שמואל הולדהיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב הולדהיים

הרב שמואל הולדהיים (האלדהיים, Samuel Holdheim; ‏180622 באוגוסט 1860) היה רב פרוסי, מההוגים הרדיקליים של היהדות הרפורמית. הוא כיהן כרבה של הקהילה העצמאית בברלין בין 1847 ל-1860. אף כי מרבית עמיתיו לתנועה לא קיבלו את השקפתו הקיצונית בימי חייו, הייתה לדרכו השפעה רבה על הרפורמים בארצות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל הולדהיים נולד לאביו יצחק בקמפן שבפרוסיה, לא הרחק מפוזן. כבר כנער נודע כעילוי, ובהמשך פנה ללמוד בישיבתו של הרב יוסף (יאסקי) שפירא, אב"ד קורניק. בערך ב-1825 נישא לבתו, אך הם התגרשו במהרה. אז נסע לפראג, שם המשיך בלימודיו תחת הרב שמואל סג"ל לנדא, בנו של הנודע ביהודה, ממנו קיבל היתר הוראה. כמו כן נסמך על ידי יצחק שפיץ מבומסלא, חיים דייטשמן מקולין ולפי דיווח אחד, גם החת"ם סופר, שכתב בהיתרו: "כל הדבר הקשה יביאון אליו."‏[1] ב-1833 נרשם כשומע חופשי ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת קארל בפראג. הוא לא למד מעולם בגימנסיה, ואת מקצועות החול רכש כאוטודידקט. בהמשך נכח בהרצאות גם באוניברסיטת ברלין, ואת עבודת הדוקטור שלו סיים לבסוף באוניברסיטת לייפציג ב-1839. בין השנים 1836 ל-1840 כיהן כרב של יהודי פרנקפורט על האודר, שם נישא בשנית לצציליה זלומון ב-19 באוגוסט 1836. ב-1840 מונה לרב המחוזי במקלנבורג-שוורין, תפקיד אותו מילא במשך שבע שנים.‏[2] יקותיאל יהודה גרינוולד תיאר אותו כמי שהיה "רב חרדי" בפרנקפורט, "אך אחר פנה עורף להמסורה ונעשה ריפורמר קיצוני."‏[3]

כשנעשה רב בשוורין ניסה להנהיג שם תקנות חדשות, אך האורתודוקסים מנעו זאת מבעדו. תיקונים קלים שעשה היו בין השאר ביטול הטעמים בקריאת התורה. בספר שפרסם ב-1843,‏ Über die Autonomie der Rabbinen und das Prinzip der jüdischen Ehe ("על אוטונומיית הרבנים ועל עקרון הנישואים היהודים"), גולל את שיטתו, אותה גיבש עוד במהלך השנים, לפיה התלמוד מכיל שתי שכבות: אמיתות מוסריות נצחיות ואת חוקת המדינה הישראלית הקדומה, שאין טעם לשמרה בהיעדר עצמאות. הולדהיים הושפע מאוד מהסיכויים לאמנציפציה ומהרוח הליברלית של טרום-מרץ; דוד אלינסון פירש את פרסום "האוטונומיה" כתגובה לספרו של ברונו באואר, "השאלה היהודית", בה טען שיהודים אינם יכולים ליישב את דתם עם אזרחות בעולם המודרני בגלל שהיסודות הפוליטיים והשבטיים שלה כרוכים בה ללא הפרד, והם לעולם לא יוכלו להשתלב בחברה. בתגובה, היה הולדהיים נכון להחלה נרחבת מאוד של דינא דמלכותא דינא על כל תחומי החיים, אף בתחומים כמו נישואין ושבת. בשאלת הקידושין, קבע כי הם מהווים מעשה רגיל לחלוטין של קניין ומשויכים לקטגוריה של דיני ממונות ולא איסורים. הוא נימק זאת בכך שיש איסור על עריכתם בשבת, כמו קניין עבדים או מקרקעין אך בניגוד לברית מילה או לעבודת הקורבנות. מכאן נבעה עמדתו שלא שללה נישואי תערובת, שהוא היה בין הרפורמים היחידים בגרמניה שלא התנגדו להם. טיעונים אחרים שהעלה ברוח זו נשענו על כך שההלכות נועדו לבדל את ישראל משבעת העממים ולא מבני דתות מונותאיסטיות, וכי איסורי השבת בטלים עבור משרתי ציבור כמו חיילים ורופאים כפי שבטלו עבור הכהנים במקדש. ב-1843, התחולל פולמוס בפרנקפורט דמיין כשהבנקאי א. פלרסהיים לא מל את בנו אך ביקש לרשמו כבן הדת היהודית, אף כי החוק דרש זאת כתנאי לכך. הולדהיים תמך באב, וב-1844 פרסם ספר על המילה בהיבט הדתי. הוא עמד על כך שילדים יורשים את מעמדם כיהודים מתוקף היותם בנים לאם יהודיה, ותהה מדוע עוברים על מצוות אחרות כמו כשרות אינם נתקלים בהתנגדות כזאת. אף כי מעולם לא קרא לביטולה, הוא המעיט בחשיבותה.

