שמואל הולדהיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמואל הולדהיים
SamuelHoldheim.jpg
מקום לידה קמפן, ממלכת פרוסיה
מקום פטירה ברלין, ממלכת פרוסיה
תאריך לידה לועזי 1806
תאריך פטירה לועזי 22 באוגוסט 1860 (בגיל 54 בערך)
מקום פעילות פרוסיה
השתייכות יהדות רפורמית
רבותיו יוסף (יאסקי) שפירא, שמואל סג"ל לנדא
תלמידיו דוד איינהורן

הרב שמואל הולדהיים (האלדהיים, גרמנית: Samuel Holdheim; ‏180622 באוגוסט 1860) היה רב פרוסי, מההוגים הרדיקליים של היהדות הרפורמית. הוא כיהן כרבה של הקהילה העצמאית בברלין בין 1847 ל-1860. אף כי מרבית עמיתיו לתנועה לא קיבלו את השקפתו הקיצונית בימי חייו, הייתה לדרכו השפעה רבה על הרפורמים בארצות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל הולדהיים נולד לאביו יצחק בקמפן שבפרוסיה, לא הרחק מפוזן. היישוב שכן בשטחים שסופחו לפרוסיה בחלוקת פולין השנייה ב-1793; אלה היו מיושבים בעיקר בפולנים והחברה היהודית בהם נותרה מסורתית מאוד. זמן קצר לאחר לידתו נכללה קמפן בדוכסות ורשה העצמאית שהוקמה על ידי נפולאון. ב-1815 הושבה לשליטה פרוסית תחת דוכסות פוזן, מדינת-חסות שהייתה אוטונומיה פולנית מן השפה ולחוץ אך נתונה לפיקוח גרמני מוחלט.

כבר כנער נודע הולדהיים כעילוי, ובהמשך פנה ללמוד בישיבתו של הרב יוסף (יאסקי) שפירא, אב"ד קורניק. בערך ב-1825 נישא לבתו. הולדהיים החל לרכוש לראשונה השכלה שאינה תורנית. תוך זמן קצר הוא ואשתו התגרשו.‏[1] אז נסע לפראג, שם המשיך בלימודיו תחת הרב שמואל סג"ל לנדא, בנו של הנודע ביהודה, ממנו קיבל היתר הוראה. כמו כן נסמך על ידי יצחק שפיץ מבומסלא, חיים דייטשמן מקולין ולפי דיווח אחד, גם החת"ם סופר, שכתב בהיתרו: "כל הדבר הקשה יביאון אליו."‏[2] ב-1833 נרשם כשומע חופשי ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת קארל בפראג.

הוא לא למד מעולם בגימנסיה, ואת מקצועות החול רכש כאוטודידקט. בהמשך נכח בהרצאות גם באוניברסיטת ברלין, ואת עבודת הדוקטור שלו סיים לבסוף באוניברסיטת לייפציג ב-1839. בין השנים 1836 ל-1840 כיהן כרב של יהודי פרנקפורט על האודר, שם נישא בשנית לציפורה (צציליה) זלומון‏[3] ב-19 באוגוסט 1836. ב-1840 מונה לרב המחוזי במקלנבורג-שוורין, תפקיד אותו מילא במשך שבע שנים.‏[4] יקותיאל יהודה גרינוולד תיאר אותו כמי שהיה "רב חרדי" בפרנקפורט, "אך אחר פנה עורף להמסורה ונעשה ריפורמר קיצוני."‏[5]

הולדהיים בימיו כאורתודוקסי, 1838.

