ברוך שפינוזה

ברוך (בנדיקטוס) שְׂפִּינוֹזָה Benedict de Spinoza
תאריך לידה	24 בנובמבר 1632
תאריך פטירה	21 בפברואר 1677
זרם	רציונליזם
תחומי עניין	מטאפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה
הושפע מ	רנה דקארט, תומאס הובס, הרמב"ם, אבן סינא
השפיע על	עמנואל קאנט, גיאורג וילהלם פרידריך הגל

ברוך (בנדיקטוס) שְׂפִּינוֹזָה (Baruch de Spinoza', נהגה: "ספינוזה"; 24 בנובמבר 1632 – 21 בפברואר 1677) היה פילוסוף יהודי-הולנדי, בן למשפחת אנוסים פורטוגזית שמקורה כנראה בספרד, בעיירה אספינוסה דה לוס מונטרוס שבמחוז בורגוס. הם ברחו לפורטוגל ומשם לאמסטרדם-הולנד, שם שבה המשפחה ליהדות, ושם נולד ברוך. נודע גם בשמותיו הספרדיים בנטוב או בניטו (Bento de Espinosa), ובבגרותו נודע גם כבנדיקטוס (Benedict de Spinoza).

חייו

שפינוזה נולד למיכאל ד'אספינוזה, סוחר עשיר אשר כיהן כפרנס בקהילה הספרדית באמסטרדם, ולחנה דבורה דה-אספינוזה, ממנה התייתם בגיל שש שנים. האב נולד ככל הנראה בעיירה וידיגיירה במחוז אלנטחו, פורטוגל, כמאה שנה לאחר שמשפחתו נאלצה להתנצר עקב רדיפת האינקויזיציה. לשפינוזה היו שתי אחיות: רבקה ומרים (בנה של מרים, דניאל, היה בין יורשי שפינוזה לאחר מותו) ואח צעיר, גבריאל. כילד למד תורה מפי רבי מנשה בן ישראל. אביו נפטר כאשר שפינוזה היה בן 22 והוריש לברוך ואחיו גבריאל את חנותו ב-Burgawal, אשר נשאה מרגע זה את שמות שני האחים ונודעה כחברת "בנטו את גבריאל אספינוזה", ועסקה בייבוא וייצוא של פירות. לצד מסחרו למד בישיבתו של רבי שאול מורטירה. בגיל 24 (בשנת 1656 ו' באב תט"ז) הוא הוחרם על ידי הקהילה היהודית בשל תפיסותיו המהפכניות על מהות האלוהים ומעמד כתבי הקודש.‏ הוא נחשב להוגה דעות רציונליסטי, שהשפיע רבות על המחשבה הפילוסופית האנושית, ולמייסד של מדע ביקורת המקרא. יש המכנים אותו פילוסוף הפילוסופים‏‏. זכה להוקרה רבה מצד פילוסופים שונים כמו הגל, נובאליס ויעקבי, ומצד משוררים כמו גיתה, הרדר, קולרידג' ושלגל.

שפינוזה הקדיש את נערותו ללימוד יהדות: תנ"ך, תלמוד ופילוסופיה דתית, ונחשב לעילוי. הוא התפרנס באופן חלקי‏ מליטוש עדשות למשקפיים ולטלסקופים. אוניברסיטת היידלברג הציעה לו לקבל משרה כפרופסור מן המניין לפילוסופיה בשנת 1673, תוך התניות הקשורות באי פגיעה בסמכות הדת הרשמית. הוא דחה את ההצעה, בנימוק שהדבר יפגע בעבודתו הפילוסופית העצמאית, ובכך שחופש ההוראה הפילוסופי שלו יהיה מוגבל.

