שמורת אינדיאנים
שמורת אינדיאנים (באנגלית: Indian reservation) הוא שטח אדמה בתוך ארצות הברית המנוהל על ידי שבטים של אינדיאנים במסגרת הלשכה לענייני אינדיאנים במשרד הפנים של ארצות הברית.
בשטחים אלה ניתנת אוטונומיה מסוימת לשבטים, אשר יכולים להחיל בהם את הדין השבטי בעניינים מסוימים. בעניינים אחרים חל בשטחים אלה הדין הפדרלי של ארצות הברית, אך לא הדין המדינתי. כך לדוגמה בשמורות רבות מותרים ההימורים, האסורים במדינה בה ממוקמת השמורה, דבר המאפשר הקמת בתי קזינו בשמורות, והפיכתן לאתרי תיירות.
ברחבי ארצות הברית 310 שמורות אינדיאנים כך שלא לכל 550 השבטים האינדיאנים יש שמורות, מה גם שלחלק מהשבטים יש יותר משמורה אחת. כמו כן, בשל חלוקת שטחי אדמה לאישים פרטיים, ומכירתם לאנשים שאינם חברי השבט, שטחי שמורות רבות אינו רציף, ויש בתוכן מובלעות של אדמות פרטיות.
ברחבי ארצות הברית 225,410 קמ"ר של שטחי שמורות (2.3% משטחי ארצות הברית). שתים עשרה מהשמורות גדולות משטח מדינת רוד איילנד (3,144 קמ"ר) ותשע שמורות גדולות משטח מדינת דלאוור (5,327 קמ"ר). שטח שמורת שבט הנאוואחו גדול משטחה של מדינת וירג'יניה המערבית.
מרבית שמורות האינדיאנים מצויות במערב ארצות הברית, ממערב לנהר המיסיסיפי.
מרבית האינדיאנים בארצות הברית אינם חיים בשמורות, אלא בערים הגדולות של ארצות הברית.
מקור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור המונח "reservation" ("שמורה") בהנחה שהייתה מקובלת בראשית ימיה של ארצות הברית, ובתקופה לאחר שהתקבלה חוקת ארצות הברית ואושררה, שהשבטים האינדיאנים הם אומות עצמאיות נפרדות. בתקופות אלה נחתמו הסכמי שלום בין ארצות הברית לאומות אלה. לרוב הסכמים אלה היו כפויים ותחת לחץ, בהם נאלצו האומות "לוותר מרצונם" על שטחיהם ולהגר "מרצונם" מערבה. במסגרת חלק מההסכמים הוסכם על כך שחלק מהשטח "ישמר" ("reserved") בידי האומות האינדיאנים, ושטחים אלה נקראו "שמורות" ("reservations").
מונח זה נשמר בשימוש גם לאחר שהממשל הפדרלי החל לבצע חילופי שטחים עם השמורות, והעביר את האינדיאנים לשטחים אליהם לא היו להם קשרים היסטוריים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת הקמת השמורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1851 נחקק בקונגרס ארצות הברית "חוק ההקצאות האינדיאני" אשר הסמיך את הממשל הפדרלי להקים שמורת אינדיאנים בשטח בו ממוקמת כיום מדינת אוקלהומה. על אף הקמת השמורה המשיכו מתיישבים מערביים להתיישב בשטחיה ולהשתמש במשאביה הטבעיים.
בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 ניסה נשיא ארצות הברית יוליסס ס. גרנט לפתור את הסכסוך עם השבטים האינדיאנים ב"דרכי שלום". במסגרת מטרה זו אורגנה מחדש המחלקה האינדיאנית של משרד הפנים הפדרלי - שמטרתה הייתה אז להביא ליישוב מחדש של השבטים האינדיאנים, כאשר אלה הועברו מהשטחים בהם התגוררו (ואשר ממשלת ארצות הברית רצתה ליישב) אל שטחים שלא נדרשו על ידה. כמו כן התוכנית כללה החלפת אנשי הממשל המנהלים את השמורות באנשי דת נוצריים במטרה לנצר את האינדיאנים. השבטים שהתנגדו לצווי הפינוי גורשו בכוח על ידי צבא ארצות הברית. בנוסף, הצבא נאלץ לשמור על האינדיאנים בשטחי השמורות ולמנוע מאותם אינדיאנים שניסו לחזור למקום מגוריהם ההיסטורי לעשות זאת. התקריות בין הצבא לאינדיאנים כונו לימים "מלחמות האינדיאנים". הידועות שבהן הם מלחמת הסו בין השנים 1876–1881, במסגרתה אירע קרב ליטל ביגהורן, ומלחמת נז פרס.
על אף העובדה שהממשל הפדרלי העניק את השמורות לשבטים השונים, הוא לא מנע ממתיישבים להתיישב בשטחים, דבר שהביא להקטנה חוזרת ונשנית של שטחי השמורות. דוח של הקונגרס האמריקאי משנת 1868 קבע כי השחיתות בקרב הסוכנויות המטפלות בשבטים רבה, וכי מצבם של השבטים עצמם קשה.
בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 התברר כי מדיניותו של גרנט נחלה כישלון, בשל שפיכות הדמים הרבה שהיא גרמה. בשנת 1877 הורה הנשיא רתרפורד הייז על שינוי המדיניות, ובשנת 1882 הוצאו כל הגורמים הדתיים מהטיפול באינדיאנים והטיפול הושב לסוכנויות הפדרליות.
