שמות ביהדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שמות ביהדות הם השמות הפרטיים ושמות המשפחה המצויים בשימוש אצל יהודים.

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות אין כללים לבחירת שם, אבל בקהילות המסורתיות התפתח מנהג שעל פיו קוראים לרך הנולד על שם אדם חשוב. בקהילות אשכנז, בנים נקראים בדרך כלל על שם אבות המשפחה שנפטרו, ובנות על שם אמהות המשפחה שנפטרו. בחלק מקהילות ספרד קיים מנהג לקרוא לנולדים בשמות הסבים או הסבתות בעוד האחרונים בחיים. דוגמאות למנהגים המשתנים מקהילה לקהילה: אין לקרוא לשלושה אחים "אברהם, יצחק ויעקב" או לקרוא בשם "בן ציון" לילד שנולד למשפחה ששכלה ילד. מנהג נוסף המעיד על חשיבות השם הוא קריאת פסוק המתחיל באות הפותחת את שמו של המתפלל ומסתיים באות הסוגרת אותו בכל תפילת "עמידה", הנאמרת שלוש פעמים ביום. מנהג זה מסמל את חשיבותו של שם האדם כחלק מן העניין האלוהי, ומשמש כסגולה לזכירת השם באחרית הימים, כחלק מתהליך הגאולה ותחיית המתים. השם ה"יהודי" המקובל הוא שילוב של שם האדם ושם אביו, למשל יצחק בן אברהם, אך צורה זו אינה אופיינית לעם היהודי בלבד.

עבור חוקר הגנאלוגיה, חשיפת שמו של אדם היא היעד הראשוני בחקר מוצאו. לעתים קרובות אנו יודעים על קיומה של דמות מסוימת בזכות ההקשר המשפחתי, כגון "אב של...", "בת של...", "בעל של...", אך מתקשים לשחזר את שמה.

שמות משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שם משפחה יהודי

שמות המשפחה נכנסו לשימוש נרחב בצורה המוכר לנו רק במהלך המאה ה-18. עד אז נקראו היהודים והלא יהודים בשמות אבותיהם או בכינויים שנגזרו מעיסוקם, מחזותם, מתכונותיהם או מאופיים, כגון גובה, נכות, קמצנות, טוב לב. לאחר שהתפתחו צורות ממשל מתקדמות יותר והואצלו סמכויות על מרכזי שליטה מרוחקים, היה צורך בזיהוי מדויק יותר של תושבי הפריפריות כדי לפקח עליהם ולתכנן ניהול יעיל יותר של משאבי המדינה. צווים שנשלחו לכל קצוות אירופה על ידי נציגי השלטון קבעו תקופות זמן שבהן היה על היהודים לבחור שמות משפחה ולרשום אותם במשרדים שנקבעו לכך. בתקופה זו כבר הייתה קיימת מערכת בירוקרטית יעילה למדי שעסקה ברישום התושבים בכלל וברישום היהודים בפרט. הרישום התבצע על מנת לאפשר גביית מסים ופיקוח דמוגרפי אפקטיביים.

אמנם היו מספר משפחות יהודיות, בעיקר משפחות מבוססות ועשירות, שהשתמשו בשמות משפחה גם במאות שקדמו למאה ה-18, כמנהג האצילים הלא יהודים. שמות משפחה אלו הם עתיקי יומין ונמצאים בשימוש מאות רבות של שנים. כדי לחזק עוד יותר את מעמדן החברתי והכלכלי, רשמו משפחות אלו עצי משפחה המתארים את ייחוסן, ובמקרים רבים גם את מקור שמן.

