שמואל הסרדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמואל הסרדי
תאריך לידה ד'תתק"נ
תאריך פטירה ה'ט"ז
תאריך לידה לועזי 1190
תאריך פטירה לועזי 1256 (בגיל 66 בערך)
מקום פעילות ספרד
נושאים שבהם עסק דיני ממונות
רבותיו הרמב"ן

רבי שמואל הסרדי (ד'תתק"נ, 1190 - ה'ט"ז, 1256)‏[1] היה מחכמי ספרד במחצית הראשונה של המאה ה-13, מחבר ספר התרומות העוסק בדיני ממונות.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנראה שמוצאו מהאי סרדיניה ומכאן מקור שמו (במקורות מסוימים השתבש שמו ל"שמואל הספרדי"). שם אביו רבי יצחק. מתוך תעודות שנתפרסמו במאה ה-20 עולה כי כבר בשנת ד'תתקע"ה (1215) ישב בברצלונה ועסק בתורה מתוך רווחה כלכלית. לרשותו עמדו שדות ונכסים אותם החכיר והשכיר ליהודים ולגויים. באחד המבנים ברובע העתיק בברצלונה נשתמרה כתובת "הקדש רבי שמואל הסרדי נב"ת [נפשו בעדן תנוח]" המעידה על הקדשת המבנה לאחר מותו לטובת הקהילה.

קשריו עם הרמב"ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי שמואל הסרדי היה תלמיד-חבר לרמב"ן. כאשר כתב את ספרו העוסק בדיני ממונות התייעץ עם הרמב"ן בכמה עניינים שהתקשה בהם בכתב ובעל פה. התשובות הכתובות שנדפסו בספרו של הסרדי נשתמרו גם בכתב יד יחיד, והתפרסמו תחילה על ידי הרב שמחה אסף ב"ספרן של ראשונים" (ירושלית תרצ"ה), ואחר כך על ידי הרב חיים דב שעוועל יחד עם תשובות נוספות של הרמב"ן (ירושלים תשל"ה). קבוצת התשובות לרבי שמואל הסרדי היא העיקרית מבין תשובותיו של הרמב"ן שהגיעו לידינו.

מתשובות אלו שנוסחו בעיקרן באופן פרשני-למדני במטרה להבין את כוונת התלמוד ולא כתשובות לשאלות מעשיות מסוימות ניתן ללמוד על דמותו של הרמב"ן כפרשן. באחת התשובות כתב הרמב"ן "אנו עומדים בתתקפ"ג ליצירה", כלומר שנת 1223 בה היה הרמב"ן בן 30, וכבר אז, בתשובה אחרת, הוא מפנה את השואל לחידושיו על הש"ס, ומכאן שהיו נפוצים לפחות בחלקם באותה עת.‏[2]

ספר התרומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ספר התרומות החל לכתוב בהיותו כבן 30 וסיימו בשנת ד'תתקפ"ה (1225). הספר הוא מעין "אנציקלופדיה לדיני ממונות וחושן משפט"‏[2] מסודר לפי עניינים ונושאים ולא על סדר מסכתות התלמוד. לפי מנחם אלון "ניתן לראות בו מבחינה מסוימת את הקודקס הראשון המוקדש אף ורק למשפט האזרחי שבמשפט העברי".‏[3]

נושאו המרכזי של הספר הוא הלכות לווה ומלווה ועניינים הקשורים בכך. המניעים לחיבור הספר נבעו כנראה מהיכרותו עם חיי הכלכלה והמסחר והרצון להמציא ספר הלכות נוח לטובת העוסקים בכך ואולי אף לטובת הדיינים. בהקדמתו כתב: "וחיברתיו... למען יהיה כל משפט הבא בשטרי הלואה ובמלוה על פה ובמשפט מלוה ולווה - במקום אחד נשלם. אשר פעמים עושקים ממון הנושים אותם בנכליהם ובתרמיתם, בשקריהם ובפחזותם, לטעון טענת הרמאי, ויש אשר לאחרים נכסיהם משועבדים נכתבים, ויש אשר לווים בנשך ובמרבית וזוקפין עליה במלוה קרן וריבית, ומכל זה נוטלין ממון חבריהם ויורדים ואוכלים את נכסיהם, פעמים בהיתר פעמים באיסור, כדכתיב לוה רשע ולא ישלם. על כן תרתי בליבי להביאם על כל אלה במשפט ולהורות לפניהם הדרך אשר ילכו בה".

הספר מחולק ל-70 שערים העוסקים כל אחד בנושא מסוים. כל שער מחולק גם הוא לפרקים ("עניינים" או "חלקים") וכל פרק מחולק לסעיפים ("פרטים"). המחבר מביא את סוגיית התלמוד, דברי הפוסקים שקדמו לו ותשובות הרמב"ן, דן בהם באריכות ומכריע וקובע את ההלכה. שמו של הספר ניתן בהשראת דברי רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו‏[4], ומשמעותו היא שתוכן הספר נלקט ונברר מתוך דברי הפוסקים שלפניו שבררו גם הם מדברי התלמוד, "תרומה מתרומתם". בפתח הספר הובא תוכן מפורט לשערי הספר כדי לעשותו לספר הלכות שימושי, "ורמזתי כל דין ודין בראש החיבור להיותם לכל קורא בהם נמצאים ומבוארים".

ספר התרומות נדפס לראשונה בסלוניקי בשנת ה'שנ"ו (1596), וזכה לפרסום נוסף בעקבות הפירוש המקיף לספר שכתב רבי עזריה פיגו מחכמי איטליה במאה ה-17 בשם "גידולי תרומה". בשנת תשמ"ח (1988) הודפסו ספר התרומות ופירושו של רבי עזריה פיגו במהדורה מחודשת הכוללת מראי מקומות, שינויי נוסחאות, הערות, מפתחות וסיכומי שיטות על ידי הרב אריה גולדשמידט, ובהוצאת מכון ירושלים. השפעתו הרבה של הספר באה גם בעקבות אזכורו התדיר בחלק חושן משפט בקובץ ההלכתי ארבעה טורים שחיבר רבי יעקב בן אשר[3] המהווה את הבסיס לפסיקת ההלכה בעם ישראל.

בהקדמה ל"ספר התרומות" הוזכר ספר נוסף שחיבר רבי שמואל הסרדי בשם "ספר הזכרונות" שקדם ל"ספר התרומות" ועסק גם הוא בדיני ממונות על פי סדר מסכתות הש"ס, אך הוא לא הגיע לידינו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שנים משוערות
  2. ^ 2.0 2.1 ישראל תא שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד באירופה ובצפון אפריקה, מגנס, 2000, עמ' 35.
  3. ^ 3.0 3.1 מנחם אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך 2, מגנס, 1978, עמ' 1031-1029
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס"ז, עמוד א'