שמאל רדיקלי בישראל

השמאל הרדיקלי בישראל מורכב מיחידים ומתנועות חברתיות-פוליטיות המזוהים עם רעיונות השמאל הרדיקלי העולמי כפי שהם באים לידי ביטוי במדינת ישראל. ^{[דרושה הבהרה]}

השמאל הרדיקלי דוגל בשינויים עמוקים במבנה החברה, במיוחד בתחומי הלאומיות, הכלכלה, התרבות ויחסי הכוחות בחברה. בישראל, שבה ניתן משקל רב לסכסוך הישראלי-ערבי, השמאל הרדיקלי מאופיין בעיקר לפי דעותיו ופעולותיו בנושא זה^{[דרוש מקור]} וביחסו לציונות. כמו הרבה חברים בקבוצות בעלות אידאולוגיה קיצונית גם חלק מהשמאל הרדיקלי עושה שימוש בדרכי פעולה קיצוניות או מנוגדות לחוק‏‏.^{[דרוש מקור]}

שני היבטים של השמאל הרדיקלי

ניתן למיין את השמאל הרדיקלי הישראלי על פי שני היבטים עיקריים:

שמאל חברתי

ההיבט החברתי הוא אחד ההיבטים המסורתיים המקובלים למיון תנועות וארגונים בין שמאל וימין. קיום היבט זה, במידה רבה או במידה פחותה, הוא תנאי הכרחי לכך שגוף כלשהו ייחשב "שמאלי". לשמאל הרדיקלי המכונה "חברתי" משתייכים ארגוני שמאל העוסקים בנושאי חברה וכלכלה, נטיות מיניות, מגדר, זכויות בע"ח. על קבוצות אלה ניתן למנות קומוניסטים, טרוצקיסטים, פמיניסטים רדיקליים ואחרים.

יש מקרים בהם הציבור כולל ארגוני שמאל למען איכות סביבה בעלי חשיבה רדיקלית בקבוצה זו, אך אם פעילותם אינה חורגת מהקונצנזוס ועמדתן בנושאים המדיניים נייטרלית, הציבור בדרך כלל לא יחשיב אותן כ"שמאל רדיקלי".

שמאל בנושאי הסכסוך הישראלי-ערבי והציונות

בין האירגונים הנחשבים כאירגוני שמאל כלולים אירגונים שעיקר פעילותם מתמקדת בסכסוך הישראלי-ערבי, הזדהות עם הפלסטינים, וארגוני זכויות אדם המתמקדים בדאגה לזכויות האדם של הצד הפלסטיני, תוך ביקורת חריפה על מדינת ישראל. בקבוצה זו, שניתן לכנותה גם "שמאל מדיני", אפשר לכלול גם ארגונים ויחידים שמאליים, השוללים את הציונות כבסיס האידאולוגי לקיומה של מדינת ישראל ואת הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. לדעתם^{[דרוש מקור]}, ישראל כמדינה ציונית היא בלתי-לגיטימית ולכן יש להפכה למדינת כל אזרחיה או למדינה דו-לאומית (או לחלק ממדינה דו-לאומית). בין החברים בארגונים אלה יש המצהירים על עצמם כפוסט ציונים, ויש הרואים עצמם כציונים, אך אינם נתפסים ככאלה על ידי יריביהם. כך, למשל "גוש שלום" או "אומץ לסרב" נתפשים ומסווגים^{[דרוש מקור]} כארגוני שמאל רדיקלי עקב דרכי הפעולה בהם הם נוקטים כדי להביע מחאה, כדוגמת סרבנות והטלת חרם.

יש לציין כי הזדהות עם הפלסטינים ושלילת הציונות ושלילת הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ניתן לייחס לשמאל הקיצוני היהודי, אולם אותה עמדה מאפיינת גם את הימין הפלסטיני (הקיצוני והפחות קיצוני).

הקשר בין שני ההיבטים

הקבוצות, המאופיינות על פי שני ההיבטים האלה, אינן זהות אך יש ביניהן חפיפה, שכן לעתים חלק חשוב מהביקורת הרדיקלית בישראל הוא הקישור בין היותה של ישראל חלק מן הסדר הקפיטליסטי העולמי לבין הכיבוש והמאבק הפלסטיני (ראו "עקרונות וזרמים" להלן). לפיכך אותן קבוצות היוצרות את החיבור בין סוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי ובין הבעיות הכלכליות והחברתיות הנן השמאל הרדיקלי הישראלי.

עם זאת, במסגרת קבוצות המזוהות עם השמאל הרדיקלי ניתן למצוא אנשים בעלי השקפת עולם כלכלית קפיטליסטית ימנית מובהקת או כאלו שאין להם השקפת עולם כלכלית מגובשת (כמו האנרכיסטים). כך, שהכינוי "שמאל רדיקלי" מיוחס לעתים גם לאנשים ולקבוצות הקרובים לקפיטליזם הימני יותר מאשר לסוציאליזם השמאלי.

המאפיין החברתי של השמאל הרדיקלי העוסק בנושאי הסכסוך הערבי-ישראלי, הוא השותפות בין האזרחים הערבים והאזרחים היהודים של מדינת ישראל. נושא זה מזוהה עם השמאל הרדיקלי הבינלאומי, והוא שמבחין בין תנועות השמאל הרדיקלי המובילות אותו, בפרט חד"ש ותעאיוש, לבין זרמים אחרים של השמאל הציוני והלא-ציוני בחברה הישראלית.

תפישת עולם

על אף תומכיו המועטים ביחס לכלל אזרחיה של מדינת ישראל, השמאל הרדיקלי הטרוגני בעמדותיו. ארגוני השמאל הרדיקלי המתייחסים לשאלות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מאוחדים בקריאה לביטול הממשל הצבאי של ישראל ביהודה ושומרון, ולביטול העדיפות שניתנת ליהודים במדינת ישראל במסגרת חוק השבות ^{[דרוש מקור]} וחוקי הקרקעות. יש כמה השקפות רווחות בנוגע למסגרת המדינית הרצויה: שמירת המסגרת של מדינת ישראל בתוך תחומי הקו הירוק, אך בלווית שינוי מהותי באופיה, או יצירת מדינה דו-לאומית - או חסרת לאומיות מוגדרת - בשטח ישראל ובשטחי יהודה, שומרון ועזה, שתהיה משולבת פלסטינית-ישראלית. הגישה האנרכיסטית קוראת לפירוק מוסד המדינה במטרה ליצור סדר חברתי בלתי-היררכי. בסוגיות חברתיות-כלכליות המגוון רחב עוד יותר. בארגונים רדיקלים מבחינה חברתית, קיימות גישות מרקסיסטיות, טרוצקיסטיות, פוסט-קולוניאליסטיות, קוויריות, פמיניסטיות ואחרות. עם זאת, ניתן להתוות קווי מתאר לדיון, שגם אם אינם קווים של הסכמה, הם מהווים לפחות את גבולות הדיון בתוך השמאל הרדיקלי.

