שמואל הולדהיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: הגהה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ד"ר הולדהיים

הרב ד"ר שמואל הולדהיים (Samuel Holdheim; ‏180622 באוגוסט 1860) היה רב יהודי פרוסי, מההוגים הרדיקליים בתנועת הרפורמה בגרמניה. הוא כיהן כרבה של הקהילה הרפורמית העצמאית בברלין בין 1847 ל-1860. אף כי מרבית עמיתיו לתנועה לא קיבלו את השקפתו הקיצונית בימי חייו, הוא נחשב לאחד ממניחי היסודות של היהדות הרפורמית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל הולדהיים נולד לאביו יצחק בקמפן שבפרוסיה, לא הרחק מפוזן. כבר כנער נודע כעילוי, ובהמשך פנה ללמוד בישיבתו של הרב יוסף (יאסקי) שפירא, אב"ד קורניק. בערך ב-1825 נישא לבתו, אך הם התגרשו במהרה. אז נסע לפראג, שם המשיך בלימודיו תחת הרב שמואל סג"ל לנדא, בנו של הנודע ביהודה, ממנו קיבל היתר הוראה. כמו כן נסמך על ידי יצחק שפיץ מבומסלא, חיים דייטשמן מקולין ולפי דיווח אחד, גם החת"ם סופר. ב-1833 נרשם כשומע חופשי ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת קארל בפראג. הוא לא למד מעולם בגימנסיה, ואת מקצועות החול רכש כאוטודידקט. בהמשך נכח בהרצאות גם באוניברסיטת ברלין, ואת עבודת הדוקטור שלו סיים לבסוף באוניברסיטת לייפציג ב-1839. בין השנים 1836 ל-1840 כיהן כרב של יהודי פרנקפורט על האודר, שם נישא בשנית לצציליה זלומון ב-19 באוגוסט 1836. ב-1840 מונה לרב המחוזי במקלנבורג-שוורין, תפקיד אותו מילא במשך שבע שנים.‏[1]

פעילותו הרפורמית הרדיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנעשה רב בשוורין ניסה להנהיג שם תקנות חדשות, אך האורתודוקסים מנעו זאת מבעדו. תיקונים קלים שעשה היו בין השאר ביטול הטעמים בקריאת התורה. בספר שפרסם ב-1843,‏ Über die Autonomie der Rabbinen und das Prinzip der jüdischen Ehe ("על אוטונומית הרבנים ועל עקרון הנישואים היהודים"), גולל את שיטתו, שלפיה היהודים אינם מהווים עוד אומה, אלא דת בלבד. לפיכך, בכל תחום שבו יש למדינה מה לומר, תקפים דיניה, ורק בנושאים הדתיים גרידא רלוונטית היהדות. למעשה השתמש בכלל זה כדי להמעיט במידה קיצונית בחשיבות ההלכה, שכן דיני אישות, הערכאות הרבניות, החינוך היהודי הנפרד – כל אלו הם מוסדות שלהם סיפקה המדינה אלטרנטיבה ועל כן הציע להוציא אותם מכלל היהדות. בסידור התפילה שקבע הושמטה השפה העברית והגרמנית הייתה לשלטת. עם זאת, חייֵב המשך קריאת התורה במקור העברי. הוא היה קיצוני אף מעמיתו לרפורמה, אברהם גייגר, והגדיל לעשות כשסבר שגם את השבת יש להעביר ליום ראשון, כמנהג המדינה. ועידת הרבנים הרפורמים בברסלאו קבעה הקלות רבות בשמירת השבת, אך דחתה את דעתו בדבר שינוי מועדה. מתנגדי הולדהיים בוועידה אמרו שאימוץ רעיונו יביא לקבורת היהדות ולהיווצרות דת חדשה.

הולדהיים, שהתלהב מאוד מהאמנציפציה ליהודים, האמין שהצביון הלאומי הוא רק ה"קליפה החולפת" של היהדות ואין לו עוד אחיזה בעידן המודרני. לעומת זאת היסודות הדתיים - מוסריים הם הם גרעינה הנצחי. ראה בהפצת המסרים המונותאיסטים והמוסריים של היהדות את שליחותם של היהודים בסביבתם העכשווית בגולה.

