שמחה רותם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמחה רותם (קאז'יק) עם חניכות הנוער העובד והלומד, במעמד הענקת סיכת-זיכרון לציון 70 שנה למרד גטו ורשה

שמחה רותם (ראטהייזר) (נודע בכינויו קאז'יק; נולד ב-1924), אחד מהלוחמים הבולטים של מרד גטו ורשה. חבר בתנועת "עקיבא" ובארגון אי"ל בו שימש כקשר הראשי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רותם גדל בוורשה שבפולין כבן בכור למשפחה בת ארבעה ילדים. בהיותו בן 12 הצטרף לתנועת הנוער הציוני.

במהלך השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1939, תחילת מלחמת העולם השנייה, נפצע רותם ואיבד את אחיו ישראל ובני משפחה נוספים כשביתו נהרס בהפצצות הגרמניות. לאחר שיהודי העיר צוו להיכנס לגטו ורשה, הוא נשלח בידי הוריו לקרובי משפחה בכפר ליד ראדום. הוא שהה שם שלושה חודשים ובשנת 1942 חזר לגטו.

במהלך המרד לחם רותם בפלוגה של חנוך גוטמן באזור המברשתנים (שנקרא כך בעקבות בתי החרושת למברשות באזור), והיה תחת פיקודו של מארק אדלמן. חזותו הארית אפשרה לו לנוע בחופשיות יחסית בחלק הארי, ובתמורה לכסף ששילם לעובדי עיריית ורשה, הם הובילו אותו בתעלות הביוב מהגטו אל החלק הארי וחזרה.

בתחילת מאי 1943 יצא רותם לחלק הארי על מנת לחבור לאנטק צוקרמן, סגנו של מרדכי אנילביץ', על מנת לבקש סיוע למרד. הוא גייס שני עובדי רשת הביוב הפולנית באמתלה שהוא זקוק לליווי בסבך הביוב על מנת לחלץ מבריחים פולנים שנקלעו לגטו. הם הסכימו לביצוע הפעולה בתמורה לכסף רב, אולם כשחשדו בהמשך שהמשימה היא להציל יהודים וביקשו לחזור, הוא מנע זאת מהם באיומי אקדח.

רותם הגיע לבונקרים ברחובות פראנצ'יס'נסקה, מילא, זמנהוף ונאלבקי בגטו, וגילה שם מחזה של הרס ומוות. ברגע זה הרגיש, על-פי עדותו, כמו אחרון היהודים בורשה‏[1]. הוא המשיך לחפש ניצולים בתעלות הביוב ולבסוף נתקל בעשרה ניצולים, שסיפרו לו לראשונה על נפילת מרדכי אנילביץ' בבונקר ברחוב מילא 18. הוא הבין מהם שעדיין נותרו בגטו עשרות לוחמים, ביניהם מנהיגי המרד צביה לובטקין ומארק אדלמן. הוא הצליח להעבירם לחלק הארי, לארגן משאית ולחלצם ליערות. רותם ידע שלוחמים נשארו בביוב ואף הוזהר על ידי לובטקין שלא לעזוב בלעדיהם, אולם הוא החליט להמשיך ליער כדי להציל את מי שכבר יצא. מספר לוחמים נשארו בתעלות הביוב, ביניהם חברו הטוב, שלאמק שוסטר. הוא חזר שוב לחלק הארי אך נאלץ לחזור חזרה ליער, כשגילה כי בעקבות הלשנה הרגו הנאצים את כל הנותרים בתעלות הביוב.

לאחר מספר חודשים, כשפרץ המרד הפולני בוורשה, הצטרף רותם עם חבריו ללחימה. עם תום המלחמה הצטרף לפעולת ארגון "הנקם" לנקמה בפושעים הנאצים, על מנת להשלים את המשימה שהרגיש לדבריו חובה לעשות, למען משפחתו וחבריו שלא זכו לשרוד את זוועות הנאצים‏[2].

מעלייתו ארצה ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

רותם עלה לארץ ישראל בשנת 1946, הקים משפחה וסיפר את סיפורו של מרד גטו ורשה. בשנת 1962 הוא מונה למנכ"ל רשת קו-אופ ירושלים, ושימש בתפקיד זה עד שנת 1986[3]. חלק מעדותו התפרסם כבר בשנת 1946 בספרו של מלך ניישטט, "חורבן ומרד של יהודי ורשה", ואילו עדותו המלאה התפרסמה רק כעבור כארבעים שנה, בספר שהוציא בשנת 1985 בשם "ובתוכי העבר". סיפורו של רותם סופר בנוכחות משפחתם של אנטק צוקרמן וצביה לובטקין בערב שירי לוחמים 2006 בנוה מונוסון.

ב-19 באפריל 2013, בטקס לציון 70 שנה למרד גטו ורשה בפולין, קיבל שמחה רותם את אות "פולוניה רסטיטוטה" (פולין שבה לתחייה) - שהוענק לו על ידי נשיא פולין, ברוניסלב קומורובסקי.

זיכרונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Memoirs of a Warsaw Ghetto fighter: the past within me / Simha Rotem (Kazik); translated from the Hebrew and edited by Barbara Harshav, New Haven: Yale University Press: 1994. (באנגלית)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]