חלק מכל תפישה רדיקלית הוא ראיה כוללנית של החברה על מרכיביה כמונעת על-פי הגיון בסיסי אחיד. השמאל הרדיקלי בעולם כולו מאפיין את העולם כזירת מאבק בין מדכאים למדוכאים, כאשר תפקיד הפעילים הפוליטיים הוא "לא להיות לצדם של התליינים", במילותיו של אלבר קאמי. השאלה הפתוחה היא מיהם המדכאים ומיהם המדוכאים, ומהו אופיו המרכזי של הדיכוי. מרקסיסטים יצביעו על הדיכוי המעמדי, פמיניסטיות וקווירים על דיכוי נשים, או דיכוי הנטייה המינית והמגדר, פוסט-קולוניאליסטים על דיכוי עמי העולם השלישי ואילו פעילים למען זכויות בעלי-החיים, יצביעו על דיכויים של אלה. פוסט-מודרניסטים ידחו את העיסוק המהותני ב"סדר-עדיפויות" של דיכוי, ויגדירו כל היררכיה כזאת כמדכאת כשלעצמה. תפישה זו דומה לתפישה האנרכיסטית שמדגישה את הקשר שבין כל צורות הדיכוי השונות, ולפיכך את הקשר שבין שלל המאבקים השונים נגדן. בנוסף, האנרכיזם מאמין שמטרתם ההיסטורית של מוסדות כמו מדינות וממשלות, משטרות וצבאות, אינה לשרת את הציבור או להגן עליו, אלא לשמור על איזון וסדר חברתי "תקין" שיאפשר לבעלי הכוח וההון לנצל את הציבור. האנרכיסטים מאמינים כי בני אדם מסוגלים לארגן את חייהם ללא כפייה, ללא עונשים ופקודות מלמעלה, אלא על בסיס רצוני וטבעי.

השמאל הרדיקלי הישראלי מדבר על מספר מוקדי דיכוי: דיכוי הפלסטינים בשטחים המוחזקים (שטחים כבושים על פי הטרמינולוגיה המקובלת בפי אנשי השמאל הרדיקלי, אך גם בפי השמאל והימין הרדיקלי הערבי והפלסטיני) במסגרת שלטונה של ישראל בהם, דיכוי של לא-יהודים בישראל עצמה במסגרת חוקים שנותנים העדפה ליהודים, דיכוי של יהודים מזרחים במסגרת מדיניות שמעדיפה את יוצאי-אירופה וצפון-אמריקה, דיכוי נשים במסגרות דתיות, צבאיות ובמסגרות פטריארכליות, דיכוי של בנות ובני קהילת הלהט"ב, דיכוי של בעלי-חיים במשקים, בגני-חיות^{[דרוש מקור]} וכיוצא בזה ודיכוי של קבוצות באוכלוסייה, שהן חלשות מבחינה כלכלית.

זיהוי מוקדי דיכוי אלה מקובלת גם על דעתם של גורמים פוליטיים לא-רדיקליים בישראל, אולם בשמאל הרדיקלי יש נטייה לראות בסיס משותף לכל הגורמים האלה, והוא השיטה הפוליטית והכלכלית. על-פי השמאל הרדיקלי שינוי שורשי של המסגרת הפוליטית והכלכלית של המדינה יפתור את הבעיות מעיקרן, בעוד תיקונים ושינויים הדרגתיים הם בלתי מספקים. השמאל הרדיקלי דוחה את התפישה הרווחת בשמאל הציוני לפיה יש להפריד בין דיכוי "חברתי" בקרב יהודים בתוך ישראל ובין דיכוי "לאומי" נגד פלסטינים (בין אם הינם אזרחי ישראל, תושבי השטחים או פליטים). לפיכך השמאל הרדיקלי אינו מכיר ב"שמאל חברתי" ו"שמאל מדיני" כשתי אופציות נפרדות, אלא גורס כי מי שאינו שמאל "חברתי" וגם "מדיני" אינו שמאל כלל. בארגונים כגון "מאבק אחד", מתאחדים כל המאבקים כולם - כאשר שירות בצבא, לאומיות, אפליית נשים, גזענות, הומופוביה, אפליה על רקע דתי, פגיעה בסביבה, עבודה בתאגיד גדול ואכילת-בשר, נתפסים, כולם כאחד, כדברים שיש להיאבק נגדם, תוך התנגדות גורפת, לכל הפרדה שהיא, בין המאבקים השונים - היות שלשיטתם, לא ניתן להיאבק, נגד סוג אחד של דיכוי, אם הנאבק נגדו, שותף בעצמו לדיכוי אחר.^{[דרוש מקור]}

ניתוח המציאות: הציונות והאימפריאליזם

הציונות נבחנת בשמאל הרדיקלי במונחים גלובליים, כתנועה שפתרה את הבעיה היהודית של אירופה אחרי השואה, בעזרתן של המעצמות (בעיקר ברית המועצות ובריטניה), באופן שהיה נוח ביותר לאותן מעצמות.

על פי אנשי השמאל הרדיקלי, הפתרון הציוני היה אסון לתושבי הארץ הפלסטינים והוביל אל הנכבה שלהם.

ישראל נתפסת כמדינת-חסות של האימפריאליזם הבריטי, הצרפתי והאמריקני, בסדר היסטורי זה, מדינה שנלחמה בשכנותיה עבור האינטרסים של הבורגנות של המעצמות והבורגנות המקומית, ולא למען תושביה שלה. היחס ליהודים המזרחיים ולפלסטינים, אזרחי ישראל ואחרים, נתפס כדוגמה לדיכוי של פרולטריון בידי ממסד עשיר ומחובר למוקדי-הכוח הבינלאומיים. השמאל הרדיקלי מנתח את המיליטריזם הישראלי ככלי לדיכוי של נשים וקבוצות מודרות אחרות. ^{[דרוש מקור]}

חזון לפתרון

השמאל המרקסיסטי טען שהפתרון הרדיקלי היחידי האפשרי הוא מהפכה. לא ייתכן, כך נטען, לקוות לשינוי רדיקלי ללא התקוממות רבתי. תפישה זו גולמה גם בישראל על ידי קבוצות כמו "מצפן". בשנים האחרונות, בעקבות השינויים בזירה הבינלאומית, הקריאה למהפכה כצעד ראשון ויחיד לקראת שינוי נתפסת כלא-ריאליסטית, ומספר אנשי שמאל פוסט-מודרניסטים קוראים, בין אם ברצינות ובין אם באירוניה, ל"מהפכה של חיי היום-יום"^{[דרוש מקור]} ולהקמת "אזורים אוטונומיים ארעיים" (Temporary Autonomous Zones).^{[דרוש מקור]} קיימת גם תפישה של תורת שלבים הרווחת אצל חלק מאנשי השמאל הרדיקלי, האומרת: אין לצפות לשחרור משמעותי בתוך החברה הישראלית כל עוד היא תלויה בכיבוש ועסוקה במלחמה תמידית. לפיכך יש לפעול קודם כל לשחרור העם הפלסטיני מהכיבוש ורק לאחר מכן, או בתוך כך, יהיה אפשרי לנהל מאבק מעמדי, מגדרי או אחר בתוך החברה הישראלית. יש לציין כי התפישה הזאת איננה קונצנזואלית בשמאל הרדיקלי, ויש הרואים בה שגיאה ומעדיפים לפעול בתוך החברה הישראלית, מתוך התפישה שאין לצפות ממי שמדוכא בעצמו להזדהות עם סבלו של האחר.

