שמורת טבע עין אפק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמורת עין אפק
Afek242.jpg
"השביל הצף" מעל לביצה
מידע
אזור עמק זבולון
מאפיינים עיקריים שרידי ביצות ועתיקות
כניסה בתשלום
שטח 668 דונם
גובה ממוצע 10 מטר מעל פני הים
תאריך הכרזה 5 ביוני 1979
הרחבה ב-18 במאי 1994
צומח
צמחי מינים נדירים: נימפאה כחולה, סם הכלב המזרחי
סחלב הביצות ועוד...
בעלי חיים
המין האנדמי לבנון הירקון, עופות מים, תאואים, חזירי בר.
מיקום עין אפק
עין אפק
עין אפק

קואורדינטות: 32°50′45.86″N 35°06′43.09″E / 32.8460722°N 35.1119694°E / 32.8460722; 35.1119694

רחבת הכניסה אל השמורה
מראה כללי של הבריכות והסכר הצלבני (משמאל)
הטחנה הצלבנית
עדר תאואים בשמורה

עין אפק היא שמורת טבע בעמק זבולון, מזרחית לקריית ביאליק. השמורה כוללת הן את המעיינות והביצות המהווים את מקורו של נחל נעמן והן את האתר הארכאולוגי תל אפק. השמורה הוכרזה ב-1979 והיא משתרעת על פני 660 דונם. ב-1996 הוכרה השמורה כ"אתר רמסר" בהתאם לאמנת רמסר לשימור ולפיתוח בר-קיימא של בתי גידול לחים.

מקור שם השמורה בתל שרידים של עיר קדומה בשם אפק, שנזכרת במקרא כחלק מנחלת שבט אשר: "לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם... וְעֻמָה וַאֲפֵק, וּרְחֹב" (יהושע י"ט 24-30). מקור השם באפיקי המים הרבים באזור (נחל נעמן).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית התקופה הכלקוליתית, החלו בני אדם להתגורר ליד המעינות שהיו אז סמוכים לחוף הים ובתקופת הברונזה הקדומה נוסדה במקום עיר נמל כנענית. בתקופת הברונזה התיכונה מוזכרת אפק בתעודות מצריות ובתקופת הברזל, בימי ממלכת ישראל, הייתה במקום עיר פיניקית.

בתקופה הצלבנית, במאות ה-12 וה-13, הוקמה מצודה (טוּ‏ריס - מגדל מבוצר), שכללה מבצר בן שתי קומות וביצורים בצידה הצפוני. המצודה שמרה על הדרך לנצרת מפני המוסלמים ונקראה ריקורדאנה (Recordane או Ricordane). הצלבנים חנו במקום והמצודה שימשה כמחנה צבאי.

במהלך מסע הצלב השישי, בשנת 1228 הפך הקיסר פרידריך השני את המצודה למפקדתו הראשית והגיע עם המוסלמים להסכם הפסקת אש למשך 10 שנים. בתעודות צלבניות מוזכר ויכוח משפטי חריף בין אבירי המסדר הטמפלרי וההוספיטלרי שהתעמתו על אופן הפעלת הטחנות, הגובה הרצוי של המים, השימוש במים ומעבר סירות בנחל, שלשם הכרעתו נדרש האפיפיור. באותה תקופה פעלו בקומה התחתונה ארבע טחנות קמח שהונעו במים, והקומה העליונה של המבנה שימשה לאחסנה ולמגורים. המעינות הוקפו בסכר לשם הנעתן של הטחנות, שהעלה את מפלס המים ב-2.7 מטרים. הטחנות שימשו כספק הקמח העיקרי לעיר עכו, שהפכה מאוחר יותר לבירת ממלכת הצלבנים. טחנות הקמח הונעו על ידי מים עד ראשית המאה ה-20, עת נדחקו על ידי מנועי דיזל.

מהתקופה העות'מאנית ועד ראשית המאה ה-20 נקרא המקום "כורדאני".

בשנת 1924 רכשה הקרן הקיימת לישראל את טחנת הקמח והשטח סביבה. האגם שימש כחווה לגידול דגי קרפיון מצוי שבה עבדו בתחילה פועלים שכירים שהוחלפו מאוחר יותר בפלוגות עבודה. לאחר מכן שימש המקום כאתר זמני לגרעיני קיבוצים אחרים.

