שמיטת קרקעות

שמיטת קרקעות
(מקורות עיקריים)

מקרא	שמות, כ"ג, י"א
משנה תורה	ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ז'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה קל"ד ספר החינוך, מצווה פ"ד

ביהדות, שמיטת קרקעות היא מצווה מן המצוות התלויות בארץ שחלה בכל שנה שביעית, המכונה שנת שמיטה. המצווה כוללת את החובה, להימנע מעבודת האדמה, להפקיר את גידולי הקרקע ולנהוג בקדושה בפירות הגדלים בשנה זו. מצווה זו היא הענף העיקרי של מצוות השמיטה. פירות הגדלים בשנה זו מכונים "פירות שביעית", שלשימוש בהם ישנם דינים מיוחדים עקב קדושתם. ערך זה עוסק בשמיטת הקרקעות עצמן.

שנת השמיטה האחרונה הייתה שנת ה'תשפ"ב והבאה תהיה שנת ה'תשפ"ט.

מצווה זו היא מצווה התלויה בארץ, כלומר נוהגת רק בארץ ישראל. במהלך הדורות, בשל שינויים באזורים שהיו בשליטה יהודית או התיישבות יהודית, גבולות האזורים בהם חלה מצוות השמיטה השתנו.

המקורות בתורה

מצוות שמיטת הקרקעות נזכרת בקצרה בפרשת משפטים:

”וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ.” (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוקים י'–י"א)

ובפירוט בפרשת בהר:

”וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם - וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ - שַׁבָּת לה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה - לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.” (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים א'–ז')

הרמב"ם מונה כאן 6 מצוות (מתוך 613 המצוות שבתורה):

1. שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית - "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ".
2. שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו - "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע" (זריעה היא אב-טיפוס למלאכות הגורמות לצמיחת יבול באדמה).
3. שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו - "וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (זמירה היא אב-טיפוס למלאכות המעודדות צמיחת פירות באילן).
4. שלא יקצור את הספיח (היבול העולה מאליו בשדה) כדרך הקוצרים (כמות גדולה בבת-אחת) - "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר".
5. שלא יבצור את הנזירים (הפירות העולים מאליהם בעצים) כדרך הבוצרים - "וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר".
6. שישמיט מה שתוציא הארץ (יוותר על בעלותו ויאפשר לכל אדם לקטוף) - "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ".

המצוות 1–3 מתייחסות להשבתת המלאכות החקלאיות שמטרתן להצמיח יבול; המצוות 4–6 מתייחסות להפקרת היבול החקלאי העולה מאליו.

מצוות 1, 6 הן מצוות עשה; מצוות 2, 3, 4, 5 הן מצוות לא תעשה.

השבתת המלאכות החקלאיות

ערך מורחב – מלאכות שביעית

בציר ענבים

פרדס אתרוגים בכפר חב"ד שאינו מעובד בשנת השמיטה, וצמחו בו עשבים שוטים.

מהתורה אסור בשנת השמיטה לזרוע ולזמור, שהן המלאכות הגורמות לצמחים לצמוח, וכן אסור לקצור ולבצור, שהן המלאכות בהן אוספים את היבול שגדל. אף על פי שהאיסור על זריעה וזמירה הוא מוחלט, האיסור על קצירה ובצירה היא רק כאשר הן נעשות "כדרך הקוצרים" - בכלים חקלאיים וכמות גדולה בבת אחת; מותר לאסוף מעט יבול לצורך תצרוכת עצמית.

בנוסף ישנן מלאכות השנויות במחלוקת אם הן אסורות מהתורה או מדרבנן, והן המלאכות שיש להן אותה מטרה, כמו נטיעה, הברכה, חרישה לאחר הזריעה (אשר יש טוענים שהוא גם מהתורה) ודישון. בנוסף, אסרו חז"ל מלאכות רבות הנלוות לפעילות החקלאית כמו יישור הקרקע לקראת זריעה. עם זאת, מותר לבצע עבודות על מנת למנוע מעצים וצמחים למות, כמו השקיה.

הפקרת היבול החקלאי

כל בעל שדה מצווה להפקיר את כל יבול השדה בשנת השמיטה, ולאפשר לכל אדם לקטפו ולאכלו.

יין לקידוש והבדלה, מסומן "ללא חשש שביעית".

