שמואל חרובי

שמואל חרובי

לידה	1897 מיכאלובקה, אוקראינה, האימפריה הרוסית
פטירה	23 במרץ 1965 (בגיל 68 בערך) ישראל
לאום	ישראלי
תחום יצירה	ציור

רישום בוטני של רקפת

שמואל חרובי (בוקסר) (1897 – 23 במרץ 1965) היה צייר ארץ ישראלי, בן העלייה השנייה ובוגר של בית הספר לאמנות "בצלאל".

תולדות חייו

שמואל בוקסר נולד בשנת 1897 בעיירה מיכאלובקה שבאוקראינה למשפחה מסורתית, בן לפסח ושיינה בוקסר. משגילה נטייה לציור, עודדו אותו הוריו, פסח ושיינה בוקסר, ושלחו אותו בשנים 1910 – 1913 לעיר אודסה לשם לימודים בבית-ספר תיכון לאמנות. הוריו תכננו לשלוח אותו ללימודי אמנות בפריז, ואף אספו לשם כך כסף בעיירה, אך לאחר שנפגש עם מנהל בצלאל פרופ' בוריס שץ בתערוכה של "בצלאל" באודסה, הוקסם חרובי מן הרעיון הציוני והחליט לעלות לארץ-ישראל, ללמוד אמנות ב"בצלאל", ולהיות לצייר עברי.

חרובי הגיע ל"בצלאל" בראשית שנת 1914 והוא בן 17 בלבד. בבצלאל למד עד לשנת 1917. הוא למד במחלקה לכיור פלסטי ולרישום פחם. אחר כך למד ועבד במחלקה לציור ונוי, ציור מינאטורות על שנהב וחרסינה, וכן עסק בריקוע נחושת בהדרכתו של א. שטריך. בין מוריו היו אבל פן, זאב רבן ואהרון שאול שור, והוא היה בן-דורם של הציירים נחום גוטמן ומנחם שמי. בתקופת לימודיו ב"בצלאל" במחלקה למקשת נחושת, יצר חרובי את השעון המונומנטלי שחזיתו מזכירה את זו של בית הספר "גימנסיה הרצליה" בתל אביב.

בשנת 1917 התנדב חרובי לשרת בצבא הבריטי במסגרת הגדודים העבריים, ובסוף שנת 1918 חזר לירושלים והתמסר לציור.

בשנת 1928 התחתן חרובי (ששינה את שמו מהשם: בוקסר), עם קרובתו רחל לבית בוקסר. לזוג נולדו 3 ילדים: יהודה (1929 – 2006), דרור (1932 – 2000) ורות (1936– ). המשפחה חיה בשכירות בירושלים, במקומות שונים: שכונת הבוכרים, מרכז העיר, טלביה, שכונת כרם, ומשנת 1949 במושבה הגרמנית (ברחוב המגיד 7). לדבריו בחר חרובי לגור בירושלים, ולא במרכז התרבותי המתפתח בתל אביב, בשל מה שהוא הגדיר כ"איכות האור" שלה.

לקראת סוף שנות השלושים פרסם חוברות ובהן חזונו העתידי, "בביטחון הכלל ובביטחון הפרט" וה"יצירה היישובית", בהן תיאר ותכנן בניין ערים מודרניות שיאכלסו את יהודי אירופה הצפויים לעלות לארץ. פרסומים אלו חשפו בחרובי צד תמהוני וחולמני.

דרכו האמנותית

יצירתו של חרובי היא יצירה תיעודית. הוא תיעד את נופי הארץ בשנות ה-20 וה-30 וראה בציור נופי ארץ ישראל שליחות היסטורית המתעדת את הנופים ההולכים ונעלמים מהעולם. חרובי גם עסק בציור מיניאטורות של פרחים וצמחים בצבעי מים, והצטיין בדיוק המדהים של ציוריו, בהם הוא הפגין שליטה מרבית בטכניקה של הרישום והצבע. רבים מציוריו אלו נעשו בשנות העשרים, כתוצאה של שיתוף פעולה בינו ובין הבוטניקאי אפרים הראובני, אשר העסיקו כמאייר של האנציקלופדיה הבוטנית שלו ("אוצר צמחי ארץ ישראל"). ציורים אלו התפרסמו במסגרת תערוכה שהוצגה בשנת 2006 במוזיאון ישראל, תחת הכותרת "שירת העשבים" (אוצרת: תמר מנור פרידמן).