הדעות חלוקות בשמאל הרדיקלי באשר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נקודת מחלוקת אחת היא סביב זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי,^{[דרוש מקור]} שרוב השמאל הרדיקלי אינו רואה בו לאום במובן הרגיל של המלה.^{[דרוש מקור]} גופים כמו מק"י מקבלים את קיומו של עם ישראלי כלאום בעל-זכויות. יש הרואים בו קבוצה קולוניאליסטית שאין לה זכויות קבוצתיות אלא רק זכויות אדם ואזרח.^{[דרוש מקור]} המצדדים בתפישה הראשונה לרוב תומכים בגישת שתי מדינות לשני עמים או במדינה דו-לאומית, שני פתרונות המכירים בזכויות הלאומיות של הישראלים (אם כי לא בהכרח של היהודים) לצד אלה של הפלסטינים. בעלי הגישה השנייה, שהם מיעוט קטן מתוך השמאל הרדיקלי, תומכים בהקמת מדינת לאום פלסטינית דמוקרטית וחילונית. אף אחד בשמאל הרדיקלי אינו שולל את זכותם של הישראלים לחיות בארץ כיחידים שווי-זכויות.

חילוקי הדעות בין המצדדים במדינה אחת לבין תומכי פתרון שתי המדינות הם בעיקרם ויכוח בין מה שנתפס כאוטופיזם לבין פרגמטיזם.^{[דרוש מקור]} ככלל, השמאל הרדיקלי סבור שתמיכת השמאל הציוני בפתרון שתי המדינות מבוססת על רצונם של חלקים בבורגנות הישראלית בשקט, בשווקים ובכוח עבודה זול.^{[דרוש מקור]} בשמאל הרדיקלי, לעומת זאת, התמיכה בפתרון זה אינה מתוך הזדהות עם מטרות אלה, אלא מתוך מחשבה שמצב של שקט יכול להביא לעצירת שפיכות הדמים ולפיתוח של תודעה המונית נגד כל סוגי הדיכוי. המתנגדים לפתרון שתי המדינות מצביעים על הקשר ההדוק בין המשק הישראלי והפלסטיני ועל ההתנחלויות כמכשולים לשלום שניתן להתגבר עליהם רק באמצעות איחוד של שני העמים במסגרת אחת. רבים ממצדדי המדינה האחת רואים לנגד עיניהם פיתוח של תרבות היברידית מקומית, המבוססת על קוסמופוליטיות ועל התרבות הערבית, שהיא גם תרבותם של יהודים רבים (דוגמה נפוצה היא מוזיקה מזרחית בישראל).

היחס לטרור הפלסטיני

סוגיה בוערת תמיד, ובעיקר בתקופות של מתקפות טרור פלסטיני בישראל (כגון אינתיפאדת אל-אקצה), היא משמעותה והיקפה של התמיכה במאבק הפלסטיני. מעטים בשמאל הרדיקלי דבקים בתפישה לפיה "לא אומרים לעם איך להילחם על חירותו", אך הרוב מסכים שיש לנצל את האוזן הקשבת שהוא זוכה לה בקרב הפלסטינים כדי לשכנעם לנקוט בדרכי מאבק מוסריות ויעילות בעיניו - בעיקר מאבק לא-אלים. ^{[דרוש מקור]}

ישנה מחלוקת מסוימת באשר לגבולות הפעולה הנכונים. אין מחלוקת^{[דרוש מקור]} על כך שהפגיעה בנשים וילדים היא פסולה, בכל זמן ובכל מקום; אך הפגיעה בחיילים ובמתנחלים נתונה במחלוקת. מעטים מן השמאל הרדיקלי סבורים שלפלסטינים ישנה זכות מוסרית וחוקית (לפי המשפט הבינלאומי) לפגוע בחיילים של "צבא כיבוש"‏, על אף שגם בקרב אלה יעילותה של האסטרטגיה הזו מוטלת בספק^{[דרוש מקור]} בשל הנחיתות הצבאית המובהקת של הפלסטינים. אחרים כוללים בקבוצת המטרות הלגיטימיות גם מתנחלים בוגרים, בטענה שאנשים אלה בחרו לחיות בשטח כבוש ביודעין, ובכך הם משתתפים באופן פעיל בכיבוש. פובליציסטים, המהווים מיעוט קטן מהשמאל ומהשמאל הקיצוני, פרסמו מאמרים ובהם הבנה (ולעתים אף הצדקה) למעשיהם של המחבלים המתאבדים, תוך ביצוע רומנטיזציה של הפיגועים (למשל דליה רביקוביץ ‏‏ ‏‏). אם כי התבטאויות בזכות פיגועי ההתאבדות הן נדירות, ארגוני שמאל רדיקלי הביעו לא אחת תמיכה בפלסטינים האחראים לפיגועי טרור כנגד אזרחים, למשל בביקורי תנחומים אצל משפחותיהם של מחבלים מתאבדים. לעתים אף פעלו להגן עליהם מפני סיכול ממוקד, משום שזה, לטענתם, הוצאה להורג ללא משפט - כמו גם עקב העובדה, שבסיכולים אלה נפגעו, לעתים קרובות, גם אזרחים פלסטינים חפים-מפשע. בדרך כלל הפעילות התמקדה במישור הפובליציסטי והמשפטי אך לפעמים גם גלשה למעורבות פעילה: הפרעה לביצוע מעצרים על ידי כוחות הביטחון או התנדבות לשמש כמגן אנושי.

מפלגות, תנועות ואישים בשמאל הרדיקלי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

דרכי פעולה

בתוך השמאל הרדיקלי קמו לעתים פסימיסטים שטענו כי החברה הישראלית רקובה מיסודה, ושאין אפשרות לשנותה מבפנים. בפרשת החזית האדומה אף היו מהם שריגלו למען ארצות ערב מתוך מניעים סוציאליסטים. היו גם כאלה שעזבו את ישראל מתוך התנגדות למדיניותה. הנותרים בישראל ייחסו חשיבות עליונה לקשר ולתמיכה בפלסטינים בכלל ובשמאל הפלסטיני בפרט, חלקם שילם על כך מחיר. בשנות השמונים הועמדו לדין אנשי שמאל שנפגשו עם נציגי אש"ף ברומניה, ובתחילת המאה ה-21 טלי פחימה שהורשעה בעסקת טיעון על קשריה עם אנשי גדודי חללי אל-אקצה של הפת"ח מג'נין.

שני סוגי פעולה נפוצים בקרב השמאל הרדיקלי הם הפגנות, בהן גם הפגנות בלתי חוקיות בשטחי הרשות הפלסטינית, והפצת מידע.

הפגנות

הפעילות הפוליטית הנפוצה ביותר בשמאל הרדיקלי היא הפגנה.^{[דרוש מקור]} אלה נעות בין משמרות מחאה קטנות, לבין עצרות של אלפי משתתפים. לרוב, הפגנות אלו אינן מידרדרות לעימות אלים כלשהו אולם לעתים הן נתקלות באלימות מצד אנשי ימין מחד והמשטרה (היס"מ בפרט) מאידך.

להפגנות בשטחים ישנה דינמיקה אחרת, בעיקר כאשר הן נערכות יחד עם פלסטינים. הפגנות אלה נערכות ללא רישיון, תוך כדי עימות חלק מהמפגינים מול כוחות הצבא ומג"ב. לעתים קרובות מושלכות אבנים נגד כוחות המשטרה והצבא, לרוב מצד בני נוער פלסטיניים. בכמה פעמים אף הושלכו רימוני גז ובקבוקי תבערה. לעתים נעשו גם ניסיונות לחבל ברכוש ותשתיות צבאיות, בייחוד בהפגנות נגד גדר ההפרדה.