כאשר כתב כי "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו",‏ נפסלה עבודתו על ידי הקתולים והפרוטסטנטים גם יחד. ספרו צורף לרשימת הספרות המוחרמת על ידי הקתולים ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי. כשנה לאחר מותו בשנת 1678 החרימה הממשלה ההולנדית את כל כתביו, ושמו הפך לשם גנאי, והוא אף מכונה בשם הסרקסטי "בנדיקטוס מלדיקטוס" (מלטינית, ברוך הארור). לפי יוהאן קהלר כולרוס, כששמע שפינוזה על דבר החרם אמר באושר: "בשעה טובה ומוצלחת. אין דבר שלא הייתי עושה אני עצמי אלמלי חששתי מפני השערורייה".‏

שפינוזה נפטר ממחלת השחפת‏, והוא בן 44 בלבד, אולם רעיונותיו המשיכו לטלטל את הפילוסופיה המודרנית, והפוסט-מודרנית, עד לעצם ימינו אנו.

כתב ההחרמה של שפינוזה

כתב החרם על שפינוזה

האדונים מן המעמד [קרי, הפרנסים] מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים ובהבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ולימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחות האדונים החכמים [קרי, הרבנים] לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן: "בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה.. ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דני] וקנאתו... "ואתם הדבקים בא[דני] א[להיכם] חיים כולכם היום" ואנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת... ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב.

תפיסתו

תפיסתו, המכונה "פנתאיזם", גורסת כי אין אלוהות טרנסצנדנטית ואין אל פרסונלי מצווה, ומבחינתו האלוהות היא בעצם כל הטבע על כל מרכיביו וגווניו. שפינוזה מזהה את העצם – ישות שהיא סיבת-עצמה, שאין ישות חיצונית לה, שהיא מקור הכול – בתור אלוהים, ובה בעת בתור הטבע. מכאן שאם האלוהים הוא הטבע, הרי שכל תפיסת האלוהות ההיסטורית של הדתות המונותאיסטיות – בטלה. אולם, הגל טען שלאמיתו של דבר אין תפיסתו של שפינוזה רחוקה מתפיסתן של הדתות המונותאיסטיות, אלא שבעוד הדתות הללו ראו את העולם כדבר-מה נוסף לאל, דגל שפינוזה באקוסמיזם ולכן סבר שהיקום כפי שהוא נראה כסופי ומוגבל אינו בסופו של דבר אלא אשליה, ומה שקיים באמת אינו אלא האינסוף המוחלט.

עוד נדבך חשוב בתפיסה זו הוא אחדות הגוף והנפש. בניגוד לתפיסות המקובלות אז, שפינוזה גרס כי הגוף והנפש הם שני תארים שונים של העצם: תואר המחשבה ותואר ההתפשטות. ישנם אינסוף תארים לעצם, מתוכם אנו מכירים רק שניים. לכן - במות הגוף תמות גם הנפש. תפיסה זו עוררה סערה בעולם הדתי, שנמשכה מאות שנים. שפינוזה, באמצעות השימוש במילון המושגים של דקארט ("עצם", "אלוהים" ועוד) שלל את הדואליזם הקרטזיאני בפרט, ואת השניות של עולם נוכחי ועולם הבא, של אדם ואל, בכלל. הפיזיקאי אלברט איינשטיין כתב בכמה מקומות‏‏‏ כי הוא נוטה להאמין באלוהים של שפינוזה, וכי אלוהים זה היה לו למקור השראה של עבודתו המדעית. על פי יוסף בן שלמה, השפינוציזם יכול לשמש כמעין דת של האיש החילוני, במקום היהדות או הנצרות.