בשנת 1887 נחקק חוק דאווס, שהחליף את מתן שטחי האדמה לשבטים כגוף אחד, במתן שטחי אדמה לאנשי השבט בנפרד. שינוי זה הביא לכך שבמקרים רבים, בשל מספר אנשי השבט הקטן שנותר לאחר התקריות האלימות, נותרו שטחים רבים שלא חולקו, ואלה חולקו למתיישבים לבנים (כך אירע לדוגמה בשמורת אומטילה).
מדיניות זו נמשכה עד חקיקת חוק הארגון מחדש האינדיאני בשנת 1934.
חוק האינדיאנים הפדרלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הקמת השמורות, אשר היו קטנות בשטחן משטחי היישוב המקוריים של השבטים, ולאור העובדה שהשבטים הועברו מאתרי מגוריהם ההיסטוריים לאתרים חדשים, אשר לרוב לא התאימו מבחינת אפשרויות ניצול הקרקע לאורח החיים המסורתי של השבטים, קרסה המערכת השלטונית והחוקית (המנהגית) של השבטים. הממשל הפדרלי פרסם תקנות להסדרת החיים של השבטים. בראשית הקמת השמורות היה זה צבא ארצות הברית שפרסם את התקנות ולאחר מכן מחלקת ענייני האינדיאנים.
מתן הקרקעות לשבטים הפך אותם לישויות משפטיות האחראיות על קביעת דרכי השימוש בקרקע. השבטים נאלצו לשאת ולתת עם מחלקת האינדיאנים על זכויות הכרייה וכריתת העצים בשמורות, אולם נותרה לשבטים הסמכות לקבוע את השימושים החקלאיים של הקרקע והשימושים התיירותיים.
כאמור, חוק דאווס משנת 1887 הביא להפרטת אדמות רבות וחלוקתן לאנשי השבט, במקום בעלות קולקטיבית של השבט באדמות. חוק זה אפשר לתושבי השמורה למכור חלק מאדמותיהם (דבר שהותר על פי החוק רק לאחר חלוף 25 שנים מחקיקתו). כמו כן, בעקבות פטירת אינדיאנים שלא היו להם יורשים, עברה האדמה לבעלות המדינה בה ממוקמת השמורה. על מנת למנוע מצב זה, קבע הקונגרס כי יחולו חוקי הירושה השבטיים ולא החוקים המדינתיים, ובכך אפשר לשבטים לרכוש מחדש את השטחים. חקיקה זו הביאה למצב בו בשמורות רבות מספר התושבים הלא אינדיאנים גדול ממספר התושבים האינדיאנים. בתי המשפט קבעו כי השטחים שנרכשו על ידי לבנים אינם חלק מהשמורה וחוקי השמורה אינם חלים עליהם, דבר אשר הקטין משמעותית במהלך המאה ה-20 את שטחי השמורות.
חוק הארגון מחדש של 1934[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק הארגון מחדש האינדיאני של 1934, המכונה גם "חוק האוורד וילר" או "הניו דיל האינדיאני" קבע את זכויות השבטים ושינה את החוקים שאפשרו מכירת הקרקעות והוצאתן משטחי השמורות. החוק עודד את האוטונומיה של השבטים ואת השלטון העצמי שלהם בשטח.
במהלך עשרים השנים שלאחר חקיקת החוק השקיעה ממשלת ארצות הברית בפיתוח התשתיות, הבריאות והחינוך בשמורות, ושטח של 8,000 קמ"ר הוענק לשמורות על מנת להגדילן.
לאחר פרישתו של ג'ון קולייר אשר יזם את "הניו דיל" החלה ממשלת ארצות הברית לשנות שוב את מדיניותה לרעת השמורות, והחלה תוכנית לפיה הממשל הפדרלי יפסיק התערבותו בשמורות במטרה להביא לביטול השמורות. על פי גישה זו ימכרו אדמות השמורות, והאינדיאנים יפוצו בגין גזילת האדמות ויוכלו לעבור להתגורר בערים.
במסגרת תוכנית זו בוטלו חמש שמורות (הקושאטה, האוטה, הפייוטה, המנומיני והקלאמת) בטרם המחאה הציבורית הביאה לביטול התוכנית. שליש מבין תושבי שבטים אלה אשר עברו לערים, שבו לשמורות בתוך עשור שנים.
כיום מנוהלות השמורות בצורה אוטונומית למחצה, ובאמצעות שתי סוכנויות ממשלתיות: המחלקה לעניינים אינדיאנים ומחלקת הבריאות האינדיאנית.
איכות החיים בשמורות נמוכה, ומצב החיים בהן מקביל למצב החיים במדינות מתפתחות. מחוז שאנון שבדקוטה הדרומית, בו ממוקמת שמורת האינדיאנים פיין רידג' הוא המחוז העני ביותר בארצות הברית.
הימורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1979 הקים שבט הסמינול בפלורידה שירות בינגו (מעין לוטו) בשטח השמורה. מדינת פלורידה ניסתה לסגור את מנגנון ההימורים בהתאם לחוקי המדינה אולם בתי המשפט קבעו כי הדין המדינתי אינו חל על השמורה. בשנת 1988 נחקק על ידי קונגרס ארצות הברית חוק הסדרת המשחקים האינדיאנים, אשר הכיר בזכות השבטים להקים בתי קזינו והימורים בשטחי השמורות, כל עוד בשטח המדינה בה ממוקמת השמורה יש צורה כלשהי של הימורים חוקיים (כגון לוטו מדינתי). כיום משמשים בתי קזינו רבים בשמורות שונות כמקור תיירות והכנסה לתושבי השמורות.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שמורת האומות הראשונות - מונח מקביל המתייחס לשמורות אינדיאנים בקנדה
- שמורת האינדיאנים פורט מוהאבי
