שמחה צברי
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
שמחה צברי (1916 – 7 באוקטובר 2004[1]) הייתה מראשי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ) וחברתו לחיים תקופה ארוכה של מזכ"ל המפלגה, רדואן אל חילו.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמחה צברי נולדה לסעדיה וזהרה צברי, יהודים דתיים שעלו לארץ בעלייה השנייה מתימן בכרם התימנים (אז הייתה שייכת, מוניציפלית, ליפו). לצברי היו 3 אחיות מבוגרות יותר (רבקה, חברת הכנסת רחל צברי ואסתר). צברי ואחותה הגדולה, רבקה, היו לבקניות. גורשה עם משפחתה ב-1917 במסגרת גירוש תל אביב לכנרת. תאומים (בן ובת שנולדו שבועות מספר לפני כן) מתו עקב תלאות הגירוש. אמה נפטרה כשהייתה בת שנתיים מדלקת ריאות, לאחר שרחצה בכנרת וחלתה.
ילדותה עברה עליה בעוני ודלות נוראים[2]. המשפחה שבה לתל אביב, אביה עבד כאב הבית בבית הספר הגימנסיה העברית "הרצליה" ושמחה, שלוש אחיותיה ואביה גרו במרתף ברחוב לילינבלום ובו מיטה אחת. הבנות נהגו לישון על הרצפה. היא למדה בבית הספר היסודי לבנות בנווה צדק. עד כיתה ה' הייתה חניכה בתנועת הצופים; אחד ממדריכיה בתנועה הנביט בתוכה את האידיאלים הקומוניסטיים וצירף אותה ל"גדול עמל", שהייתה תנועת נוער קומוניסטית, שאותה ייסד. לאחר פירוק התנועה ב-1927, בהיותה בת 14, הצטרפה צברי לארגון הילדים הקומוניסטי פיונירים. כבר בכיתה ז' בגימנסיה הובילה את השביתה הראשונה של תלמידי הגימנסיה, שמחו על תנאי לימוד ירודים נגד עיריית תל אביב. בסוף כיתה ח' עזבה את בית הספר ואת הבית וירדה למחתרת בשל פעילותה הקומוניסטית.
שלוש שנים לאחר מכן, ב-1930 נשלחה על ידי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה ללימודים אקדמאים באוניברסיטה הקומוניסטית של פועלי המזרח (Коммунистический университет трудящихся Востока; КУТВ). ב-1933 לאחר שלוש שנות לימודים באוניברסיטה היא שבה לארץ והפכה לדמות דומיננטית במפלגה (יחד עם בן זוגה לחיים באותה תקופה רדואן אל חילו ומאיר סלונים).
בתקופת המנדט, בשנת 1936, הנהיגה פעולות חבלה נגד הבריטים, ונגד מוסדות ציוניים. בין הפעולות היו זריקת שתי פצצות בחיפה והצתת דוכן ביריד המזרח. צברי הוציאה עלון תעמולה לשם הפצה בקרב היהודים, ובו ביקורת חריפה על השלטון הבריטי אך גם על ההנהגה הציונית, וכן קריאה לפועלים היהודים להצטרף לשביתה כללית ולשלטונות הבריטיים להגביל את ההגירה היהודית לארץ.
בשנות ה-40 הייתה מקבוצת הפורשים מהפק"פ בראשותו של שמואל אטינגר שהקימו את מפלגת הקומוניסטים העבריים, ב-1949 התמזגה מפלגת הקומוניסטים העבריים יחד עם שמחה צברי לתוך מפ"ם. ב-1953 על רקע הקרע הפנים-מפלגתי במפ"ם סביב משפטי פראג נמנתה צברי עם הפלג בראשותו של משה סנה שהוצא משורות המפלגה והקים את סיעת שמאל. כאשר סיעת שמאל החליטה להתמזג לשורות מק"י, החליטה צברי שלא להצטרף אל חבריה ופרשה ב-1954 מפעילות פוליטית ממוסדת.
בשנים שלאחר הקמת המדינה התקשתה למצוא מקום עבודה בשל עברה במפלגה הקומוניסטית. היא חייתה בדחק רב והתקיימה מלימוד ערבית בבית ספר ברמלה וממתן שיעורים פרטיים. במקביל החלה בלימודים אקדמיים. בשנת 1959 סיימה תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה ובשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית. בשנת 1964 סיימה תואר שני שם בתרבות ובהיסטוריה של האסלאם בימי הביניים. היא סיימה עבודת דוקטורט בהצטיינות בסורבון בפריז בנושא "תנועות עממיות בבגדד בתקופה העבאסית (מאות 9-11)". בשנת 1969 החלה צברי ללמד באוניברסיטת תל אביב, בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. בשנת 1979 נתמנתה למרצה בכירה ואף קיבלה קביעות. בשנת 1985 פרשה לגמלאות, אך המשיכה להרצות עד שנת 1990. צברי מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה. בשנתיים האחרונות לחייה סבלה ממחלת האלצהיימר.
שמחה צברי נפטרה בשנת 2004 ונקברה לצד אחיותיה בבית העלמין הדרום בחולון.
השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צברי הייתה בעלת תואר דוקטור במזרחנות מהסורבון.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תמר נשר-רטי, שמחה האדומה, מקור ראשון, 5 בנובמבר 2004
- דליה קרפל, במוסקבה קראו לה יאמינה, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2004
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "הרשמים לענייני ירושה", ילקוט הפרסומים 5371 (28 בפברואר 2005), 1769; שמחה צברי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ לדברי אחותה, אסתר, קיבלו הבנות בגדים משומשים שקיבלו מבית הספר. הבגדים הגיעו בחבילות כתרומות מיהודי ארצות הברית.