כשנעשה רב בשוורין ניסה להנהיג שם תקנות חדשות, אך האורתודוקסים מנעו זאת מבעדו. תיקונים קלים שעשה היו בין השאר ביטול הטעמים בקריאת התורה. בספרו החשוב ביותר, ‏ Über die Autonomie der Rabbinen und das Prinzip der jüdischen Ehe ("על עצמאות הרבנים ועקרון הנישואין היהודיים") מ-1843, גולל את שיטתו, אותה הוסיף לגבש במהלך השנים. לפי ראייתו התלמוד מכיל שתי שכבות: אמיתות מוסריות נצחיות ויסודות הדת מחד, וחוקי המדינה הישראלית הקדומה מאידך, שאין טעם לשמרם בהיעדר עצמאות. ביטול האוטונומיה הקהילתית של היהודים בסוף המאה ה-18 ואבדן יכולתם לקבוע את חוקיהם שלהם, ייתר לדעתו כל צורך בכך. שימור מסגרת הלכתית המתנגשת עם המחויבות למדינה היה מוביל לשסע פנימי ולצביעות. הולדהיים הושפע מאוד מהסיכויים לאמנציפציה מלאה ומהרוח הליברלית של טרום-מרץ; דוד אלינסון פירש את פרסום "האוטונומיה" כתגובה לספרו של ברונו באואר, "השאלה היהודית", בה טען שיהודים אינם יכולים ליישב את דתם עם אזרחות בעולם המודרני בגלל שהיסודות הפוליטיים והשבטיים שלה כרוכים בה ללא הפרד, והם לעולם לא יוכלו להשתלב בחברה. בתגובה, היה הולדהיים נכון להחלה נרחבת מאוד של דינא דמלכותא דינא על כל תחומי החיים, אף בתחומים כמו נישואין ושבת.

בשאלת הקידושין, קבע כי הם מהווים מעשה רגיל לחלוטין של קניין ומשויכים לקטגוריה של דיני ממונות ולא איסורים. הוא נימק זאת בכך שיש איסור על עריכתם בשבת, כמו קניין עבדים או מקרקעין אך בניגוד לברית מילה או לעבודת הקורבנות. מכאן נבעה עמדתו שלא שללה נישואי תערובת, שהוא היה בין הרפורמים היחידים בגרמניה שלא התנגדו להם. טיעונים אחרים שהעלה ברוח זו נשענו על כך שההלכות נועדו לבדל את ישראל משבעת העממים ולא מבני דתות מונותאיסטיות, וכי איסורי השבת בטלים עבור משרתי ציבור כמו חיילים ורופאים כפי שבטלו עבור הכהנים במקדש.

ב-1843, התחולל פולמוס בפרנקפורט דמיין כשהבנקאי א. פלרסהיים לא מל את בנו אך ביקש לרשמו כבן הדת היהודית, אף כי החוק דרש זאת כתנאי לכך. הולדהיים תמך באב, וב-1844 פרסם ספר על המילה בהיבט הדתי. הוא עמד על כך שילדים יורשים את מעמדם כיהודים מתוקף היותם בנים לאם יהודיה, ותהה מדוע עוברים על מצוות אחרות כמו כשרות אינם נתקלים בהתנגדות כזאת. אף כי מעולם לא קרא לביטולה, הוא המעיט בחשיבותה. על אף דעותיו הרדיקליות, הוא התנגד להתערבות המדינה בנושאי דתם של היהודים וגינה הצעות מטעם ממשלות להעניק אמנציפציה תמורת ויתור על הלכות הכשרות. כמו כן, יצא נגד כפיית תלמידים יהודיים בבתי-הספר לכתוב בשבת.‏[6]

ב-1844, בעת הוועידה הרפורמית הראשונה בבראונשווייג, הכריז הולדהיים כי הפתרון לקרע בין הדת לחיי הציבור בעידן המודרני טמון בגישה רדיקלית:

"איך נוכל לייחל בתפילותינו להשבת עבודת הקרבנות, כשרוב היהודים כיום סולדים מהרעיון של קרבן דם... אין "יהדות תלמודית" מוגדרת. המדע כבר הוכיח שלתלמוד אין כל סמכות הן מבחינת האמונה והן מבחינת המעשה... השאלה היא מי נותן לנו את הזכות לשנות את נוסח התפילה. על כך יש לענות בבירור: לאנשי כנסת הגדולה הייתה סמכות רק בזמנם שלהם. מה שקבעו היה צורך השעה, ועל כך נשען כוחם. לנו יש אותה סמכות, כשאנו מבטאים את רוח זמננו."[7]

ב-1845 הוציא ספר חשוב נוסף, "החוק הטקסי בימות המשיח" (Das Ceremonialgesetz im Messiasreich), בו הרחיב את הקביעות התלמודיות לגבי השינויים במצוות עם בוא הגואל. הוא עמד על כך שהאמנציפציה וההתפתחות התרבותית, והיותם של תושבי העולם מונותאיסטים, עומדת למעשה בגדרים שנקבעו לשם כך וכי החוקים הטקסיים – שאינם אלא קליפה ריקה לעומת התוכן האתי והמוסרי של היהדות – איבדו את כוחם ויש לבטלם.