פירות שביעית: הפירות הגדלים בשנת השמיטה מיועדים לאכילה, ולחלק מהדעות יש מצווה לאכלם - "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". עם זאת, פירות אלו קדושים בקדושת שביעית, ולכן אסור לסחור בהם, לאבד אותם שלא בדרך אכילה, לנהוג בהם בביזיון, להוציאם לחוץ לארץ ועוד. כך למשל, יין הקדוש בקדושת שביעית לא מכבים בו את נר ההבדלה כיוון שבכך מפסידים את היין. כמו כן, אסור להאכיל בהמות בפירות המיועדים למאכל אדם.

ביעור פירות שביעית: פירות השביעית מותרים באכילה רק כל עוד נמצאים פירות ממינם על העצים וזמינים לבני אדם או חיות המעוניינים לאכול אותם. משאין יותר פירות ממין מסוים על העצים בכל האזור, מגיע זמן הביעור של אותו הפרי. לפי הרמב"ם והראב"ד, בזמן הביעור יכול כל אחד לשמור לעצמו פירות לשלוש סעודות ושאר הפירות יש להשמיד. על מנת למנוע את ההשמדה, היו, לפי הראב"ד, מארגנים מרכז חלוקה של פירות ומי שהיו לו עודפי פירות היה מביאם לשם כדי שמי שאין לו פירות יוכל לקחת. לפי פוסקים אחרים, מספיק להפקיר את הפירות בזמן הביעור ואם אף אחד לא לוקח אותם מותר לאדם לזכות בהם חזרה ולהמשיך להשתמש בהם.

ספיחי שביעית: כאמור, היבול הגדל בשנת השמיטה מעצמו מותר באכילה. אולם מכיוון שהיו אנשים רבים שהיו זורעים את שדותיהם וטוענים שהתוצרת צמחה מעצמה, גזרו חז"ל איסור על תוצרת של צמחים חד-שנתיים הגדלים במהלך השמיטה גם אם צמחו מאליהם. איסור זה נקרא איסור ספיחין. איסור ספיחין אינו חל על פירות העץ, על צמחים רב-שנתיים, ועל צמחי-בר שלא נוהגים לזרוע אותם (משנה שביעית ט א).

נעבד: הביטוי "נעבד" מציין פירות אשר גדלו בשנת השמיטה, על ידי שנעשו בהם מלאכות האסורות. נחלקו הראשונים האם תוצרת זה מותרת באכילה. יש שהוכיחו שפירות אלו אסורים באכילה מדברי התלמוד במסכת יבמות: ”עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן, של נטע רבעי הן, לא אמר כלום, לא נתכוון אלא להשביח מקחו” (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קכ"ב, עמוד א').

חובת האדם או חובת הארץ

חכמי ישראל נחלקו בשאלה, האם עיקר המצווה היא שהאדם לא יעבד את האדמה בשמיטה, או עיקר המצווה היא שהארץ תשבות. למחלוקת זו ישנן השלכות מעשיות לגבי אמירה לנכרי שיעבד את האדמה בשמיטה, וכן לגבי זריעה לפני השמיטה כאשר ההשרשה נעשית בשמיטה.

מלשון התורה נראה, ששתי התשובות נכונות: מצוות עשה "ושבתה הארץ שבת לה'" היא חובת הארץ, אבל מצוות לא-תעשה "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" הן חובות האדם.

בתלמוד בבלי נאמר בפירוש ש”אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית”. מכאן כתב במנחת חינוך ש"שביעית חמורה משבת, שבשבת האיסור על הגברא [האדם], ואם עושה מלאכה על ידי גוי הוא רק שבות. ובשביעית, אם עושה עבודת הארץ על ידי גוי, עובר בעשה." וכן כתב בתוספות רי"ד ועוד.

הרמב"ם מנה את המצוות בלשון התורה, וכתב שיש מצווה "”שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית”. עם זאת, מלשונו בהלכה עצמה יש שדייקו ששתי המצוות - גם עשה וגם לא תעשה - מוטלות על האדם בלבד: ”מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר (ויקרא כה ב): "ושבתה הארץ שבת ליי'", ונאמר (שמות כג): "בחריש ובקציר תשבות". וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר (ויקרא כה ד): "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".”

טעמי המצווה

חכמי ישראל מצאו מספר טעמים למצוות שמיטת הקרקעות.

טעמים כלליים

בתלמוד הבבלי מסופר כי תלמיד אחד שאל את רבי אבהו מהו טעם מצוות השביעית? ונענה: ”אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא"” (מסכת סנהדרין דף לט, א). בדרך זו הלך גם בעל ספר החינוך, והוא מקביל את טעם מצוות השמיטה לטעם מצוות השבת, לדבריו - על ידי מניין ששת ימי השבוע והשביתה ממלאכה בשבת, האדם מכיר באמונת חידוש העולם בששת ימי בראשית. וכך גם במנותו שש שנות עבודה חקלאית והשביתה ממלאכות הארץ בשנה השביעית, הוא מכיר בבעלות האל-הבורא על הארץ. הכרה זו מקבלת משנה חיזוק עם הפקרת תנובת הארץ, פעולה המורה על הכרה מלאה בבעלות האל, ברצותו נותן פירותיו לבעלי הקרקע - ברצותו מפקיר.