כוחות הביטחון נוהגים להכריז על מקומות שבהם נערכות הפגנות כעל שטח צבאי סגור ולפזרן באמצעות מעצרים ואמצעים לפיזור הפגנות: גז מדמיע, רימוני הלם, מכות ואף כדורי גומי. כאשר ישנם ישראלים או פעילים בינלאומיים בשטח, השימוש באש חיה נדיר מאוד אך קיים (למשל במקרה גיל נעמתי). פעילים פוליטיים מן השמאל הרדיקלי טוענים שהצבא משתמש לעתים ברימוני גז מדמיע על מנת לפגוע במפגינים עצמם. ‏‏

תעמולה והפצת מידע

השמאל הרדיקלי עוסק רבות בהפצת מידע ותעמולה בציבור הישראלי, הכוללים לעתים קרובות מידע על המתרחש בשטחים (כגון הטור "אזור הדמדומים" של העיתונאי גדעון לוי), ניתוחים ודעות מנקודת מבטו של השמאל הרדיקלי, וביקורת נוקבת על מדיניותה של ישראל, צה"ל או פוליטיקאים וקציני צבא ישראלים.

נעשים מדי יום ניסיונות להגיע אל התקשורת הממוסדת באמצעות סיקור של אירועים, מאמרי מערכת, מכתבים, מודעות, עצומות, פרסומות ועוד; אך בנוסף לכך נפוץ הניסיון לעקוף את התקשורת הממוסדת ולהגיע ישירות אל הציבור באמצעות כרוזים, כרזות, גרפיטי, אתרי אינטרנט, פנזינים שידורי רדיו עצמאי ועוד. ימי התקשורת האלטרנטיבית הם כימי השמאל הרדיקלי עצמו, אך עם הזמן נוסדו ארגונים שעוסקים בעיקר בהפצת מידע, כמו אינדימדיה ישראל, סלון מזל, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית וזוכרות. ארגון שמאל רדיקלי בולט העוסק בהפצת מידע הוא מחסום Watch, המציג באתרו את האירועים המתרחשים במחסומים של צה"ל בשטחים.

סרבנות

ערך מורחב – סרבנות בישראל

השמאל הרדיקלי אינו רואה בצה"ל ארגון ראוי,^{[דרוש מקור]} ולכן חלקו תומך בסרבנות במידה זו או אחרת. הסרבנות מתחלקת למספר רמות:

• סירוב לבצע פקודות מסוימות, כגון לאייש מחסום או לבצע סיכול ממוקד.
• סירוב לשרת בשטחים, מאחר שלטענתם השטחים הם שטח כבוש והפעילות בשטחים היא דיכוי הפלסטינים.
• סירוב להתגייס או לשרת בצה"ל בכלל, אם עקב פציפיזם ואם בגלל התנגדות למדיניות ישראל ופעולות צה"ל בשטחים.

רוב פעילי השמאל הרדיקלי רואים בסרבני השמאל "סרבני מצפון", אך חלק טוענים שבסרבנות יש גם ממד פוליטי, שכן מטרתה להשפיע על המדיניות על ידי לחץ ציבורי על רשויות הצבא והממשלה.

בין תנועות הסרבנות הוותיקות נמנית יש גבול שדגלה בסירוב לשרת בלבנון ואף השתתפה בהגשת תביעות כנגד קציני צה"ל בחו"ל. במהלך האינתיפאדה השנייה התארגנו מספר קבוצות פעילי שמאל שהצהירו על סירוב לשרת בשטחים, סירוב לבצע פקודות מסוימות וסירוב להתגייס לצה"ל, ביניהם: אומץ לסרב, מכתב הטייסים, מכתב השמיניסטים ומספר סרבני גיוס. התנועה פרופיל חדש מספקת סיוע לסרבנים ולנערים הרוצים להימנע מגיוס, ופועלת "לאזרוח החברה בישראל".

פעילות השמאל הרדיקלי מחוץ לישראל

חלק מפעילות השמאל הרדיקלי מתנהל מחוץ לישראל, שם מנסים פעילי שמאל רדיקלי לגייס את הדעת הקהל כנגד ממשלת ישראל ומדיניותה ומנסים לשכנע אנשים, מוסדות (בעיקר אקדמיים) וממשלות להפעיל לחץ כנגד ממשלת ישראל והציבור הישראלי. הפעילות מתרכזת בעיקר בקמפוסים ומתבססת על הפצת תעמולה בגנות הכיבוש והאשמת ישראל בפשעי מלחמה כנגד הפלסטינים. יש הטוענים שהתעמולה מכילה שקרים וסילופי מידע כנגד ישראל.

מקצת מארגוני השמאל הרדיקלי, בהם גוש שלום, הוועד נגד הריסת בתים וקואליציית נשים לשלום, מקדמים סוגי חרמות שונים במטרה להפעיל לחץ על ישראל בשל פעילותה בשטחים. בעוד גוש שלום קורא לחרם על ההתנחלויות ותוצרתן‏, הוועד נגד הריסת בתים מרכז את החרם במאבק נגד חברת קטרפילר, ענקית הצמ"ה המספקת דחפורי D9 לישראל. ארגוני שמאל רדיקלי מחוץ לישראל מנסים להטיל חרם כלכלי כולל על ישראל, ואף על חברות המבצעות עסקים עם ישראל (ובפרט עם צה"ל) במסגרת קמפיין ה-BDS.

מרצים בארץ, המזוהים עם השמאל הרדיקלי, קוראים למוסדות אקדמאים להטיל חרם אקדמי ואף חרם כלכלי על ישראל.^{[דרושה הבהרה]} הבולטים בחוג מרצים אלה הם טניה ריינהרט, ג'ף הלפר, ואילן פפה. האחרון כמעט הצליח להטיל חרם על ישראל בבריטניה (אפריל 2005) אך לבסוף יוזמתו סוכלה עקב לחץ כבד מבית ומחוץ על האקדמיה הבריטית. בנוסף לקריאות להחרמות, מרבים אלה לכתוב מאמרים כנגד ישראל ולעודד פעילות נגדה בקמפוסים בחו"ל. הם מרבים להאשים את ישראל בפשעי מלחמה ומעשי זוועות כנגד הפלסטינים, מרצה אחד אף האשים את ישראל בביצוע רצח עם כנגד הפלסטינים.‏‏ חלקם תומכים במימוש זכות השיבה.

ישנם מספר מבקרים חריפים של פעילות זו בישראל ומחוצה לה, ביניהם נמנים דניאל פייפס (ממייסדי Campus Watch, המוקדש למעקב אחרי פעילות זו בקמפוסים בארצות הברית), העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים, הליגה נגד השמצה ואלן דרשוביץ. הביקורת גם באה מחוגי השמאל הציוני, בעיקר על ידי בן-דרור ימיני ואמנון רובינשטיין, הטורחים להביא עדויות ודוגמאות רבות לפעילות זו בטוריהם השבועיים וטוענים שפעילות השמאל הרדיקלי מחוץ לישראל מלאה בהסתה ובשקרים וגורמת להגברת האנטישמיות‏.‏

פעילות השמאל הרדיקלי בשטחים

השמאל הרדיקלי פעיל מאוד בגדה המערבית, במטרה ליצור קשר ישיר עם הפלסטינים.

