שפות כנעניות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "כנענית" מפנה לכאן. לערך העוסק בשפה יהודית סלאבית שנכחדה, ראו כנענית (שפה סלאבית).

השפות הכנעניות הן משפחת שפות קרובה של להגים מהשלוחה הצפון-מערבית של השפות השמיות, הכוללת בין השאר את העברית והפיניקית. השפה הכנענית השפיעה והושפעה מכל שפות הסביבה ברמת השפעה גדולה מאוד, ששרידיה קיימים עד היום בלשונות רבות.

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפות הכנעניות נבדלות מיתר השפות השמיות צפון-מערביות בשלושה מאפיינים עיקריים:

  • המעתק הכנעני (ā>ō בהברה מוטעמת) התרחש רק בלשונות הכנעניות, ולא בארמית ובאוגריתית. למשל, תנועת ה-ō בשם התואר "טוב" מקורה ב-ā ארוכה. ואמנם, בארמית מקראית: טָב.
  • תווית היידוע "ה-" (-h), המופיעה לפני השם שהיא מיידעת, בניגוד לתווית היידוע הארמית a-, המצטרפת לסוף המילה (השוו: הטוב, טבא).
  • הכינוי הפרוד למדבר הוא "אנכ" (ˀanōki), בניגוד לכינוי "אנא" הנוהג בארמית. באוגריתית מתועדות שתי הצורות, וכך גם בעברית המקראית (אנכי/אני).

כתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלפבית פרוטו-כנעני

האלפבית הפרוטו-כנעני (בעבר כונה גם אלפבית פרוטו-סינאי‏[1]) הוא אבג'ד אקרופוני (כלומר, כל ציור בו מייצג את העיצור הראשון במילה המהווה את פירוש הציור) שנמצא בכתבים במזרח התיכון החל מתקופת הברונזה המאוחרת (המאה ה-15 לפני הספירה). מטבע הדברים, במהלך השנים האלפבית השתנה מאוד, לכן נקבעה שנת 1050 לפני הספירה כגבול המאוחר של האלפבית הפרוטו-כנעני, אחריה האלפבית הנמצא בכתבים נקרא אלפבית פיניקי.

תפוצה וניבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנענית הייתה שפת אם שהתפתה למגוון להגים דומים. ההבדל בין הלהגים לא היה גדול מאוד, והם נבדלו בסיומות של כמה בניינים, ברמת ההשפעה של שפות כמו מצרית וחתית ובייחוד אכדית, ובאוצר מילים ואולי דקויות בהגייה. הניבים האמוריים והעבריים, למשל, הושפעו מאוד מהאכדית, באופן הדומה להשפעת לעז מודרני על שפת הדיבור, כיוון ששימוש בצורות ומינוחים באכדית, ה"לינגווה פרנקה" דאז, נחשב לעניין למשכילים, וכן הושפע מקירבה גנאלוגית, זיקה מדינית או סמיכות גאוגרפית לארץ נהריים שבה שלטה אכד. לוחות אל-עמארנה, למשל, היו התכתבויות בין ראשי הערים הכנעניות לבין המצרים, באכדית.

הניבים הכנעניים השונים כללו את הניב האמורי, החיווי (גבעוני), הצידוני (פיניקי) והעברי, כאשר הניב הפיניקי היה למעשה העיקרי. בניבים אלו מופיעות לפעמים מילים בעלות הוראות מעט שונות: למשל, בעברית מקובל "שופט" בתור שופט במשפט, אך לא בתור שליט (השוו "ספר שופטים"), "שאר" במשמעות של בשר (בעברית בביטויים: "שאר-בשר", "שארית המנחה"), קניה במובן של יצירה ("קונה שמים וארץ"). גם השם המקראי חוה, המפורש "אם כל חי", מובן על פי צורה כנענית של חיים ("חוי"), "מחנת" דהיינו צבא ("אם תחנה עלי מחנה") וכן הלאה. ישנן כמה מילים שאינן מובנות לדובר העברית, מפני שבעברית החליפו אותן מילים אכדיות: חית' (פשר האות חי"ת, כלומר: "חיץ" במובן של סולם), מחֳצת (מחיצה במובן של חלון).‏

הבדלים בין הניב העברי לבין הניב הכנעני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עברית היא ניב כנעני, קרוב במיוחד לניב הפיניקי, אם כי מעט יותר מושפע ממנו בידי הלשון האכדית. המורפולוגיה הכנענית היא אפוא זו של העברית בבנייניה, גזרותיה וכללי היסוד שלה. עם זאת, ישנם הבדלים, כיוון שבמשך הזמן השתנתה העברית, וכן הבדלים המייחדים את הניב העברי של הכנענית.

הכנענית השגורה בפינו שונה מרוב הניבים הכנעניים בכך שאינה מקיימת את ת' הנקבה בצורות הנפרד של השם. צורן הנקבה המקורי היה at- או t-. לפיכך, שמות נקביים הסתיימו ב- t (למשל, malkat>מלכה). בעברית נשלה ת' הנקבה בצורות הנפרד של השם (מלכה, ילדה), והשתמרה רק בצורות הנסמך ובנטייה (מלכת צור, ילדתו). תופעה דומה התרחשה בערבית, כפי שעולה מן השימוש בתא מרבוטה. בכנענית העתיקה העולה מכתובות אל-עמארנה טרם נשלה t הנקבה, וגם בפניקית השתמר צורן הנקבה המקורי בצורות הנפרד (למשל, "מצבת זו" = מצבה זו).