שמות המשפחה שנבחרו על ידי ראשי המשפחות שלא היו להן שמות רשמיים לפני הרישום השתייכו בדרך כלל לאחת ממספר קבוצות עיקריות:

קיבוע שם האב או האם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם האב, ששימש כשם משפחה מהסוג הישן, הפך לשם משפחה פטרונימי העובר מדור לדור. מרבית הסיומות מסוג -וויץ, -וביץ, -סקי, -ויצי, -וב, -וף, -שווילי, -זון, -קין וכו' מציינות את המילה "בן". הסיומות -סקי ו -וב אינן משמשות רק לשמות משפחה שמקורם בשמו של אדם, אלא גם לשמות משפחה שמקורם בשם של מקום, שכן הן סיומות סלאביות המציינות שייכות בכלל ולא רק שייכות בין בני משפחה. אברמוביץ, אברמוביצי, אברמוב ודומיהם, משמעותם "בן אברהם". במקרים נדירים הושמטה הסיומת ונשאר רק השם עצמו. לדוגמה, אברהם, אברהמס (יידיש: של אברהם). לעתים קרובות התקבעו השמות בהיגוי הלועזי או היידי ולאו דווקא בהיגוי העברי שלהם. למשל מושק (משה), כמו במושקוביץ, ולייב (אריה), כמו בלייבוביץ. (ראו למשל מרדכי סלומון שנקרא על-שם אביו שלמה זלמן = סלומון)

במקרים מסוימים שם המשפחה היה מטרונים, נגזר משם האם או הרעיה. לדוגמה: מרגליות על שם מרגלא, רוחלין על שם רחל, מלכין על שם מַלכה/מִלכה, סורקין על שם סורא/שרה, דבורקין על שם דבורה, פרומקין על שם פרומא.

ילדים קיבלו את שם המשפחה של האם כאשר בני הזוג נישאו בנישואים דתיים בקהילה ולא נרשמו לנישואים אצל הרשם האזרחי. כאשר נולדו לזוג ילדים והיה צורך ברישום הלידה אצל הרשם האזרחי, הילדים נרשמו כילדי האם בלבד ולמעשה כצאצאים מנישואים בלתי חוקיים.

היו מגוון סיבות לרישום כזה, ביניהן:

  • איסור על חתונות מרובות מדי במשפחה אחת הביא לחתונה יהודית בלבד, כאשר נמלאה המכסה.
  • איסור על נישואים שניים אף אם בן הזוג נפטר.
  • נישואים בגיל הנמוך מזה המותר בחוק או היטל גבוה עבור רישום הנישואים.
  • אב שנעלם, נטש את משפחתו או נפטר בגיל צעיר.
  • נישואים אזרחיים במקום א' ולידה של ילדים של מקום ב' שלא הכיר ברישום הנישואים של מקום א' או שחייב רישום מחודש.
  • רצון להימנע משיוך ברור של הילדים למשפחה מסוימת כדי למנוע את גיוסם לצבא.
  • שם משפחת האם היה "יוקרתי" יותר (שושלת רבנית) ואז נעשה לעתים שימוש בשני שמות המשפחה. במקרים אלו, נשכח לפעמים שם המשפחה של האב לאחר מספר דורות.

גזירת השם מעיסוקם של ראשי המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש להניח ששם מן הסוג הזה שימש קודם ככינוי למחזיקו. באזורים שבהם דיברו היהודים יידיש או גרמנית, משה החייט הפך למשה שניידר, הרב הפך לרבין, השוחט לשכטר וכדומה. דוגמאות נוספות: איזנר (עובד בברזל) פישר (דייג), לעהרער (מורה), גלזר (זגג), קרמר (חנווני) ותהילים-זוגער (אומר תהילים, שמו המקורי של דן בן-אמוץ). לעתים הפך עיסוקו של אדם לשם משפחתו. למשל, וייץ (חיטה), זילבר (כסף) ואפל (תפוח).

שמות בהשפעת התרבות הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשפעת התרבות הגרמנית, שאותה אימצו בחלקים גדולים של אירופה המזרחית, נתקבלו בקרב יהודים דוברי יידיש שמות בעלי אופי גרמני, שנחשבו לשמות "טובים". שמות כמו אדלר (נשר), שטרן (כוכב), רוזנברג (הר-שושנים), גרינפלד (שדה ירוק) ודומיהם צלצלו טוב למחזיקיהם. שמות נוספים בהשפעה זו הם שמות הצבעים: שוורץ (שחור), וייס (לבן), גרין (ירוק), בלאו (כחול), רוט (אדום) וכו'.