הסבר נוסף מבית מדרשו של ספר החינוך: על ידי הזנחת עבודת הארץ, מקור פרנסתו של האדם, והפקרת היבולים המעטים שגדלו מאליהם - תתחזק בלבו של מקיים המצווה מידת הביטחון. בהיעדר גב כלכלי, האדם מאלץ את עצמו למצוא משענת אחרת, ומוצא אותה בדמותו של האל אדוני הארץ, הזן ומפרנס לכל.

טעמים לאיסור המלאכות החקלאיות

הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים, מפריד בין טעם המצווה להפקיר את היבולים שהוא סוציאלי בעיקרו ”יש מהם חמלה וחנינה על כל בני אדם”, לבין טעם איסור המלאכות החקלאיות. לאיסור זה הוא מוצא טעם טבעי, כדי שיתרבה יבול האדמה לטווח הארוך, כי הקרקע מתחזקת במנוחתה.

דון יצחק אברבנאל, שולל גישה זו, ומעלה תמיהה: אם אכן עומדת סברתו של הרמב"ם במבחן המציאות, וההשבתה החקלאית תורמת לפוריות האדמה, לשם מה נצרכה התורה להבטיח לחקלאי יבול מרובה בשנה הששית? הרי המצווה מועילה לו מבחינה חקלאית, וסביר להניח שיתרצה לקיימה גם אם לא יתחולל שינוי על-טבעי בקצב התפוקה. עוד גם זאת: אם אכן מטרת התורה במצווה זו לתת מנוחה לקרקע, הרי בכך שהקרקע תתן תפוקה כפולה ומשולשת בשנה הששית, היא תחלש, ונמצא שהמנוחה בשביעית מתקזזת מול עומס הפעילות בששית. תמיהה נוספת: בפרשת בחוקותי, כחלק מסדרת הקללות המתוארת בתורה על אי-שמירת המצוות, נאמר על היציאה לגלות: ”אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ”, לפי גישתו של הרמב"ם מצב כזה רק מועיל לארץ מבחינה חקלאית, והעונש היה צריך להיות הפוך - שהאדמה תהיה חלשה יותר.

אברבנאל עצמו מציב את השמיטה על רצף המצוות שבת-שמיטה-יובל, ומסביר שתכלית שלשתן אחת: להכריח את האדם לפסק-זמן מעיסוקיו לפרנסתו, מתוך ציפייה שכאשר יהיה מוגבל מעשיית מלאכות חולין כעבודות חקלאיות, ”הגוף יהיה חפשי ובן חורין מכל עמלו”, יעסוק בדברים החשובים לו באמת ולא רק באלו הנגזרים ממציאות הקיום היומיומית.

טעמים להפקרת התוצרת החקלאית

הסברים אחדים מתמקדים בהפקרת היבולים:
הסבר אחד, אף הוא מקורו בספר החינוך המבאר כי על ידי הפקרת תוצרת שדהו, יקנה האדם את מידת הוותרנות. בלשונו: ”עוד יש תועלת נמצא בדבר: לקנות בזה מדת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול”.

הרב צבי הירש קלישר, ובעקבותיו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מציירים את חזון השמיטה כאוטופיה סוציאליסטית-מרקסיסטית לשנה אחת, בה: ”כולם שווים יחד, עשיר ואביון, יש להם רשות בגינות ובשדות לאכול לשבעה”, ”שנת שוויון ומרגוע... אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו... אין חילול-קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר המתגרה על ידי המסחר משתכחת...”.

המקום

מצוות שמיטת קרקעות היא אחת מן המצוות התלויות בארץ, כלומר מצוות הנהוגות רק בארץ ישראל. במהלך הדורות, בגלל שינויים באזורים שהיו בשליטה יהודית או התיישבות יהודית, גבולות האזורים בהם חלה מצוות השמיטה השתנו. המשנה במסכת שביעית מונה את האזורים הבאים:

1. גבולות עולי בבל - אזורים בארץ ישראל בהם החזיקו בני ישראל בימי שיבת ציון. באזורים אלו חלים כל איסורי השמיטה. יש דעות שונות לגבי המשמעות של "החזיקו עולי בבל". על פי דעה אחת, הכוונה היא לאזורים שבהם הייתה התיישבות יהודית בראשית ימי בית המקדש השני, כתאריך קובע. על פי דעות אחרות, הכוונה היא לאזורים בהם יש התיישבות יהודית בהווה.
2. גבולות עולי מצרים - האזורים המתוארים במקרא ומפורטים בפרשת מסעי (ספר במדבר, לד:א-טו). גבולות אלה נרחבים יותר מגבולות עולי בבל. באזורים אלו אסורה עבודה בשמיטה, אולם מותר לאכול את הפירות שצמחו. קיימת מחלוקת בין הראשונים האם יש לפירות מאזורים אלו קדושת שביעית וחובת ביעור. על פי הרמב"ם, כל ההבדל בין אזור עולי מצרים לאזור עולי בבל הוא בתחולת גזירת ספיחין, בעוד ראשונים אחרים פוסקים שבאזורים אלו כל האיסור של שמיטה הוא מדרבנן.
3. סוריא - אזור בצפון הארץ שהוכלל בארץ ישראל רק חלקית. באזור זה יש הקלות באיסורי שביעית.
4. חוץ לארץ - אזורים בהם שמיטה כלל אינה חלה.

בימינו, יש מחלוקת האם שטחי מדינת ישראל מעצם קיומה של המדינה נחשבים לחלק מארץ ישראל לעניין שמיטה או שאזורים הנחשבים כמחוץ לתחומי ארץ ישראל אינם מחויבים במצוות שביעית גם אם הם כלולים בשטחי מדינת ישראל. המחייבים שמירת שמיטה בכל מדינת ישראל מתבססים על דברי הרמב"ם: "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא או שופט מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים". לשיטתם, גם אלו הטוענים שלמדינת ישראל אין דין מלך צריכים להודות שיש לה דין של שופט ועל כן עליהם להחיל את מצוות השמיטה בכל שטחי מדינת ישראל. אולם למעשה, רוב גופי הכשרות, כולל הציונים דתיים, מסתמכים לפחות חלקית על כך שלקיומה של מדינת ישראל אין השפעה על מצוות שביעית, משום שלדעתם מדינת ישראל אינה מוגדרת כ"שופט" במובן ההלכתי.

מחלוקת זאת נוגעת בעיקר לערבה, לגביה חלוקים הדעות היכן עבר גבול עולי מצרים. העדה החרדית היא הכי מקילה בעניין זה, וכמעט כל השטח מקצה ים המלח דרומה נחשב מבחינתם חוץ לארץ. גופי כשרות אחרים מחשיבים כחוץ לארץ רק אזורים בדרום הערבה. על פי דעות אחרות, כל שטחי מדינת ישראל של היום הם חלק מארץ ישראל המובטחת.

מצוות השמיטה נוהגת רק בשדה, ולא בתוך בית המנותק מהקרקע ומהרקיע. ראו מצע מנותק.

הזמן

מצוות שמיטת הקרקעות נוהגות בעיקר בשנה השביעית, אולם ישנן מצוות הנוגעות גם לתקופה שלפני תחילת השנה ולאחר סיומה. זוהי "תוספת שביעית". חז"ל נחלקו בשאלה האם עיקרה של תוספת השביעית היא מהלכה למשה מסיני, או מדרש מהפסוקים. בנוסף לתקופה הראשונית של תוספת השביעית, הייתה בדורות מסוימים הרחבה של התקופה מתקנת חז"ל. איסור תוספת שביעית משמעו שאין לעבד את הקרקע בסוף השנה השישית לצורך השנה השביעית, וכן איסור לקצור בשנה השמינית את תבואת השנה השביעית.

בשנה השישית נאסרו בזמן בית המקדש מקצת העבודות כבר החל מחג השבועות. בזמן הזה נוהג רק איסור של נטיעת אילנות בסוף השנה השישית, החל מט"ו באב לדעת הרמב"ם ועוד. בשנה השמינית נוהגת קדושת שביעית בפירות שגדלו בשנה השביעית, כך שאכילת פירות בשנה השמינית (עד הקיץ בו גדלים הפירות החדשים, של השנה השמינית), כפופה לדיני אכילת פירות שביעית (איסור קצירה, סחורה וכן החובה לבער את הפירות).

שמיטת קרקעות בזמן הזה

שלש שיטות קיימות בשאלת תוקף החיוב של שמיטת הקרקעות בזמן הזה. יש הסוברים שהחיוב הוא מהתורה, יש הסוברים שהחיוב הוא מדרבנן, ויש הסוברים שאין חיוב לשמט קרקעות כיום אלא זו מידת חסידות בלבד. השיטה המקובלת יותר להלכה היא שחיוב השביעית כיום הוא מדרבנן.

