שעטנז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מעבדה למניעת שעטנז. מאה שערים (2011)
מעבדה למניעת שעטנז. לונדון

ביהדות, איסור שַׁעַטְנֵז קובע שאסור ללבוש בגד שבו ארוגים צמר ופשתן ביחד לאריג אחד. השעטנז אסור מן התורה (ולא מתקנת חכמים), והוא אחד מאיסורי כלאיים.

בהשאלה משמשת המילה "שעטנז" ככינוי לעירוב מין בשאינו מינו, כגון שימוש בחומרים או סגנונות שונים בבנייה או בעיצוב, וכדומה.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים ניסו למצוא את מקור המילה "שעטנז" במילים או ביטויים בעלי הגייה דומה בשפה המצרית, שמשמעותם אריג או אריג מזויף. חז"ל דרשו את המילה כנוטריקון של שוע טווי ונוז (=עירוב טווי ושזור), (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ה ע"ב). בקבלה נדרש השם כ"שטן עז".

מקור הדין ופרטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור שעטנז נזכר בתורה בשני מקומות. בספר ויקרא פרק י"ט פסוק י"ט הוא מוזכר בהקשר של איסורי כלאיים נוספים, כמו הרבעה של בהמות שונות וזריעה של מינים שונים ביחד. שם בגד שעטנז נקרא "בגד כלאיים", אך לא מפורט מהם החומרים האסורים בלבישה יחד. בספר דברים פרק כ"ב פסוק י"א מוסבר מהו בגד שעטנז: "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו", ולכן כל שילוב אחר של בדי טקסטיל אינו יוצר שעטנז.

על פי חז"ל, אין איסור ללבוש גיזי צמר ואניצי פשתן ביחד, אלא רק אם הם ארוגים זה בזה. כיום ישנן מעבדות מיוחדות הבודקות האם בבגד יש שילוב של צמר ופשתים ומאשרות את "כשרות" הבגד.

הצמר שעליו מדובר בדין שעטנז הוא צמר כבשים בלבד, ואינו מתייחס לצמר גמלים, אנגורה, למה, מוהר, קשמיר, אלפקה או ויקוניה, והפשתן מתייחס רק לסיבים מצמח הפשתן ולא לאלו המופקים מקנבס או יוטה.

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו כותב בקדמוניות א' שלבישת שעטנז אסורה לבני ישראל ושמורה לכוהנים בלבד, וזאת ככל הנראה על פי הכתוב בספר שמות[1] שבגדי הכוהנים היו עשויים שעטנז. מכאן גזרו הסבר למצווה, שסיבת האיסור היא כדי לקיים את ההפרדה בין עבודת הכהנים לעבודת הציבור.

חז"ל הציגו את איסור שעטנז כדוגמה של "גזרת מלך" שאין לה טעם.

הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג, פרק לז), מבאר שכך היו נהוג אצל עובדי העבודה זרה הקדמונים, ולכן אסרה זאת התורה (הקטע מצוטט מתוך תרגום הרב קאפח):

Cquote2.svg

וכבר ביארנו בחיבורנו הגדול כי גילוח פאת ראש ופאת זקן נאסר בגלל היותו עדי כומרי עבודה זרה. והוא הטעם גם באיסור השעטנז, לפי שגם כך היה עדי הכומרין, מאחדים בין הצומח והחי במלבוש, ותהיה טבעת מאחת המתכות בידו; תמצא את זה מפורש בספריהם

Cquote3.svg

הרב קוק ניסה למצוא רעיון וסיבה למצווה, בסדרת מאמרים בשם "טללי אורות" שפרסם בירחון "הפלס", ואשר לאחר מכן נאסף חלקם בידי תלמידו הרב הנזיר לחוברת בשם "חזון הצמחונות והשלום". שם הוא מסביר שאין זה מוסרי להתייחס לצמר שנגזל מן החיה והותיר אותה עירומה, באותו אופן כמו לפשתן שנלקח מן הצומח אותו גידל האדם במו ידיו. צמר זהו גנאי לאדם הלא מוסרי שפוגע בחיה ואילו פשתן זהו שימוש לגיטימי במשאבי הטבע. כדי להבחין בין לבישת הצמר הלא מוסרית, לבין הפשתן - אסרה התורה ללובשם ביחד.

ספר הזוהר כותב שלבישת שעטנז גורמת לכך שרוח רעה תסתתר אצל האדם הלובש את הבגד ולכן יש לאסור את הכלאת שני הסוגים. הסבר אחר גורס שלכל חומר יש את הכוח הרוחני שלו, ועירבוב החומרים הורס את כוחות אלו.

בדיקת שעטנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת שיהודים השומרים על איסור השעטנז יוכלו להכשיר את בגדיהם גם אם אלו לא יוצרו במפעל כשר, הוקמו מעבדות לבדיקת שעטנז. במעבדות אלו הבדים נבדקים באמצעות מיקרוסקופ בין שאר סוגי בדיקות, המאפשר את זיהוי רכיבי הבד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמות לט,כט: "וְאֶת-הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--מַעֲשֵׂה רֹקֵם", השש הינו הפשתן ושלושת הפריטים הבאים הינם בדי צמר הצבועים בצבעים שונים.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.