שמעון גרשון רוזנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמעון גרשון רוזנברג
אין תמונה חופשית
תאריך לידה כ"א בחשוון ה'תש"י, 13 בנובמבר 1949
תאריך פטירה כ"ה בסיון ה'תשס"ז, 11 ביוני 2007
השתייכות בית מדרש של הציונות הדתית עם גוונים חסידיים ופוסטמודרניים.
רבותיו הרב שלמה פישר, הרב חיים יעקב גולדויכט
תלמידיו הרב בני קלמנזון, הרב דוב זינגר, הרב יהודה ברנדס

הרב שמעון גרשון רוזנברג (מוכר בשם הרב שג"ר; 13 בנובמבר 1949 - 11 ביוני 2007) היה תלמיד חכם והוגה דתי מודרני, בעל הגות עם מאפיינים נאו-חסידיים ופוסט מודרניים. בתשנ"ו הקים את ישיבת שיח יצחק באפרת ועמד בראשה עד לפטירתו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד וגדל בירושלים, לשלום זליג ולסאסי, ניצולי שואה. למד בבית הספר נווה עציון בשכונת בית וגן והמשיך בישיבה התיכונית נתיב מאיר ובישיבת ההסדר כרם ביבנה. בשנת תשל"ג החל ללמוד בישיבת מרכז הרב, אצל הרב שלמה פישר ואצל מספר מקובלים. באותה שנה נישא למרים זיו. לאחר נישואיו החל ללמוד בכולל של ישיבת הכותל. את הכינוי שג"ר שבו הוא מוכר קיבל בישיבה התיכונית, כאשר אחד הרבנים ראה את ראשי התיבות על נרתיק הטלית שלו, וכינה אותו כך בתור הלצה.

הרב שג"ר נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים כאשר לחם בקרבות השריון ברמת הגולן. הטנק שבו לחם ספג פגיעה ישירה ושנים מחבריו לספסל הלימודים בישיבה שהיו איתו בטנק נהרגו במקום. הוא עצמו נכווה קשה ורק בקושי הצליח להיחלץ‏[1]. לאחר שהחלים מפציעתו חזר ללימודים. הוסמך לרבנות בתחילת שנת תשל"ו.

בשנות השמונים לימד כר"מ דומיננטי בישיבת הכותל ואף החליף את ראש הישיבה הרב ישעיהו הדרי למשך שנה (כאשר זה האחרון יצא לשנת שבתון). בעקבות התלכדותה של קבוצת תלמידים סביבו ולחצים פולטיים פנימיים פרש מן הישיבה. ב-1984 היה ממקימי הישיבה הגבוהה 'שפע'. בראשות הישיבה עמדו יחד איתו הרב עדין שטיינזלץ והרב מנחם פרומן. הישיבה הוקמה במטרה לתת מקום לתפיסות חדשניות יותר. יחד אתו עברו אליה קבוצה מתלמידיו בישיבת הכותל. בשלב מאוחר יותר מילאה ישיבת 'שפע' תפקיד בהקמת הישיבה התיכונית מקור חיים.ישיבת 'שפע' נסגרה עם עזיבתו ב-1988. בשנת תשמ"ט עמד במשך שנה אחת בראש בית המדרש של מעלה - המרכז לציונות דתית, יחד עם הרב יואל בן נון ופרופ' שלום רוזנברג. בשנת תש"ן ייסד פרופ' בנימין איש שלום את בית המדרש של בית מורשה ומינה אותו לראש בית המדרש יחד עם הרב אליהו בלומנצוייג. בסוף שנת תשנ"ו הקים את ישיבת שיח יצחק יחד עם הרב יאיר דרייפוס, שם שימש כראש ישיבה עד לפטירתו. כמו כן כיהן כראש בית המדרש 'עורי', ולימד במדרשת לינדנבאום. התגורר בשכונת קריית משה בירושלים, היה נשוי ואב לשישה ילדים.

בחודש פברואר 2007 (שבט תשס"ז) נתגלה כי הוא חולה בסרטן הלבלב. הדבר גרם לו לעזוב את הישיבה לצורך טיפולים. הוא ורעייתו עברו להתגורר במושב גבעת ישעיהו, בכך מימש חלום רב שנים. את כתביו מסר לעמיתו בראשות הישיבה, הרב יאיר דרייפוס, לצורך טיפול בהכנתם לדפוס. בערב שנערך לרפואתו ב-21 במאי 2007, הוכרז על הקמת מכון להוצאת כתביו לאור. הרב שג"ר הלך לעולמו כחודש לאחר מכן, בכ"ה בסיוון תשס"ז, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים.

בשנת 2012 יצא סרטו של הרב מרדכי ורדי, "לרדוף אחרי הצל", העוסק בדמותו של הרב שג"ר.