פעילות זו כוללת הפגנות משותפות, עזרה בחיי היום-יום (בניית בתים, פעילויות לילדים, עזרה במסיק זיתים, כמענה לפעולות מצד חלק מהמתנחלים), וארגון פעילויות מחאה כנגד ישראל. כמו כן, נעשות פעולות הסברה בשיתוף עם הפלסטינים, שמטרתן להציג בישראל ובעולם את הפעולות שישראל מבצעת בשטחים. בולטת פעילותם של נשות מחסום Watch העוקבות אחרי פעילות חיילי צה"ל במחסומים ומפרסמות באתרן דו"חות בעברית ובאנגלית על פעולותיהם.

מספר קטן של ארגונים לא מסתפקים בכך אלא גם פועלים למען הרשות הפלסטינית, כיוון שלדעתם, רק שיתוף פעולה שכזה עשוי להביא לשלום אמת עתידי. ארגון גוש שלום התנדב לשמש מגן אנושי ליאסר ערפאת. בנוסף, פעילי שמאל רדיקלי הרבו לבקר את ערפאת במוקטעה, אלה היו בעיקר אורי אבנרי וחבריו, אך כללו גם פעילים ממפלגות חד"ש ומרצ.

בשנים האחרונות, נאבק השמאל הרדיקלי נגד הקמת גדר ההפרדה, בטענה כי היא מספחת שטחים חקלאיים נרחבים בגדה המערבית לישראל, פוגעת קשות ברבבות כפריים פלסטינים ומפקיעה אדמות פלסטיניות. המאבק מתקיים במיוחד בכפרים בילעין, עאבוד ונעלין.

היסטוריה

טרם קום המדינה ועד מלחמת לבנון

לפני קום המדינה פעלו בארץ מפלגות וארגונים ציוניים, כגון השומר הצעיר וברית שלום, שדגלו בעמדות שהיום היו מציבות אותם בשמאל הרדיקלי, דוגמת תמיכה במדינה דו-לאומית. המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (שכונתה פק"פ על-פי ראשי התיבות של שמה ביידיש) קמה ב-1919 כמפלגה אנטי-ציונית יהודית-ערבית.

בזמן מלחמת העצמאות, חברים יהודים רבים במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) התגייסו אל ההגנה, וחבר מועצת העם מטעם מק"י מאיר וילנר אף חתם על מגילת העצמאות, על אף שמק"י הגדירה עצמה כמפלגה לא-ציונית.

אחרי מלחמת העצמאות התבססה מק"י, יורשתה של הפק"פ, ככוח השמאלי הרדיקלי המשמעותי היחיד בארץ. המצב החל להשתנות בשנות השישים, עם הופעתו של השמאל החדש בעולם המערבי. השמאל החדש, שדחה את היחס לברית המועצות כאל מודל לשאיפותיו של השמאל הרדיקלי וביקר את המפלגות הקומוניסטיות הממוסדות על תמיכתם בסטליניזם, זכה לתהודה קטנה בארץ עם הקמת "מצפן" על ידי פורשים יהודים מהמפלגה הקומוניסטית ב-1962, אך השפעה זו הפכה משמעותית רק לאחר מלחמת ששת הימים ומרד הסטודנטים ב-1968.

ב-1965 התפלגה מק"י, והפלג היהודי, שלקח את השם מק"י, בראשות משה סנה החל את דרכו בחזרה לשורות השמאל הפרו-ישראלי. רק"ח לעומת זאת, הפלג האינטרנציונליסטי נשאר מדוכא בידי הממסד. פעילים רבים נותרו "קרחים מכאן ומכאן", וחשו מנוכרים מרק"ח מחד, וממק"י מאידך. תחושת הניכור מהציונות החריפה לאחר מלחמת ששת הימים והתמיכה הגורפת בציבור הישראלי בכיבוש השטחים. בתקופה זו "מצפן" גדלה מעט, וקמו גופים חדשים, שחלקם כללו חברים ציונים ולא-ציוניים, כגון "מוקד" ו"של"י". השפעת השמאל החדש גדלה מאוד בקרב השמאל הרדיקלי בעקבות מרד הסטודנטים ב-1968.

מלבד פעילים ירושלמיים אחדים, הציבור בכלל והשמאל בפרט היו מופתעים מפריצתם של "הפנתרים השחורים" לזירה ב-1971. על אף שלא שללו את הציונות כקבוצה, הפנתרים הציבו תביעות חברתיות ותודעה מזרחית לוחמת שאיימה על הממסד הישראלי. הפנתרים, ששמם נלקח מתנועת "הפנתרים השחורים" בארצות הברית, היו התנועה הראשונה בשמאל הרדיקלי הישראלי ששיקפה את השינוי בשמאל העולמי באותן שנים: ההתרחקות מהתארגנות מעמדית (לפי המודל של המפלגות הקומוניסטיות הלניניסטיות, והטרוצקיסטיות) והפנייה למאבקי שחרור אתניים (כמו מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות בארצות הברית) ומגדריים (פמיניזם, ומאוחר יותר שחרור הומוסקסואלים ולסביות). בשנות השבעים הגיעה רק"ח (ואחריה חד"ש) לשיא השפעתה בציבור הערבי-ישראלי. לצד מנהיגי המפלגה הוותיקים, ביניהם אנשי רוח כאמיל חביבי, הגיעו באמצעות הפעילות הסטונדיאליות בארגונים יהודיים-ערביים כמו קמפוס למפלגה צעירים שלימים יהפכו לדומיננטיים בציבור, אנשים כמו מוחמד ברכה, דב חנין, עיסאם מח'ול, עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה, ואחרים.

בשנת 1972 נחשפה התארגנות שמאל קיצוני (שהתפלגה מ"מצפן") שריגלה למען סוריה. חברי החוליה, בראשות אודי אדיב, הודו בהאשמות נגדם.

בין מלחמת לבנון לאינתיפאדה הראשונה

השמאל הרדיקלי לא תמך ככללו בהסכם השלום עם מצרים שכרת מנחם בגין בקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה. חד"ש התנגדה, לדוגמה, בגלל שחשבו שמטרת ההסכם הוא לקבע את הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים. מלחמת לבנון, שפרצה ב-1982, עוררה התנגדות מקיר אל קיר בקרב השמאל הרדיקלי כבר מהקילומטר הראשון. לראשונה החלה תופעה של סרבנות ניכרת בקרב חיילי המילואים שהוצבו בלבנון. זו זכתה לגינוי מהשמאל הציוני, כולל הנהגת שלום עכשיו ופוליטיקאים כמו יוסי שריד; גינוי זה דחף רבים מהסרבנים לזרועות השמאל הרדיקלי, בין היתר בתנועת "יש גבול". לאחר הטבח בסברה ושתילה והפגנת ה-400 אלף גבר כוחן של המסגרות הרדיקליות בשמאל עוד יותר.