השמות האלה הפכו למזוהים יותר עם יהודים כך שלמרבה האירוניה בתקופת המשטר הנאצי, נשאו בכירים במשטר שמות כמו אלברט שפר ואלפרד רוזנברג.

ישנה דעה רווחת ושגויה ששמות "טובים" נקנו בכסף, בעוד העניים קיבלו שמות נחותים.[דרוש מקור] ידוע המקרה של השם קצנלנבויגן,‏‏[1] שמילולית הוא "מרפק של חתול" ביידיש, אבל למעשה נגזר משמו של מקום (כלומר, הוא שם טופונימי) במדינת ריינלנד-פאלץ שבגרמניה. שם המשפחה הזה הופיע אצל היהודים זמן רב לפני שהוכרחו לקבל שמות משפחה בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 באירופה. משפחת קצנלבויגן היא משפחה רבנית המתייחשת על המהר"ם מפדובה שבאיטליה (1482-1565). הראשון שידוע לנו שנקרא בשם הזה הוא אברהם בן אשר מרגנסבורג שבגרמניה, בערך בשנת 1455. רבים מצאצאי המשפחה היו רבנים בקהילות שונות באירופה. אמנם ישנן אגדות על כך שאנשים היו חייבים לשלם כסף עבור שם יפה או שם שנשמע גרמני או נוצרי,[דרוש מקור] אולם עד כה אין הוכחה לכך, ואם מחפשים, מוצאים בדרך כלל סיבה טובה לכך ששם מסוים הוא כך או אחרת. לדוגמה: מוצאם של כל השמות המתחילים ב"רוז" - רוזנברג, רוזנצוויג, רוזנשטרן, רוזנטל וכו' - כנראה מן השם המטריארכלי רוזה; מוצאו של ברנפלד מן השם הפרטי בר, שפירושו דב; גולדברג, גולדמן, גולדצווייג, גולדשטיין וכדומה, מוצאם כנראה מן השם גולדה. מוצא האגדה על תשלום עבור שמות יפים הוא כנראה מספרי בדיחות ואנקדוטות, ואין לה קשר למציאות.

בחירת שם כסגולה להצלחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסוג זה משתייכים שמות כמו רייך (עשיר), קלוג (חכם), גליק (מזל) ולנגלייבן (חיים ארוכים). שמות נלקחו גם מתאורי טבע באזור, כמו: טייך (אגם), טאו (טל), ברג (הר) או טאל (עמק).

הנצחת שמות המקומות שמהם הגיעה המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים הונצחה בשם המשפחה העיר או העיירה שממנה הגיע ראש המשפחה. דוגמאות לשמות משפחה המנציחים ערים:נוישטט, מנהיימר, פרנקפורטר, דנציג, ברלינר והורוביץ; גם שפירא משתייך לסוג הזה, שכן מקורו בשם העיר שפייר. גם עיירות וכפרים קטנים הונצחו בשמות משפחה. אפשן (אפשא), סיגטי (סיגט), פטרובר (פטרובה), מונקצ'י (מונקאץ) - כל אלו הם שמות המנציחים עיירות קטנות יחסית. גם מדינות שמשו השראה לשמות, ומכאן אנגלנדר, דויטש, אוסטרייכר וכיוצא באלו.

הגירה או החלפת שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרה הנפוץ ביותר של שינויי שמות משפחה, התרחש כאשר משפחות היגרו מארץ אחת לשנייה, או כאשר השלטון במדינה התחלף. במקרים אלו, תורגמו לעתים השמות משפחה לשפה, כמו וייס שהפך ל - White, מאייר הפך למאיר או רוזנברג שהפך לורדי. במקרים אחרים, נבחרו שמות מקומיים שהזכירו בצלילם את השמות הקודמים. כך, למשל, במקרים רבים של עברות השם, כמו: גלבשטיין שהפך לגביש, רוטנברג הפך לרותם, או ברקוביץ הפך לברק. מובן שבמקרים רבים, נוצלה ההזדמנות לרענון שם המשפחה ולבחירת שם חדש.