פסיקת הרמב"ם בעניין תוקף החיוב בזמן הזה

בנוסח ספרי הרמב"ם המודפסים כתוב כך: ”ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל נוהג, אינו נוהג אחד מכל אלו, חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו.” הכסף משנה מפרש שהסיום "בכל מקום מדבריהם" מוסב רק על שמיטת כספים, ואילו בשמיטת הקרקעות חייבים מהתורה. פירוש זה של הכסף משנה נידון בדברי אחרונים רבים. לעומת זאת בנוסח כתבי היד מפורש שלדעת הרמב"ם החיוב בשמיטת קרקעות הוא מדרבנן: ”...ובזמן שאין היובל נוהג אין נוהג דין עבד עברי... ואין מקבלין גר תושב, ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם, והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם.”

גברים ונשים

חיוב שמיטת הקרקעות ככל שאר מצוות השמיטה מחייב הן גברים והן נשים במידה שווה. חיוב הנשים במצווה זו הוא אף על פי שמקצת מצוות השמיטה הן מצוות עשה, לגביהן תקף בדרך כלל הפטור לנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, ובכלל אלו חלק ממצוות שמיטת קרקעות כמו איסור חרישה שמקורו במצוות עשה "בחריש ובקציר תשבות", ואף שחיובי שביעית הם מצווה התלויה בזמן. האחרונים מסבירים שהפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן נאמר רק לגבי "מצוות שבגופו" כמו תפילין וציצית, אך לא מחיובים חיצוניים ובכללם איסורים הנובעים ממצוות לא תעשה ("לאו הבא מכלל עשה"). לגבי הפקרת פירות שביעית, טוען ה"מנחת חינוך", שהיא מצווה שלא הזמן גרמה, מאחר שהיא נוהגת בכל השנים, גם לאחר השמיטה. אף שהיא מתייחסת רק לפירות השנה השביעית.

הרב חיים קניבסקי בספרו "דרך אמונה" מבאר נקודה זו כך: כל מצוות שביעית נחשבות ליחידה אחת כללית, ששנת השביעית קדושה ויש פרטים הנובעים מקדושתה: איסור עבודת הקרקע, סחורה בפירות וכו'. בסוג מצווה כזו, לא נאמרים הכללים הרגילים בהתייחס לכל מצווה מפרטי המצווה הכללית בנפרד. ומאחר וחלק ממצוות השמיטה הן מצוות לא תעשה, חיוב הגברים והנשים שווה, בכל מצוות השמיטה.

הקושי והברכה

בעקבות הציווי על הימנעות מעבודת הקרקע, התפרשה בתורה הבטחה לחקלאים שומרי השביעית, שלא יגרם להם נזק כלכלי:

”וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ, תֹּאכְלוּ יָשָׁן.” (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים כ'–כ"ב)

שמיטת קרקעות בקרקעות קק"ל

הקרן הקיימת לישראל נוהגת בכל קרקעותיה בהתאם להנחיות הרבנות הראשית לישראל בשנת השמיטה. בפרט:

• לא מתבצעות נטיעות טקסיות, נטיעות באתרי "טע עץ", ונטיעות של תלמידים. לא מחולקים שתילים לנטיעה לגורמי חוץ.
• עבודות לשימור ולקיום היערות הקיימים מותרות, כולל טיפול במזיקים ובמחלות ופעילות למניעת שריפות ולצמצום הסכנה לשריפות, בהתאם לדין אוקמי אילנא.
• הכנת שתילים במשתלות נעשית במצע מנותק, ללא אדמה, כשמעליהם פרושה רשת הצללה.
• בבוסתנים, כרמי זיתים ומטעי חרובים מבוצעות עבודות תחזוקה וסניטציה מינימליות, כגון פינוי ענפים שבורים או ענפים הנגועים במחלה.
• העתקת עצים מותרת רק לצורך הצלתם של עצים שיש לפנותם לצורך עבודות בינוי, פיתוח, סלילה והבטחת בטיחות שאינן יכולות להידחות.
• מסיק הזיתים בשנה השמינית, כאשר הזיתים קדושים בקדושת שביעית, נעשים בהתאם להנחיות הרבנות.

לקריאה נוספת

ברשימה זו נרשמו מקורות עיקריים לערך זה, וספרים שסגנונם הלשוני קרוב לסגנון העברי המקובל. לרשימה מפורטת של ספרות על מצוות שנת השמיטה, ראו: ביבליוגרפיה של ספרות על שנת השמיטה.

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.