ב-1982 נפגש אורי אבנרי עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה. הפגישה השפיעה עמוקות על אבנרי, שנהפך למעריץ נלהב של האיש, אך גם על השאר השמאל הרדיקלי שראו באיש "מנהיג שחרור" פלסטיני ופרטנר לשלום. גם אחרי שגורש מלבנון, המשיכו פעילי שמאל רדיקלי, בראשות אבנרי, לקיים פגישות עם ערפאת ולנהל איתו מעין משא ומתן על הסכם עתידי בין ישראל לפלסטינים.

באינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-1987, התוודע לראשונה הציבור הישראלי הרחב להתנגדות הפלסטינית ההמונית לכיבוש. אל המסגרות הקיימות כבר, כמו "הוועד הישראלי לסולידריות עם ביר זית", התוספו תנועות רדיקליות חדשות נגד הכיבוש כמו: "די לכיבוש", "השנה ה-21", "הלאה הכיבוש" ו"נשים בשחור". תופעת הסרבנות, על אף שלא הגיעה לממדים דומים לאלה שבמהלך המלחמה בלבנון, שמרה על כוחה; מאות חיילי מילואים סירבו לשרת בשטחים. כמו כן, בתקופת האינתיפאדה הראשונה החלו לקום מסגרות אנארכיסטיות בישראל, כמו הארגון האנארכיסטי הישראלי.

שנות אוסלו

הסכם אוסלו שנחתם בין יצחק רבין ויאסר ערפאת ב-1993 יצר דילמה לשמאל הרדיקלי, שרובו הכיר מאז ומתמיד באש"ף בתור נציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני. אינטלקטואלים שמאליים, פלסטינים, דוגמת אדוארד סעיד ואחרים, גינו את ההסכם וראו בו בגידה של ההנהגה הבורגנית של אש"ף בהמונים הפלסטינים, שניתנה בתמורה למעמד קומפרדורי כלפי האימפריאליזם המערבי. הגישה הזאת שכנעה רבים, בין היתר יוצאי "מצפן" כמו מיכאל ורשבסקי. חד"ש לעומתם תמכה בהסכם בהצבעה בכנסת וככל הנראה, רוב השמאל הרדיקלי הסכים עם עמדתה.

שנות אוסלו היו שנים קשות לשמאל הרדיקלי. התחושה ש"השלום בדרך" עודדה רבים לתמוך בשמאל הציוני (חד"ש תמכה במועמדותם של שמעון פרס ואהוד ברק בשתי מערכות הבחירות שנערכו בשיטת הבחירה הישירה). הצמיחה הכלכלית של אמצע שנות התשעים, לצד נפילת ברית המועצות, החלישה לכאורה את התוקף של הביקורת הרדיקלית על הקפיטליזם. לראשונה הקדישו פעילים רבים מהשמאל הרדיקלי זמן ומרץ לסוגיות כמו איכות הסביבה (למשל במאבק נגד כביש חוצה ישראל), זכויות בעלי חיים והתנגדות לתרבות הצריכה. יציאת צה"ל מלבנון ביוני 2000 התקבלה בברכה על ידי השמאל. שנות התשעים היו שנים קשות לשמאל הרדיקלי גם בקרב המגזר הערבי. לראשונה איבדה חד"ש את ההגמוניה שלה במגזר לטובת תנועות חדשות כמו בל"ד, בראשות עזמי בשארה שפרש מחד"ש, והתנועה האיסלאמית.

האינתיפאדה השנייה

פרוץ אינתיפאדת אל אקצה ואירועי אוקטובר היכו את רוב החברה הישראלית, ובמיוחד את השמאל הציוני, בתדהמה. השמאל הציוני התקשה להתאושש מהלם המאורעות שפרצו זמן קצר אחרי ועידת קמפ דייוויד, ונדמה היה שמנהיגו, אהוד ברק, רק מעודד את "המבוכה" בכך שהכריז כי תמיד ידע שהמשא ומתן ייגמר בכישלון. ברק הפסיד לאריאל שרון בבחירות של 2001, בין היתר בגלל הימנעות מסיבית מהצבעה במגזר הערבי. שלושה עשר הרוגים באירועי אוקטובר סימנו לדעת רבים את סוף הברית הלא-רשמית שכרתה מפלגת העבודה עם ערביי ישראל.

לעומת השמאל הציוני, רבים בשמאל הרדיקאלי לא היו מופתעים. עוד בשנים שלפני פרוץ האינתיפאדה רבים בשמאל הרדיקלי טענו שהסכמי אוסלו לא קידמו את סיום הכיבוש, אלא החליפו את הכיבוש הישיר בכיבוש עקיף, והזהירו מפני התסכול הגואה ברחוב הפלסטיני בשל כך, כמו גם בשל השחיתות ברשות הפלסטינית, והתדרדרות המצב הכלכלי בשל מדיניות הסגרים של ישראל.

לעומת השתיקה והמבוכה המתמשכות בשמאל הציוני, השמאל הרדיקלי החל עד מהרה לפעול נגד הדיכוי הצבאי של אינתיפאדת אל אקצה. כחודש אחרי פרוץ אינתיפאדת אל אקצה קמה תנועת תעאיוש, שבראשית ימיה עסקה בעיקר ב"משלוחי סולידריות" של מזון ותרופות לשטחים. ב-2001, 2002 ו-2005 יצאו "מכתבי שמיניסטים", שבהם הצהירו מאות תלמידי תיכון שיסרבו לשרת בשטחים או בצבא כלל. תנועת הסירוב התרחבה במהלך אינתיפאדת אל אקצה מתנועה של חיילי מילואים (כמעט ללא יוצאים מן הכלל) לתנועה שכללה בני נוער רבים לפני גיוס. רבים מהם לא סירבו רק לשרת בשטחים אלא לשרת בצבא ללא קשר למקום שירותם - עמדה רדיקלית יותר, שאותה דחו ארגוני סירוב ציוניים כמו "אומץ לסרב". ארגון "פרופיל חדש" ואחרים דרשו לראשונה התייחסות גם להימנעות מגיוס כאל אקט פוליטי מחאתי.

כמה קבוצות החלו במאבק משפטי להעמדה לדין של אנשי צבא בכירים שלטענתם היו אחראים לביצוע פשעי מלחמה נגד הפלסטינים; דגש מיוחד הושם על מדיניות ההסיכולים הממוקדים, שאותה כינו המתנגדים "הוצאה להורג ללא משפט", ועל חיילי חיל האוויר. אחרי חיסול סלאח שחאדה, בפעולה שגרמה ל־14 הרוגים אזרחיים, הגישה "יש גבול" עתירה לבג"ץ נגד מינויו של מפקד חיל האוויר דן חלוץ לסגן הרמטכ"ל, שנדחתה לבסוף על ידי בית המשפט. אחרי התעכבות הדיונים המשפטיים בתחומי ישראל, החלו כמה פעילים בתהליכים משפטיים בחו"ל, בין היתר במסגרת בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג. רבים בציבור ראו צעדי מחאה אלה כחציית קו אדום, ובימין ואף במרכז נשמעו קריאות להעמיד את ה"מסגירים" לדין כבוגדים.