בשנת 1953 הגדיר חרובי את שליחותו האמנותית כך: "לצייר את הנוף הארצישראלי כפי שתיארתי לי אותו בדמיוני בהיותי רחוק ממנו".

באחרית דבר על הצייר שמואל חרובי, כותבת תלמה אליגון-רוז (בהתבססה על מאמרו של ד"ר גדעון עפרת): "כשהוא מצויד בקרטונים קטנים, נהג חרובי לשוטט בסביבות ירושלים וברחבי הארץ. היה מציב אותם על כן ציור ומצייר את הנוף בהינף אחד. לאחר מכן, בביתו, השתמש בציורים אלה כבסקיצות אם לציורי שמן גדולים ואם לציורים קטנים בצבעי מים. [...] בתפיסת האור שלו, ניכרת השפעת הציירים אנה טיכו ואבל פן, ז'אנר של "ריאליזם ירושלמי". כן ניכרת ביצירתו זיקה והשפעה של האימפרסיוניזם הרוסי בנוסח מורו יצחק לויתן. כמו חרובי, יצא אף הוא למסעות ציור בעמק הוולגה. מסעות היצירה של חרובי הולידו ציורי נוף פשוטים ותמימים מלאי שמש אור ופתיחות. למיניאטורות שיצר בצבעי מים, ביניהם ציורי פרחים מרהיבי עין, יש זיקה למסורת הפואנטליסטית שתחילתה בדקלרואה והמשכה בציוריו של ואן-גוך. המאפיין הבולט של יצירתו הוא שילוב של ריאליזם וחלומיות בעת ובעונה אחת. ...שמואל חרובי כמעט שנשכח מהתודעה הציבורית. בחייו מיעט להציג. לדבריו "כשראיתי מקומות רבים יפים ומעניינים מתיישנים או נחרבים לצורכי בנייה, החלטתי לשמור לעצמי את הדוגמאות ולמכור רק העתקות מהם..."

תערוכות

• בשנת 1979 ארגן יהודה, בנו, תערוכה של ציורי אביו בביתם שברחוב המגיד בירושלים.

על התערוכה הזו כתב מבקר האמנות, יגאל צלמונה: "זוהי תערוכה מעניינת ומקסימה המאפשרת היכרות עם עולם אמנות ועם אידאולוגיה אבודים ועושה צדק לאמן נשכח."

• בשנת 1980 הציג מוזיאון הרצליה לאמנות תערוכה משותפת לשלושה ציירים מראשוני הציור בא"י. אבל פן, אהרון שאול שור ושמואל חרובי, תלמידם של שני הראשונים.

בקטלוג התערוכה נכתב על הציירים: "שלושתם הצטיינו בדבר אחד משותף: אהבה אדירה חסרת פשרות לארץ ולנופיה. חרובי ביקש לתעד נופים כלים ונעלמים. פן ביקש לאייר את התנ"ך ונופיו, ושור הוקסם, הסתנוור ונשבה מיד בחבלי אהבת נופי הארץ החדשה שאליה הגיע."

• ב-1981 זכה חרובי סוף סוף לתערוכת יחיד במשכן לאמנות עין חרוד.
• החל ממאי 1990 הוצגה תערוכה של ציוריו בגלריה מעיינות ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים.

בקטלוג התערוכה התפרסם מאמרו של ד"ר גדעון עפרת המנתח את יצירתו של חרובי ומעמיד אותו בשורה הראשונה של האמנים הארצישראלים של תקופת היישוב.

• לפריצה אל התודעה הציבורית זכה שמואל חרובי בחורף 2004 במסגרת התערוכה "דם הכלנית וכתם הכרכום" שהוצגה במוזיאון ישראל, אותה אצרה תמר מנור פרידמן. בתערוכה הוצגו מספר מיניאטורות של חרובי, בין יצירותיהם של אמנים אחרים, אשר זכו לתגובות נלהבות, ואשר סללו את הדרך לתערוכה "שירת העשבים" (גם היא של אותה אוצרת), שהוקדשה אך ורק ליצירתו של חרובי. בעקבות תערוכה זו הוציאה ב-2004 תלמה אליגון-רוז ספר חדש של שירי רחל בליווי ציוריו של חרובי, ספר שזכה לתפוצה ניכרת ואשר הביא את ציורי חרובי לתודעת הקהל בארץ.

קישורים חיצוניים

• שמואל חרובי, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
• מאמר ביוגרפי על חרובי - באנגלית