בכנענית העתיקה התקיים עדיין העיצור הסופי y בגזרת ל"י. עיצור זה נשל בעברית. כך, למשל, הפועל "בנה" בעברית מקורו בצורת היסוד banaya*, שהתכווצה ל- banā. בכתובות כנעניות עתיקות, למשל בכתובות הפניקיות מגבל, מצויות עדיין צורות הכתובות ביו"ד סופית ("בני", "חוי"), כנגד הצורות העבריות המסתיימות באם הקריאה ה"א ("בנה", "חוה"). כיוון שהכתיב בכתובות עתיקות אלה הוא חסר, יש להניח שיו"ד זו איננה אם קריאה, אלא יסוד עיצורי. הכתיב משקף אפוא את הגייתן המקורית של צורות בגזרת ל"י (בני=בַּנַיַ). עם זאת, בפניקית סטנדרטית, בדומה לעברית, נשלה ה-y הסופית, כפי שמעידים כתיבים מעין "בן" (=בנה).

הכנענית שימרה עד שלב מאוחר יחסית צורות שהיו קיימות בעברית רק בניב הקדום ביותר: צורות זוגיות בשם (חומותיים, לדוגמה) ובפועל (בספר שמואל: "תצילנה שתי אזניו"), אם כי צורת הזוגי נדירה יחסית גם בכתובות כנעניות. הכנענית גם שימרה את כינוי הזיקה "זוּ‏" (להבדיל מהכינוי הרומז זוֹ), שמתועד גם במקרא בשירת הים: "עם זו קנית", כלומר: העם אשר יצרת.‏

בכנענית גם השתמר ניקוד סופי עקבי יותר מבעברית (כך למשל: "מוותה", ניקוד סופי של "מוות" כנושא מיודע, הסיומת "מו" כמו ב"למו" וב"ענבימו ותירושימו" שפירושה "להם" וכן הלאה הם ניקוד סופי).

הכנענית, בדומה לעברית המקראית, נכתבת בכתיב חסר (המילה "כי", למשל, תכתב כִ), והרווחים בין המילים היו מבוטאים בהתחלה בסימני נקודות, ורק אחר כך ברווח בין החריטות. מבנה המשפט מתבטא בדרך בהקדמה של הנשוא לנושא, אם כי עניין זה גמיש יותר עקב שימוש כלשהו בניקוד סופי. כתובת קיר גבל, למשל, פותחת באלו המילים: "קִר זוּ בני שפטבעל מלך גבל, בן אלבעל מלך גבל, בן אלבעל ב-יחימלך", כלומר: "[זה] הקיר אשר בנה שפטבעל מלך גבל, בן אלבעל מלך גבל, בן אלבעל בן יחימלך".‏

השפעת הכנענית על שפות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקבותיה של הכנענית, דרך הפיניקים יורדי הים מזה, ודרך העברים והתנ"ך מזה, התפשטה והשפיעה על שפות רבות, שמיות ושאינן שמיות. עד היום הרבה מאוצר המילים הערבי מכיל מילים כנעניות שהן פחות שכיחות או לא קיימות בעברית, או גרסאות שונות של מילים שקיימות גם בעברית: המילים הכנעניות ל-"כאן" הן "הֻנַ‏כַ" ו-"כַא", בדיוק כמו ערבית, ובעברית: כאן. המילה "נון" שפירושה "דג" (בעברית בשם האות נו"ן ובצירופים שפמנון, דיונון).

ביוונית, מאידך, השתרשו השמות אירופה (גלגול של ערב, שפירושו בכנענית הוא מערב. שמה של נסיכה פיניקית שאחיה נקראה קדמוס, כלומר קדם, מזרח). הרומית הושפעה מן הכנענית לא רק דרך היוונית, אלא גם דרך הפיניקית המאוחרת שדוברה בקרתגו, ששמה אינו אלא גלגול רומי של המילה: "קרת חדשת": קרת חדשה. גם שם העיר הסמוכה לה: עותיקה (Utica) גזור כנראה מהמילה "עתיק", וכן התואר הלטיני: "Antiquus". ההיסטוריונים הרומים מזכירים את מנהיגי העיר בשם "Sufeti Cartaganis", כלומר "שופטי קרת חדשת" (באותו מובן של "שופט" כבספר שופטים), וכן שמות כמו חניבעל ברקא (חן-בעל הברק), דידו (כנראה כמו השם דוד, כלומר: האהובה), עזרובעל ועוד.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זאת משום שראשוני הכתובות נמצאו בסיני. כיום לא מקובל להשתמש במינוח זה משום שהכתב הסינאי המאוחר - הלא הוא הכתב הנבטי אינו קשור לכתב זה, ולפיכך לא ניתן לכנותו "קדם-סינאי", בנוסף, כתובות מסוג זה נמצאו גם מחוץ לסיני. ראו: חגי משגב, יוסי גרפינקל וסער גנור, האוסטרקון מחורבת קיאפה, עמ' 113. בתוך: דוד עמית, גיא ד' שטיבל, אורית פלג–ברקת (עורכים), חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה - קובץ מחקרים, כרך ג', 15 באוקטובר 2009, רשות העתיקות.