פעילים בשמאל הרדיקלי מאזור ירושלים רשמו הצלחה מסויגת בבג"ץ בנושא תוואי גדר ההפרדה, כאשר הצליחו לגייס תושבים רבים ממבשרת ציון וקציני צבא בכירים במילואים סביב הפגיעה הקשה באדמות הכפר בית סוריק ובפרנסת תושביו עקב תוואי הגדר המתוכנן. בעקבות העתירה, בג"ץ חייב את המדינה לשנות את תוואי הגדר. התוואי החדש גרם גם הוא לפגיעות קשות, והמאבק נגד הגדר המשיך לתפוס תשומת לב רבה בשמאל הרדיקלי. חלקים מהשמאל הציוני, שתמך בגדר רעיונית, השתכנעו מהביקורת הרדיקלית והצטרפו גם הם להתנגדות לתוואי הגדר, שמפקיע אדמות חקלאיות רבות, יוצר "עובדות בשטח" ומקשה מאוד על חייהם של מאות אלפי פלסטינים. מאהל המחאה בכפר מסחה היה צעד ראשון במאבק משותף של ישראלים, פלסטינים ואנשי תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM) נגד גדר ההפרדה.

השמאל הרדיקלי לא תמך בתוכנית ההתנתקות, וזאת בניגוד מובהק לשמאל הציוני שתמך בתהליך, שאף היה כלול במצע מפלגת העבודה בראשות עמרם מצנע בבחירות לכנסת השש עשרה . השמאל הרדיקלי הדגיש את היות ההתנתקות חלק מהשקפת העולם של ההפרדה, הכוללת את בנייתה במקביל של גדר ההפרדה, שגורמת סבל רב לפלסטינים ואינה מביאה פתרון שאותו מחליטים שני הצדדים בסכסוך. מושג ה"הפרדה" נתפס בשמאל הרדיקלי כמונח גזעני מקביל לאפרטהייד בדרום אפריקה, בעוד שהשמאל הציוני מצדיק אותו מטעמי שמירת המאזן הדמוגרפי, ואילו המרכז והימין המתון מצדיקים אותה מטעמי ביטחון.

השמאל הרדיקלי פועל בעיקר כנגד גדר ההפרדה, בין השאר באמצעות הפגנות של ארגונים כגון אנרכיסטים נגד הגדר. בחלק מן ההפגנות, המשותפות לישראלים, פלסטינים וזרים, מתלקחת אלימות קשה בין הצבא למפגינים. ההפגנות, שמתרכזות כיום בכפרים בילעין ועאבוד, מושכות מאות מפגינים כל יום שישי. במקביל, תופעת הסירוב נמשכת, על-אף שתיקה תקשורתית והחשש מעלייתו של סירוב מצד ימין.

מתום האינתיפאדה השנייה ועד אחרי עופרת יצוקה

מאז 2005 פועלים חלק מארגוני השמאל הרדיקלי בישראל (כגון קואליציית נשים לשלום) יחד עם ארגונים פרו-פלסטיניים בעולם, בקמפיין ה-BDS הקורא לחרם, משיכת השקעות וסנקציות כנגד ישראל עד שזו תסיים את כיבוש יהודה, שומרון ועזה, תפרק את גדר ההפרדה ותסכים לשיבת פלסטינים אל תוך ישראל.

מלחמת לבנון השנייה פרצה בקיץ 2006 עקב חטיפת חיילי צה"ל על ידי חזבאללה. במלחמה זו היו מספר מקרי סירוב מצד חיילים שמאלניים. בעוד שהשמאל הציוני תמך במלחמה בתחילתה, השמאל הרדיקלי התנגד לה והאשים את ישראל בפשעי מלחמה כאשר זו הפציצה בלבנון וארגן מספר הפגנות נגדה.

במבצע עופרת יצוקה, שנפתח ב-27 בדצמבר 2008, ולאחריו, פעל השמאל הרדיקלי בחריפות כנגד צה"ל. אל מול תמיכה רחבה במבצע בקרב מרבית סיעות הכנסת, ודרישה להרחיבו בקרב סיעות הימין, ניצבו כל הסיעות הערביות שהתנגדו למבצע מתחילתו וסיעת חד"ש הערבית-יהודית, וגם סיעת מרצ, שתמכה במבצע בתחילתו אך כבר בשלב מוקדם שלו, ב-30 בדצמבר, קראה להפסקת אש. ארגוני זכויות האדם בישראל מחו לאורך כל המבצע על היקף הפגיעה באוכלוסייה אזרחית, בעזה כמו גם בשטח ישראל, ובמיוחד על הילדים שנהרגו. כבר בימים הראשונים של הלחימה, האשימו בשמאל הרדיקלי את צה"ל ב"טבח" ו"שחיטה" של מאות חפים מפשע, וארגנו הפגנות כנגד ישראל. מספר עיתונאים המזוהים עם השמאל הרדיקלי, מתחו ביקורת חריפה על ישראל והאשימו אותה בפשעי מלחמה ואף הצדיקו את ירי הרקטות ופעולות הטרור של חמאס כתגובה על מעשי צה"ל והסגר על רצועת עזה.

בתום המבצע אספו ארגונים שונים המזוהים עם השמאל, בהם ארגוני זכויות אדם, עדויות מפלסטינים על פשעי מלחמה שביצעה ישראל לכאורה במבצע, ותבעו לחקור את הקצינים המעורבים, ואף פתחו בגל של הוצאת צווי מעצר והגשת תביעות כנגד קציני צה"ל ובכירים בממשלת ישראל (בהם ציפי לבני) בחו"ל על מעורבותם במבצע. כאשר הוקם צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה בראשות ריצ'רד גולדסטון סירבה ישראל לשתף פעולה עימה בטענה שהיא מוטה מראש כנגד ישראל וכתב המנדט שלה לא כולל חקירת פשעי החמאס. לעומת זאת, ארגוני השמאל הרדיקלי הלא-ממשלתיים שיתפו פעולה עם הוועדה ומסרו לה עדויות לכאורה על פשעים שביצעו חיילי צה"ל בפלסטינים. דו"ח גולדסטון שפורסם בעקבות הוועדה מתח ביקורת קשה על ישראל והאשים אותה בפגיעה מכוונת באזרחים, וגרם לישראל נזק קשה בזירה הבינלאומית. מעורבות זו של ארגוני שמאל ישראלים בדו"ח גולדסטון זכתה לביקורת רבה שהגיעה לשיאה אחרי שתנועת "אם תרצו" פרסמה דו"ח המאשים את הקרן החדשה לישראל במימון רוב הארגונים הללו.

כיום

מאז התיישבות יהודים בשכונת שייח ג'ראח ב-2009 התנהלו במשך כשנתיים, מידי שבוע, הפגנות כנגד ייהוד מזרח ירושלים ודרישה לפנות את היהודים משם מצד פעילי שמאל ופעילים פלסטינים.

בעקבות הטבח באיתמר ב-2011 השתתפו פעילים של מספר ארגוני שמאל רדיקלי ישראלים, בהם "יש גבול", "קואליציית נשים לשלום", "גוש שלום", "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים" ו"המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית" שראו את פעילות כוחות הביטחון בכפר עוורתא כברוטלית מדי, ערכו בכפר ביקור מחאה לאות הזדהות עם תושביו.‏ לאחר מכן התברר שהרוצחים יצאו מכפר זה.