באותה שנה נטל חלק בוועידת פרנקפורט, שם הצביע עם הרוב בעד הצעה שקבעה שאין חיוב אובייקטיבי לשמר את העברית כשפת התפילה. בניגוד לגייגר ולרוב הרפורמים, שחשו כלפי השפה קשר רגשי, הוא ביטל כל צורך בכך. לימים ערך תפילות שהיו כמעט כולן בגרמנית, למעט קריאת שמע, קדושה, קריאת התורה ועוד חלקים ספורים. הולדהיים לעג לנאו-אורתודוקסיה על עמדתה השלילית כלפי תפילות בלועזית, שינוי שהיה מותר לכל הדעות, וסבר כי מנהיגיה חששו מכך שהציבור יבין באמת את הנאמר.‏[8]

ב-1846, בעת ועידת ברסלאו, זעזע את שומעיו כשהציע לפתור את בעיית חילול השבת ההמוני בגרמניה של ימיו באמצעות הסתמכות על התקדים של פסח שני כדי לאפשר לשבות גם ביום ראשון, יום המנוחה החוקי היחיד בארצות הנוצריות. הרעיון של "שבת שני" עורר התנגדות גם בקרב הרדיקלים שברפורמים וכלל לא הועלה להצבעה.

ב-1847 נתמנה לרב והדרשן הקבוע בקהילה הרפורמית העצמאית-למחצה של ברלין, שלא הייתה מוכרת על ידי השלטונות ולכן לא התאפשר לו לערוך טקסי נישואין וכיוצא בזה. הוא לא היה המועמד הראשון: אברהם גייגר, לו הוצע התפקיד קודם, סירב לכך פעמיים משום שהאמין בקהילה מאוחדת. גם נפתלי פרנקל דחה את המשרה. הולדהיים, למרות מעמדו הדומיננטי, לא היה המכריע בענייני עדתו והיה נתון במידה רבה לשליטת ועד הפרנסים בראשות זיגיסמונד שטרן, שעמו הסתכסך לעתים.‏[9] בשל מוצאו מאזור פוזנן הוא דיבר במבטא יידי כבד ויריבו השמרן, הרב מיכאל זקש, לעג לו: "בדרשות של הולדהיים, הדבר היהודי היחיד הוא הגרמנית שלו." בקהילתו שמנתה רק 300 חברים רשומים אך זכתה לאהדה רבה, קיצר הולדהיים מאוד את נוסח התפילה ותרגם כמעט את כולו לגרמנית. הוא הנהיג "שבת שני", וב-1848 חדל לערוך תפילות שבת במועדן הנקוב והסתפק בקיומן רק ביום א'.

בשנות ה-50 חלפה הרוח האידילית של אביב העמים, והריאקציה תפסה את מקומה. ב-1854 נשא הולדהיים שתיים מדרשותיו הידועות ביותר, על רבן יוחנן בן זכאי כ"מציל ורפורמטור של היהדות." הוא הציג את התנא כמי שלנוכח חורבן המקדש והמשבר הגדול הכריע לשנות מהיסוד את דמותה של הדת.‏[10] בשנותיו האחרונות עמד הולדהיים על הצורך ללמד את הילדים את תולדות מקדשי השם, כמו במסעות הצלב, כדי למנוע מהם "לזנוח את דתם לטובת רווחים חומריים." כך נהג בקהילתו. הוא כינה את הרפורמגמיינדה "אגודה נגד השתמדות", והתגאה בכך שבתריסר שנותיה הראשונות רק אחד מהחברים בה המיר את דתו.‏[11] (באותה תקופה היה שיעור הנטבלים מבין יהודים בברלין בירידה חדה, לאחר שהגיע לשיא של חמישים בשנה בשנות ה-30; באמצע העשור הבא ירד אל מתחת לעשרים.).‏[12] עם פטירתו ב-1860 התנגד זקש להצעה לקברו בחלקת הרבנים בבית העלמין בשדרות שנהאוזר, אך הרב הראשי הקשיש יעקב יוסף אטינגר העניק לכך רשות, באומרו ש"הוא היה למדן גדול; עתה, יצטרך לענות על מעשיו בפני האל." גייגר הספידו.