הגותו והשקפתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שג"ר היה דמות רוחנית מקורית בהגות הציונית דתית. ספרו כלים שבורים: תורה וציונות דתית בסביבה פוסט מודרנית הוא ניסיון לתת מענה דתי להלכי הרוח המנשבים היום בעולם הכללי, בטענה כי תפיסה תורנית יכולה להכיל תפיסות מורכבות אלה. הרב שג"ר קיבל חלק מהטיעונים הפוסט-מודרניים וזיהה בהם רעיונות ומושגים המופיעים בקבלה ובחסידות. הוא טען כי דווקא הדקונסטרוקציה, שאותה זיהה עם שבירת הכלים הקבלית, פותחת פתח לאופציה דתית, בכך שהיא נותנת לאדם את היכולת ליצור בחופשיות את עולמו הדתי. עמדה זו עוררה התנגדות מצד הרואים בפוסט-מודרניזם רוח זרה ליהדות ולכן מתנגדים גם להכנסתו לבית המדרש.

לדבריו, האופטימיות היא כניעה ובריחה מקבלת החיים כפי שהם‏[2]. הוא אינו מסתיר את הערעור האמוני שבו הוא חי ולאור זה הוא מנסח לעתים מחדש עיקרי אמונה מסורתיים‏[3]. הוא רואה זאת כחלק מהתקדמות ומשכלול הכלים הדתיים לאור התגמשותם (שבירת הכלים), כפי שמתואר בספרו כלים שבורים.

תפיסתו של הרב שג"ר מדגישה את הפן הרוחני-האינדיבידואלי של החיים בישראל, ולא רק את הפן הלאומי שלהם. הוא ראה צורך בכך שבני תורה ישתלבו בתחומים רבים, ולאו דווקא בצבא או בתפקידים מנהליים. הרב שג"ר עודד את תלמידיו לעסוק באמנות והוא עצמו כתב ופרסם שירה. הרב שג"ר שאב רבות מתורת החסידות. הקשר לחסידות מאפיין את רוב תלמידיו.

ב-2005, על רקע תוכנית ההתנתקות, חתם על גילוי דעת של קבוצת רבנים מן הציונות הדתית שהביע התנגדות לסרבנות בצה"ל. השתתף בפעילות בארגון במעגלי צדק. ברובד הפוליטי התנגד הרב שג"ר לנסיגות משטחי יש"ע, במקביל להכרה ב'כיבוש כמשחית' ובצורך הכן בשלום. העיד על עצמו: "אינני מגדיר את עצמי כימני או כשמאלני, אלא כענייני"‏[4].

כהמשך לראייה ההיסטוריוסופית מבית מדרשו של הרב קוק, בדרשותיו ליום העצמאות בספרו "ביום ההוא" זיהה הרב שג"ר את הדמוקרטיה הישראלית המתפתחת להיות דמוקרטיה רב תרבותית ולאומית כשלב נוסף בתהליך הגאולה. הרב תרבותיות והרב לאומיות הן לדידו מבוא לתודעה מיסטית של הכלת הריבוי והמחלוקת‏[5]. כמו כן, הוא מייחל לשבירת הבינאריות שבין ימין לשמאל בשיח הישראלי‏[6].

ספריו ורעיונותיו נלמדים בעיקר בחוגים פתוחים בציונות הדתית. הגותו לא פרצה בצורה מקיפה לגרעין הקשה של הישיבות הציוניות הדתיות.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדרה לזמן הזה - דרשות למועדי השנה:‏[7]

ספרים נוספים:

על פי שיעוריו הוציא שלמה שוק את הספר תאנים מתוקות - אוספים בחסידות כפי שלמדתי מהרב שג"ר.

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר דרייפוס נגיעות בשפת הלב, בעריכת איתן אברמוביץ. הוצאת ידיעות ספרים וישיבת שיח יצחק, 2013.
  • יאיר שלג, הדתיים החדשים: מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל, ירושלים: הוצאת כתר, 2000
  • יונתן גארב, יחידי הסגולות יהיו לעדרים: עיונים בקבלת המאה העשרים, הוצאת כרמל, 2006, עמ' 217-213

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים ושיעורים:

כתבות:

על דמותו ומשנתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו גם: שיח לוחמים בעשור למלחמת יום כיפור, באתר דעת
  2. ^ בצל האמונה, בדרה באספך מעשיך
  3. ^ למשל מושג ההשגחה בספרו צל האמונה בדרשה מרחב לאמונה, ובספרו ביום ההוא בדרשה לזמן הזה
  4. ^ הרב שג"ר, קידוש השם ומאורעות זמננו, בתוך מים מדליו, ביטאון מכללת ליפשיץ, ה', ירושלים תשנ"ד, עמ' 62.
  5. ^ ביום ההוא: דרשות ומאמרים למועדי אייר, בדרשה והיה ביום ההוא
  6. ^ שם, בדרשות 'חוק ואהבה' ו'שלום ירושלים'
  7. ^ הספרים "זיכרון ליום ראשון", "על כפות המנעול" ו"פור הוא הגורל" יצאו לאור לפני הקמת מכון כתבי הרב שג"ר, ולכן אינם נכללים בסדרה "לזמן הזה" על אף שהם עוסקים במועדי השנה.
  8. ^ סקירה: אריאל סרי-לוי, ‏בצל האמונה, באתר כיפה