אחרי מכתב פומבי ששלח פרופ' ג'ראלד מ. שטיינברג (NGO Monitor) ‏ לרחל ליאל, מנכ"לית הקרן, ובו קבל כנגד ארגון השמאל הרדיקלי "קואליציית נשים לשלום" המשתתף בקמפיין ה-BDS נגד ישראל וכנגד תמיכת הקרן בו, הודיעה ב-15 במאי 2011 הקרן החדשה לישראל על הפסקת הזרמת המענקים ל"קואליציית נשים לשלום" ודרשה מהם להסיר את שמה מרשימת התורמים באתר. בתגובה האשימה הקואליציה את הקרן בכניעה למסע ההסתה שמתנהל נגד ארגוני השמאל וזכויות האדם וקראה לתומכיה להרים תרומה כדי לפצות על הפסקת המימון.‏

גם כיום נמשכים הנסיונות להפיץ בציבור הישראלי דעות רדיקליות ואינפורמציה אלטרנטיבית, בין היתר באמצעות אתרי אינטרנט כמו אינדימדיה ישראל (חלק מרשת אינדימדיה), הגדה השמאלית ומחסום. כמו כן מתפרסמות כתבות רבות בעיתון "הארץ" שחלק מכותביו משתייכים למחנה זה. פעילים רבים בשמאל הרדיקלי הם גם פעילים למען זכויות בעלי חיים ואיכות סביבה.

ביקורת על השמאל הרדיקלי

בקרב רבים בציבור הישראלי רווחת עמדה שלילית כלפי השמאל הרדיקלי, אותו רואים מבקריו כקיצוני. אנשי הימין רואים באנשי השמאל הרדיקלי בוגדים, ואת התנגדותם להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כחתירה לחיסול המדינה. בחוגים מסוימים החלו לאחרונה לכנות את השמאל הרדיקלי (ולעתים גם עמדות שמאלניות מתונות יותר) בשם "סמול".

רווחת הטענה שהשמאל הרדיקלי הוא "חד-צדדי", ושהוא עיוור לאלימות נגד ישראלים. השמאל הרדיקלי מואשם בתמיכה בטרור הפלסטיני, המופנה נגד חפים מפשע. מצד חוגי הימין נשמעת ביקורת על כך שהשמאל הרדיקלי ממעט לגנות את הטרור ולעתים אף מגן על מבצעיו, ושארגוני השמאל הרדיקלי המגנים באופן כללי פעולות טרור ואלימות נגד אזרחים מפרסמים את הגינויים כלפי הטרור הפלסטיני בלשון רפה, בהשוואה לביקורת על ישראל.

עוד נשמעת הטענה שבפעולות ההסברה של השמאל הרדיקלי, הן בישראל והן בעולם, מוצג מידע לא מדויק, מסולף או חלקי. נטען גם שלפעמים בוימו אירועים והוקצנו סיפורים על אכזריות צה"ל. האשמות דומות מופנות גם אל הפלסטינים עצמם.

ביקורת נוספת מאשימה את השמאל הרדיקלי במתן לגיטימציה לארגוני הטרור, כאשר המקרים הבולטים הם התמיכה בזמנו ביאסר ערפאת, הקריאות לשחרר את מרואן ברגותי, ההפגנות כנגד גדר ההפרדה, כולל הפגנה שבה השתתפו פעילי גוש שלום לצד נציגי החמאס ‏‏ והבעת תמיכה בלתי מסויגת בעזמי בשארה, גם לאחר שפורסמו כנגדו חשדות בגין בגידה וריגול (התמיכה פורסמה באתר האינטרנט AIC ועליה חתומים מספר אנשי אקדמיה ישראלים).

מבקרים טוענים כי השמאל הרדיקלי מגנה באופן אוטומטי וגורף פעולות רבות, בהן הקמת מחסומים, הטלת עוצר, פעולות חישוף, הריסת בתים וסיכולים ממוקדים, שישראלים רבים רואים כחיוניים למלחמה בטרור, וכי גינויים אלו אינם מוצדקים ופוגעים במאבק של ישראל בטרור על ידי פגיעה בדעת הקהל והפעלת לחץ כנגד ישראל המקל על הטרוריסטים לפעול. בנוסף, רבים רואים גינויים אלו כעדות לחוסר הרגישות של השמאל הרדיקלי לחיי ישראלים וכצביעות, לאור יחסו של השמאל הרדיקלי לטרור הפלסטיני. בעוד שבשמאל ובחלקים במרכז הישראלי ישנו קונצנזוס לגבי סיום השליטה הישראלית בשטחי הרשות הפלסטינית, הוויכוח שנסוב עם החוגים הפוסט והאנטי ציוניים בשמאל הרדיקלי הינו על עצם זכותה של ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי, מתוקף זכותו המוסרית של כל עם להגדרה עצמית ולקיום עצמאי, ריבוני.

עיתונאים ואנשי ציבור ציונים מן הימין ומן המרכז (ואף אישים המזוהים עם השמאל הציוני כמו גדי טאוב, בן דרור ימיני ואמנון רובינשטיין) הביעו ביקורת קשה על אנשי שמאל רדיקלי ישראליים, בטענם כי בהתקפותיהם בחו"ל על מדיניות ישראל הם יוצקים דלק על מדורת האנטישמיות. מירב הביקורת מתמקדת באקדמאים מן השמאל הרדיקלי כגון טניה ריינהרט, לב גרינברג, אילן פפה, ניב גורדון ודומיהם שפעילותם זכתה להבלטה עקב השתתפותם בעצומות נגד מדיניות ישראל, מאמרים חריפים שפרסמו ותמיכת חלקם בחרם אקדמי על ישראל. כמו כן, תמיכת אנשי השמאל הרדיקלי והשתתפותם במאבק המשפטי, המנוהל בישראל ומחוצה לה, נגד בכירים בצבא ובממשלה והדבקת התואר "פשעי מלחמה" על מעשיהם נתפסות כ"חציית קו אדום".

יש חוגי שמאל, כגון חלקים ממרצ, החשים קרבת מה לשמאל הרדיקלי, אך רואים אותו כקבוצה נאיבית שפועלת מתוך כוונה טובה, אך באמצעים מוטעים ובהקצנה יתרה ^{[דרוש מקור]}. הקרבה היחסית מעוררת מחלוקות רבות. אנשי השמאל, אף שרובם רואים עצמם שותפים לאידאלים של סוציאל-דמוקרטיה, התנגדות לכיבוש, תמיכה בשלום וקריאה לפינוי ההתנחלויות, אינם מוכנים לקבל בחלקם הגדול את הביקורת הרדיקלית, לפיה מדינה יהודית דמוקרטית היא סתירה, ואת השלילה המתבקשת מכך של אופייה היהודי של המדינה. רבים בשמאל הציוני חוששים שפעולותיו של השמאל הרדיקלי יגרמו לפגיעה במעמדו ובתדמיתו של השמאל כולו בדעת הקהל של הרוב הציוני וליצירת תדמית של בוגדים. תדמית זו עלולה לדבוק גם בשמאל הציוני, והיא תקשה עליו להגיע ללבו של הציבור הציוני ותפגע בכוחו הפוליטי.

ראו גם

• פוסט-ציונות
• ההיסטוריונים החדשים
• אנרכיסטים נגד הגדר
• פסטיבל אקטיביזם
• קיצוניות ורדיקליזם
• ימין רדיקלי בישראל
• רשימת פעילי שמאל רדיקלי ישראלים

הערות שוליים

^