ארתור הרצברג תיאר את פועלו בנימה שלילית באנציקלופדיה העברית :

"את רעיונותיו הרפורמיים ביסס בדרך כלל על הוכחות בעלות אופי תלמודי רבני מסולף, על מימרות מקוטעות מהספרות התלמודית, ועל דקדוקי התחכמות שמעידים במידה רבה על אי הגינות אינטלקטואלית."

ביקורות בנימה זאת נשמעו בזמנו גם מפי חלוצי היהדות הקונסרבטיבית, כמו זכריה פרנקל, צבי גרץ ואחרים, שהיו בין יריביו המרים ביותר. הביקורת הראשונה של פרנקל על "עצמאות הרבנים" הייתה ספוגה דברי בלע עד כדי כך שהצנזורה נאלצה להתערב.‏[6] גייגר, למרות כל הסתייגויותיו, שמר על ידידות עמו והעריך אותו מאוד. תלמידו דוד איינהורן הביא את רעיונותיו לארצות הברית, וגם קאופמן קוהלר ואמיל גוסטב הירש, האידאולוגים של היהדות הרפורמית בתור הזהב שלה בסוף המאה ה-19, הושפעו ממנו מאוד. בימים אלה הונהגו בקרוב לארבעים בתי-כנסת תפילות שבת ביום ראשון, אם כי השקפתו על נישואי תערובת מעולם לא התקבלה באמריקה.

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ,Max Wiener, Jüdische Religion im Zeitalter der Emanzipation Berlin, 1933, S. 87–101.
  • David Philipson The Reform Movement in Judaism , New York, 1967.
  • Jakob J. Petuchowski, Prayerbook Reform in Europe, New York, 1968.
  • Jakob J. Petuchowski, Abraham Geiger and Samuel Holdheim: Their Differences in Germany and Repercussions in America, Leo Baeck Institute Yearbook 22 (1977): 139–159.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישראל צינברג, תולדות ספרות ישראל: כרך שישי, י. שרברק, 1960. עמ' 132.
  2. ^ ראו כאן
  3. ^ Nathanja Hüttenmeister, Christiane E. Müller, Umstrittene Räume: jüdische Friedhöfe in Berlin : grosse Hamburger Strasse und Schönhauser Allee, Metroprol, 2005. עמ' 406.
  4. ^ Michael Brocke‏,Julius Carlebach, Biographisches Handbuch der Rabbiner: Die Rabbiner der Emanzipationszeit in Den Deutschen, Böhmischen und Großpolnischen Ländern 1781-1871, Walter de Gruyter, 2004. עמ' 454
  5. ^ יקותיאל יהודה גרינולד, לתולדות הריפורמציאן הדתית בגרמניא ובאונגריא, עמ' 46.
  6. ^ 6.0 6.1 Michael A. Meyer, Most of My Brethren Find Me Unacceptable: The Controversial Career of Rabbi Samuel Holdheim, Jewish Social Studies 9 (2003): 1–19
  7. ^ Protocolle der ersten Rabbinerversammlung in Braunschweig, עמ' 55
  8. ^ Jakob J. Petuchowski, Abraham Geiger and Samuel Holdheim: Their Differences in Germany and Repercussions in America, Leo Baeck Institute Yearbook 22 (1977)9. עמ' 183-185.
  9. ^ Ralph Bisschops: Samuel Holdheom and Sigismund Stern: The Clash Between the Dogmatic and Historicist Approach in Classical German Reform Judaism.
  10. ^ Neue sammlung jüdischer predigten, עמ' 289.
  11. ^ Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State University Press (1995. עמ' 132
  12. ^ Deborah Sadie Hertz, Jewish High Society In Old Regime Berlin, Syracuse University Press, 2005. עמ' 229-230