבר אנטי-אלילי לשמו של "ירובעל". ייתכן גם ששמו המקורי של אחיתופל היה "אחיבעל", שכן בספר דברי הימים מופיע שמו כאחיה.

אישים לא-עבריים שנשאו שמות תאופוריים הנשמעים יהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מלכים כנענים, כגון חזאל מלך ארם, הצלאל ופדאל מלכי עמון, ואלישת (דידו) מלכת קרתגו, נשאו את התיבה "אל" בשמם - עובדה זו אינה מפתיעה לנוכח היותו של אל ראש הפנתאון הכנעני.

שנויה במחלוקת היא הופעתה של התבנית "יהו" או "יה" בשמות מלכים נוכריים, שכן היא עשויה להעיד על שילובו של האל יהוה, הייחודי ליהדות, בפנתאונים כנעניים. כך, בארכיון אבלה, המתוארך לסביבות שנת 2500 לפנה"ס, מופיעים מספר שמות בעלי הסיומת "יה" או "יהו", ובהם מיכיה, עבדויה, פטריה, ושומיהו,[1] ואילו באסטלת ספירה, מן המאה ה-8 לפנה"ס, מופיע שמו של בר-גאיה מלך כתך לצד מתעאל מלך ארפד.

שמות תאופוריים באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבויות פרה-איסלאמיות בחצי האי ערב, וביתר שאת בקרב המוסלמים, רווח השימוש בצירוף עבד-אל (או עבדול), שפירושו "עבדו של", לפני שם האל. בניגוד ליהדות, בה הגיוון בשמות נובע משינוי הפעלים והתארים המצורפים לשם האל, באסלאם נובע הגיוון מן השימוש החלופי באחד מ-99 תאריו של אללה, כדוגמת עבד-אל-עזיז (העז), עבד-אל-וואהב (המעניק), ועבד-אל-רחמן (הרחמן).

שמות תאופוריים בתרבויות המערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בתרבויות מערביות קיימים שמות תאופוריים, אך הם נפוצים פחות. דוגמאות לכך הם השם אפולוניוס ואתנודורוס בתרבות יוון, או כריסטינה בנצרות. שמות נוצריים נפוצים אחרים הם תיאודורוס (מתת האל) או תיאופילוס (אוהב האל, בגרסה לטינית אמדאוס). על כל פנים, בשלב מוקדם מאוד בתולדות הנצרות התקבע הנוהג להעניק שמות על שם תלמידיו ובני משפחתו של ישו, ועל שם קדושים מאוחרים יותר. שמות על שמו של ישו עצמו נדירים למדי, אם כי בכמה ארצות דוברות ספרדית מקובל השם "חסוס", כלומר ישו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ G Pettinato, The Royal Archives of Tell Mardikh-Ebla, The Biblical Archaeologist, 1976