התבוללות או טשטוש הזהות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטייה להתבוללות או צורך חברתי-כלכלי לטשטוש זהות יהודית מובהקת של שם - במיוחד על ידי אנשי אקדמיה, אנשי ממשל ובעלי מקצועות חופשיים שהיו בקשרים יומיומיים עם האוכלוסייה הלא יהודית - צמצמה את היכולת לקשר בין נושא השם היהודי לנושא השם ה"חדש", למעט במקרים של תרגום משפה לשפה.
חוקר הגנאלוגיה, העוקב באמצעות מסמכים שונים אחר ההיסטוריה של אדם מסוים, יגלה כי למרות תפישתנו כי שמו של אדם הניתן לו בלידתו ילווה אותו כמאפיין זהותו עד יום מותו וברשומות לעד, הרי למעשה השם במקרים רבים, בר החלפה ומשתנה פעמים לא מעטות במהלך החיים. הדבר נכון במיוחד לבני העם היהודי שעברו תהפוכות רבות במהלך מאתיים השנים האחרונות - גלי הגירה רבים, שינויים מדיניים מרחקי לכת, רדיפות והשמדה. כל האירועים הללו מוליכים לשינויי שם, המערימים קשיים עד כדי הפיכת משימתו של חוקר, המנסה להתחקות אחר קורותיו של אדם, לבלתי אפשרית.

שמות פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת המקובלת במרכז אירופה ומזרחה, שם הילד או הילדה משמש כדרך להנצחתו של בן משפחה שנפטר. רק במקרים נדירים, כאשר "נוצלו" כל שמות הנפטרים, נבחרו שמות נוספים. שמות נוספים אלו היו, בדרך כלל, שמותיהם של רבנים או אישי ציבור ידועים. בקהילות "מודרניות" יותר, הייתה הקפדה פחותה על שימוש בשמות המסורתיים בלבד, ורשימת השמות הייתה יצירתית יותר.

זיהויו של האדם בקהילה היהודית, היה מורכב בדרך כלל מכמה סוגי שמות נפרדים, ששימשו כל אחד בזמן ולצורך מסוים.

השם היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם היהודי נקרא במקורות "שם קודש", והיו בשימוש בעיקר בבתי הכנסת בתפילות השונות ובבתי הקברות, ברישום על המצבות וברישומי חברה קדישא. השם ניתן לאחר הלידה, בדרך כלל על שמו של אחד מהסבים או קודמיהם. לעתים הורכב השם משניים ואף שלושה שמות (עבריים), ולעתים כאלו שבאופן מסורתי צמודים זה לזה, כגון אריה-יהודה (אריה הוא סימנו של שבט יהודה), או ציפורה-בלומה לבת. במקרים אחרים היה השם שילוב של שמות של מספר נפטרים. שמות יהודיים מיוחדים ניתנו גם בעקבות לידת הילד בתקופה מסוימת, דוגמת: פסח, ניסן, חנוכה, יום-טוב, או במקרה של בנות: חיה-שרה (לפי פרשת השבוע "חיי שרה"), אסתר (בפורים) וכו'.

השם בשפת היומיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם זה היה לעתים השם העברי בתרגום ליידיש או לשם מקובל אחר כשם נוסף לשם המקורי, כגון אפרים-פישל ("פיש" הוא דג, סמל לפריון, על פי ברכת יעקב לאפרים שבה אמר יעקב: "...וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם"), שלמה-זלמן (שיבוש של "סלומון", השם שלמה בלועזית), דב-בער, אריה-לייב, שרגא-פייבל, או אורי-פייבל ("שרגא" בארמית נר, ו"פייבל" או "פייביש" מהשם היווני Phoebus, שמשמעותו אור) וכו'. כך גם לגבי שמות הבנות: ציפורה-פייגה, יונה-טויבה, יהודית-יודעס וכו'. סוג אחר של שמות "נרדפים" הם השמות בצורה המוקטנת, כלומר: חיים הופך לחייק'ל, יעקב הופך ליענק'ל, חנה לחנצ'ה ורחל לרוח'ל. לחלק מן השמות הנרדפים אין הסבר מדויק. כמו למשל, מנחם-מנדל. שמות אלו היו בשימוש החברה היהודית במיוחד בעיירות הקטנות יותר ובכפרים, כלומר במקומות בהם החברה היהודית הייתה סגורה יותר ולא קיימה מגע הדוק עם הסביבה הלא-יהודית.