הולדהיים סבר שגם מבחינת דיני שבת עצמם יש הצדקה לביטולם בשל חובותיהם בחברה המודרנית של העוסקים במלאכות אזרחיות שונות (רפואה, עריכת דין, פקידות , הוראה וכו') , כפי שעבודת בית המקדש גברה עליהם בימי עבר. הוא לא התנגד לנישואי תערובת. ב-1843, בעת הפולמוס שהתחולל בפרנקפורט דמיין כשהבנקאי א. פלרסהיים לא מל את בנו אך ביקש לרשמו כבן הדת היהודית, אף כי החוק דרש זאת כתנאי לכך, תמך הולדהיים באב. ב-1847 נתמנה לרב והדרשן הקבוע בקהילה הרפורמית העצמאית-למחצה של ברלין, שלא הייתה מוכרת על ידי השלטונות ולכן לא התאפשר לו לערוך טקסי נישואין וכיוצא בזנ. אברהם גייגר, לו הוצע התפקיד קודם, סירב לכך משום שהתנגד לפיצול הקהילות. בברלין, ניתן להולדהיים כר נרחב לממש את רעיונותיו. בשל מוצאו מאזור פוזנן דיבר הולדהיים גרמנית במבטא יידי כבד ויריבו הפוזיטיבי-היסטורי, הרב מיכאל זקש, לעג לו: "בדרשות של הולדהיים, הדבר היהודי היחיד הוא הגרמנית שלו." עם פטירתו ב-1860 התנגד זקש להצעה לקברו בחלקת הרבנים בבית-העלמין ברחוב המבורגר, אך הרב הראשי הקשיש יעקב יוסף אטינגר העניק לכך רשות. אברהם גייגר הספידו.

האנציקלופדיה העברית מתארת את פועלו בנימה שלילית:

"את רעיונותיו הרפורמיים ביסס בדרך כלל על הוכחות בעלות אופי תלמודי רבני מסולף, על מימרות מקוטעות מהספרות התלמודית, ועל דקדוקי התחכמות שמעידים במידה רבה על אי הגינות אינטלקטואלית"

ביקורות בנימה זאת נשמעו בזמנו גם מפי חלוצי היהדות הקונסרבטיבית, כמו זכריה פרנקל, צבי גרץ ואחרים, שהיו בין יריביו המרים ביותר. אברהם גייגר, למרות כל הסתיגויותיו, שמר על ידידות איתו והאמין בכנותו וביושרו האינטלקטואלי.

השפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

להשקפותיו היו ממשיכים בעיקר בקרב חוגים יהודים רפורמים אחדים בארצות הברית: הרב דוד איינהורן בבלטימור ובפילדלפיה , אחר כך איש העסקים, הפילנטרופ והעסקן הרפורמי אייזיק וולף ברנהיים שקרא לקהילתו "הכנסייה הרפורמית של בני ישראל האמריקאים", כמו כן מורו ורבו הנערץ של האחרון, הרב אדולף מוזס מלואיוויל, קנטקי והרב אמיל הירש משיקגו שהנהיגו עבודת קודש ביום ראשון במקום בשבת בבית כנסת. הולדהיים שימש כסמכות רוחנית גם עבור הרפורמים בהונגריה, שפעלו בימי מהפכת 1848.

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ,Max Wiener, Jüdische Religion im Zeitalter der Emanzipation Berlin, 1933, S. 87–101.
  • David Philipson The Reform Movement in Judaism , New York, 1967.
  • Jakob J. Petuchowski, Prayerbook Reform in Europe, New York, 1968.
  • Jakob J. Petuchowski, Abraham Geiger and Samuel Holdheim: Their Differences in Germany and Repercussions in America, Leo Baeck Institute Yearbook 22 (1977): 139–159.
  • Michael A. Meyer, Most of My Brethren Find Me Unacceptable: The Controversial Career of Rabbi Samuel Holdheim, Jewish Social Studies 9 (2003): 1–19.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Michael Brocke‏,Julius Carlebach, Biographisches Handbuch der Rabbiner: Die Rabbiner der Emanzipationszeit in Den Deutschen, Böhmischen und Großpolnischen Ländern 1781-1871, Walter de Gruyter, 2004. עמ' 454.