ב-1847 נתמנה לרב והדרשן הקבוע בקהילה הרפורמית העצמאית-למחצה של ברלין, שלא הייתה מוכרת על ידי השלטונות ולכן לא התאפשר לו לערוך טקסי נישואין וכיוצא בזה. אברהם גייגר, לו הוצע התפקיד קודם, סירב לכך פעמיים משום שהאמין בקהילה מאוחדת. בברלין ניתן להולדהיים כר נרחב לממש את רעיונותיו. בשל מוצאו מאזור פוזנן דיבר הולדהיים גרמנית במבטא יידי כבד ויריבו השמרן, הרב מיכאל זקש, לעג לו: "בדרשות של הולדהיים, הדבר היהודי היחיד הוא הגרמנית שלו." בקהילתו שמנתה רק 300 חברים רשומים אך זכתה לאהדה רבה, קיצר הולדהיים מאוד את נוסח התפילה ותרגם כמעט את כולו לגרמנית. עם פטירתו ב-1860 התנגד זקש להצעה לקברו בחלקת הרבנים בבית הקברות היהודי הישן בברלין, אך הרב הראשי הקשיש יעקב יוסף אטינגר העניק לכך רשות. אברהם גייגר הספידו.

ארתור הרצברג תיאר את פועלו בנימה שלילית באנציקלופדיה העברית :

"את רעיונותיו הרפורמיים ביסס בדרך כלל על הוכחות בעלות אופי תלמודי רבני מסולף, על מימרות מקוטעות מהספרות התלמודית, ועל דקדוקי התחכמות שמעידים במידה רבה על אי הגינות אינטלקטואלית"

ביקורות בנימה זאת נשמעו בזמנו גם מפי חלוצי היהדות הקונסרבטיבית, כמו זכריה פרנקל, צבי גרץ ואחרים, שהיו בין יריביו המרים ביותר. אברהם גייגר, למרות כל הסתייגויותיו, שמר על ידידות עמו והעריך אותו מאוד. תלמידו דוד איינהורן הביא את רעיונותיו לארצות הברית, וגם קאופמן קוהלר ואמיל גוסטב הירש, האידאולוגים של היהדות הרפורמית בתור הזהב שלה בסוף המאה ה-19, הושפעו ממנו מאוד. בימים אלה הונהגו בבתי-כנסת רבים תפילות שבת ביום ראשון, אם כי השקפתו על נישואי תערובת מעולם לא התקבלה באמריקה.

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ,Max Wiener, Jüdische Religion im Zeitalter der Emanzipation Berlin, 1933, S. 87–101.
  • David Philipson The Reform Movement in Judaism , New York, 1967.
  • Jakob J. Petuchowski, Prayerbook Reform in Europe, New York, 1968.
  • Jakob J. Petuchowski, Abraham Geiger and Samuel Holdheim: Their Differences in Germany and Repercussions in America, Leo Baeck Institute Yearbook 22 (1977): 139–159.
  • Michael A. Meyer, Most of My Brethren Find Me Unacceptable: The Controversial Career of Rabbi Samuel Holdheim, Jewish Social Studies 9 (2003): 1–19.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראה כאן.
  2. ^ Michael Brocke‏,Julius Carlebach, Biographisches Handbuch der Rabbiner: Die Rabbiner der Emanzipationszeit in Den Deutschen, Böhmischen und Großpolnischen Ländern 1781-1871, Walter de Gruyter, 2004. עמ' 454.
  3. ^ יקותיאל יהודה גרינולד, לתולדות הריפורמציאן הדתית בגרמניא ובאונגריא, עמ' 46.