במסורת היהודית נקרא השם היום יומי שם כנוי, כלומר בנימין המכונה וולף, אז בנימין הוא שם קודש ווולף הוא הכנוי שנגזר מהשם זאב. יששכר המכונה בער, אשר המכונה זעליג, אורי המכונה פייבל. אבל אפשר גם להשתמש בשלושה שמות כמו אורי המכונה פייבל הנקרא פיליפ. אורי הוא שם קודש, פייבל הוא הכנוי ופיליפ הוא השם האזרחי כפי שנרשם אצל השלטונות. היות ששם הקודש משמש בעיקר לצורכי דת, כמו עליה לתורה וכדומה, הרי אצל נשים שם זה לא קיים וכבר מזמן ימי הבינים באירופה התחילו לתת לנשים שמות גרמנים או לטיניים (איטלקיים, צרפתיים וספרדים). כמו טויבה (יונה בגרמנית), פליציה (מאושרת בלטינית), פלורנסיה (פרח בלטינית), בלומה (פרח בגרמנית) ועוד.

כינוי או שם נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלו הוצמדו לשם המקורי במקרים בהם נמצא האדם או הילד בסכנה. תוספת השם חיים (למשל: חיים משה שפירא) או חיה וכן השמות אלטר, אלטה (זקן או זקנה, לעתים ביידיש: זיידה, בובה) אמורה הייתה לבלבל את מלאך המוות שבקש את חייו של ילד קטן ולא את אלו של זקן. היו גם מקרים בהם ניתנו שמות נוספים כסגולה להצלחה. סוגי כינויים נוספים נגזרו מעיסוקו של בעל השם, כגון: דער שמש (השמש), דער שניידר (החייט) וכו'. סוג כינוי נוסף שהיה בשימוש, נבע משם האב או האם ושימש זיהוי של ילדים בעלי שם זהה. דוגמה מצוינת לשימוש בשם נוסף הוא גיבורו של הסופר שלום עליכם, מוטל בן פייסי החזן - מרדכי בן פסח.

השם הלועזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זה היה בדרך כלל השם הרשמי בו נרשם הילוד בפנקס הלידות ושימש את הרשויות. שם זה היה בדרך כלל בשפת המקום, ולעתים היה תרגומו של השם העברי (צבי=הירש=הרמן). במקרים מסוימים, השם הלועזי היה בעל צלצול דומה לשם העברי (יצחק=איזידור), אולם אין התאמה מדויקת בין שמות בעלי פונטיקה מסוימת לשמות עבריים ולהפך (מרדכי או משה יכולים להפוך למוריס או מקס ולהפך). במקרים רבים, פשוט אין קשר מילוני או פונטי בין השם העברי והשם הלועזי (למשל: מנחם יכול להקרא גם אמיל). במקרים של שמות הנשים, ניתן לומר בהכללה כי רבים מהשמות מתורגמים, דוגמת: מלכה (רגינה), שושנה (רוזה) או יפה (ביאטריס), אולם גם כאן אין כללים ודאיים.

שינוי שם פרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמות הפרטיים התחלפו לפעמים במעבר מארץ לארץ ועם התבגרותו של האדם. במקרים רבים, מסמכי הלידה והפטירה יכילו שמות שונים לחלוטין, על אף שהם מתייחסים לאותו אדם. בעידן של תמורות מדיניות, גלי הגירה תכופים, מלחמות, כיבושים והתייחסות מפלה ליהודים, אחד הדברים הראשונים שהשתנו היה השם. השמות הלועזיים והסתייגות בארץ משימוש בשמות "גלותיים", יצרו לנו מאגר חדש של שמות משפחה ושמות פרטיים.