במהלך המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, נוספה על גג הטחנה עמדת בטון לתצפית ושמירה על מקורות המים ועל הכביש הראשי הסמוך (כיום כביש 79). בשנת 1942 התירה הקרן הקיימת לקיבוץ משמר הים לעבד חלק מן האדמות בסמוך. באותה תקופה שכן הקיבוץ דרומית לעכו בסמוך לחוף הים. בשנת 1946 עבר הקיבוץ מזרחית למבנה טחנת הקמח (מיקומו נוכחי) ושינה את שמו לקיבוץ אפק.

כיום עומדת במרכז השמורה טחנת הקמח המשמשת כמוזיאון אתנוגרפי קטן. בראש תילן של הערים הקדומות מצויה תצפית שממנה נשקף כל עמק עכו וההרים שמקיפים אותו.

הביצות והמעיינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביצות שבשטחה של השמורה הן השריד האחרון לביצות שכיסו כ-20,000 דונם באגן הניקוז של נחל הנעמן. במפות מ-1799, ששרטט פייר ז'אקוטן, נקרא המקום "ביצת כורדני" (Marais de cherdani) על שם מצודת כורדני שבמקום. לאחר הקמתם של הקיבוצים עין המפרץ, כפר מסריק ואפק בסמוך לביצות, הוחל בייבושן, במטרה להדביר את יתושי האנופלס נושאי המלריה. הייבוש נמשך בין 1937 ל-1939.

בסקר שערכו הבריטים בשנת 1920 נמצאו 35 נביעות של מעיינות. מעיינות אלה נוקזו לתעלות במהלך ייבוש הביצות, והתעלות הן שמוליכות את המים לנחל הנעמן, שממשיך לזרום צפונה לאורך 9 ק"מ, עד שנשפך לים, דרומית לעכו.

החל מ-1960 הוחל בשאיבת מים באזור. כתוצאה משאיבת יתר, יבשו חלק מהמעיינות. ואיכות מימיהם של המעיינות שנותרו נפגעה, ושפיעתם ירדה מ-50 מלמ"ק בשנה ל-2 מלמ"ק בשנה בלבד. בשנים שחונות, נערכות בשמורה חפירות שנועדו להעמיק את גופי המים בה עד מי התהום, וכן מוזרמים אליה מים מהקידוחים הסמוכים, שכן רבים מבעלי החיים והצמחים בה אינם יכולים לשרוד ללא המים.

החי בשמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היונק הגדול ביותר בשמורה הוא התאו. עדרים של תאו שהובאו ממצרים בידי בדואים בני שבט ע'ורנה בתקופת השלטון העות'מאני חיו בעבר בשולי הביצות, אך נכחדו. ב-1991 הובאו משמורת החולה שבעה פרטים של תאו, במטרה לשמור על אופי האחו בחלקה הצפוני של השמורה. רעיית התאואים מונעת התפתחות של עצים באזור, ובכך נשמר האופי הפתוח, המתאים לצמחיית האחו הלח. יונקים נוספים המצויים בתחום השמורה הם: נמייה מצויה, נוטריות, דרבן מצוי, חתולי ביצות, חזירי בר ותן זהוב.

בשמורה עופות מים רבים, ובהם אגמית מצויה, אנפת הלילה, ברכיה, לבנית קטנה, מגלן חום, סיקסק והשרשיר. לצדם חיים בשמורה גם ציפורי שיר כגון צופיות ובולבול צהוב שת.

אוכלוסיית הזוחלים בפארק כוללת, לצד נחשים ולטאות גם צבי ביצה מצויים וצבים רכים. עם הדגים בשמורה נמנים מיני אמנונים שונים, גמבוזיה מצויה, קרפיון מצוי ושפמנון מצוי. כן חיים בה סרטנים ובהם קפיצונים, שטצדאים שונים וסרטן הנחלים.

הצומח בשמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הצמחים האופייניים לשמורה נמנים האשל, גרגיר הנחלים, הסוף המצוי, הערברבה השעירה, הפרעושית המשלשלת, הפטל, הקנה המצוי והשנית הגדולה.

בעבר כיסו את המים צמחי מים כנופר צהוב, נורית מים, נימפאה כחולה ועדשת מים, ואולם אלה התמעטו מאוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שמורת עין אפק בוויקישיתוף
צילום פנורמי של הנוף הנשקף משמורת הטבע
Magnify-clip.png
צילום פנורמי של הנוף הנשקף משמורת הטבע