להלן מספר דוגמאות ל"תהפוכות" השמות הפרטיים: לילד שנקרא בנימין, נוסף פעמים רבות השם זאב (כמו בנימין זאב הרצל), זאת משום שסמלו של שבט בנימין היה זאב: "בנימין זאב יטרף...", (בראשית, מ"ט, פסוק כ"ז). השם הלועזי יכול להיות במקרה זה: וולף (תרגום של זאב), או אולי בנג'מין ואפילו כינויים שונים יכולים להתקבל: בני, בנג'י, ווילי. במקרים מסוימים, השם הנבחר יתרחק עוד יותר מהשם העברי המקורי: בן, ווילהלם. צירופי שמות בסגנון דומה הנם: יששכר-בער ("בער" פירושו דב; הסמל של שבט זה הוא חמור ולכן, כנראה, נבחרה חיה אחרת), נפתלי-צבי (בעקבות הפסוק "נפתלי איילה שלוחה", כאשר האיילה שונתה לצבי על מנת שתתאים לילוד זכר).

גם לגבי שמות נשים המצב דומה: ציפורה-בלומה היא ציפי ביילה, יכולה להיות גם פייגי (ציפור באידיש), פלורה (פרח בלועזית, כמו בלומה באידיש), ולהפוך במשך הזמן לפאני, בילי, ציפרה ועוד צירופים שונים. אם מביאים בחשבון גם את השמות שניתנו ברוסית, צ'כית, צרפתית, ספרדית ושאר שפות העולם, קל להבין את הקושי במעקב אחר השמות בעולם.

שמות מפתח במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפחות רבות, קיימת דמות דומיננטית הנתפשת בעיני צאצאיה כדמות הראויה להנצחה. במקרים אלו, יינתן שם (פרטי) זה לצאצאי המשפחה לאורך מספר דורות. לעתים יהיה זה שמו של רב מפורסם שצאצאיו (וגם חסידיו) יקראו בשמו את ילדיהם, ולעתים אדם בעל ממון או בעל זכויות אחרות. במקרים מסוימים, כאשר שם האדם אינו נפוץ במיוחד, או שהוא שילוב של שני שמות נדירים יחסית (הצירוף של שמות שני בעלי חיים לשמו הפרטי של אדם, כגון וולף בער, זאב-דב), תוכל התופעה, אם תשנה בדורות הבאים, לעזור בזיהוי קרובי משפחה רחוקים. מובן, שכאשר 'שם המפתח' הוא שם נפוץ, תפחת יעילותו ככלי לזיהוי קשרים משפחתיים. כך לגבי שמות פרטיים של זכרים, ובהרבה מקרים גם לגבי שמות פרטיים נקביים. מועד לידתם של צאצאים הקרויים על שמה של דמות 'מפתח', יכול לתת מושג כללי על מועד פטירתו של דמות זו. במרבית המקרים, במהלך שנים אחדות אחרי פטירת האדם ייקראו נכדיו וניניו בשמו. לאחר מכן עשויה להוצר דמות דומיננטית אחרת במשפחה ושוב לאחר דילוג של דור או שניים ישוב שם דמות ה'מפתח' הראשונה ויינתן לצאצאי הסבים או הסבתות שנקראו על שמה של דמות המפתח הראשונה. לא רק שמו הפורמלי של האדם עובר מדור לדור, אלא לעתים גם שם החיבה או השם הלועזי.

בדורות האחרונים, עם הכנסת השמות המודרניים, יש נטייה - לפחות במשפחות חילוניות - שלא להשתמש בשמות המסורתיים, או להשתמש בהם כשמות משניים, כלומר כשם המופיע בתעודת הזהות בלבד. במקרים אחרים, מתבצעת וריאציה על השם המקורי. אהרן הופך לרון, שרה לשרית, יפה לנוי; או שנעשה שימוש בשמות המעוררים אסוציאציה מסוימת, למשל: אפרים הופך ליקיר ("הבן יקיר לי אפרים"), אריה הופך לגור ("גור אריה יהודה") וכיוצא בזה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ A Dictionary of German-Jewish Surnames by Lars Menk, Avotaynu Inc. bergenfield N.J USA 2005‏