כאמור, שפינוזה טען שאין אלוהים חיצוני לעולם ועל כן ממילא אין שום משמעות לציווי אלוהי בתחום המוסר, והעולם הזה שהוא מכלול כל היש הוא המקור היחידי לנורמות ולערכים. המוסר על פי שפינוזה נובע מ"טבע האדם" "אין אנו רוצים את הטוב כי הוא טוב, הוא טוב כי אנו רוצים אותו". מאחר שהרצון המוסרי "לגמול אהבה כנגד אהבה ושנאה כנגד שנאה" והרצון לידע "לדעת את האלוהים" אין בהם על פי שפינוזה מידה שהיא מוגזמת הם גם אלו המטילים רסן על התשוקות של האדם. תשוקות שיש בהן תועלת אך האדם הרציונלי יודע שמידה גדולה מדי מהן מזיקה לו. לכן החברה האידאלית לאדם על פי חיבוריו "מאמר תאולוגי מדיני" ו"מאמר מדיני" (שכתיבתו לא הושלמה) היא חברה המאפשרת לאדם להגביר את הרצונות של "ואהבת לרעך כמוך" כלומר שוויון וצדק, ואת הרצון "לדעת את האלוהים" כלומר העיסוק במדע וחקר העולם. בדומה להובס, שפינוזה ראה את המדינה כאמנה חברתית שהאזרחים מצטרפים אליה על מנת להגן על עצמם ממלחמת הכול בכל שתהיה בלעדיה. לאור זאת שפינוזה הדגיש שהמדינה תתקיים רק כל עוד האזרחים יחשבו שהיא מועילה להם. הגבלה זו היא שמחייבת את המדינה לדאוג שאזרחיה יהיו מרוצים והיא שגורמת לכך שבניגוד להובס שפינוזה לא תמך במשטר אבסולוטי.‏ שפינוזה תמך במשטר מעורב שבו ישנם אלמנטים מונרכים, אריסטוקרטיים ודמוקרטיים, וחוקה חזקה שמאפשרת חופש דיבור ומחשבה. כך חשב שפינוזה שהמעמדות השונים יאזנו זה את זה לטובת כלל האזרחים. בספרו "מאמר תאולוגי מדיני" שפינוזה מציג משטר שבסיסו דמוקרטי ונשען על צבא עממי ואזרחות לכלל הגברים (ביחסו לנשים שפינוזה לא היה שונה משאר בני דורו). ב"מאמר מדיני" לעומת זאת שפינוזה רצה להציג שלושה דגמים של משטר מונרכי, אריסטוקרטי ודמוקרטי אולם הספיק לכתוב רק את הפרקים העוסקים במשטר המונרכי והאריסטוקרטי וסעיפים בודדים מהמשטר הדמוקרטי. עם זאת בספר הוא טוען שהמשטר הדמוקרטי יהיה יציב יותר. שפינוזה היה כפוף למגבלות צנזורה ולכן "מאמר תאולוגי מדיני" התפרסם ללא שם מחבר, והרעיונות הרדיקליים ביותר שלו התפרסמו רק במסגרת חיבורו המרכזי ביותר "האתיקה", שראה אור רק לאחר מותו.

בניגוד למה שאפשר לנחש מעמדתו, שפינוזה לא רצה לבטל את הדת עבור ההמון. שפינוזה חשב שחיוני עבור ההמון להאמין שיש אלוהים משגיח ומצווה משום שההמון עלול שלא להבין מעצמו את התועלת שבקיום החוקים והדאגה לזולת. לכן שפינוזה חשב שיש מקום לדת עממית אוניברסלית שעיקריה יהיו אהבת הזולת ואהבת אלוהים שתתבסס על המקרא לאחר טיהורו ממעשי ניסים ומאמונות תפלות.

"תורת המידות" (אתיקה)

ערך מורחב – תורת המידות (אתיקה)

ספרו החשוב ביותר הוא "תורת המידות" (אתיקה), בו מנסח שפינוזה את תפישת האלוהים שלו, ואת אפשרות חירות האדם בעולם פנתאיסטי. זהו חיבור פילוסופי הכתוב, כביכול, בצורה אוקלידית, כלומר בצורה הדומה לכתיבת משפטים והוכחות בגאומטריה. בספר קובע שפינוזה אקסיומות, ומהן גוזר משפטים ותתי-משפטים והוכחות. מבנה זה אמור לתת לכאורה ביסוס לוגי למסקנות שגוזר שפינוזה. ביקורת רבה הופנתה כלפי שפינוזה בשל השגיאות הלוגיות הלא מעטות שנמצאו בספרו זה, ולמעשה יש כמעט תמימות דעים בין הפילוסופים ששפינוזה לא הצליח לבסס את המטאפיזיקה שלו ב"סדר גאומטרי" כפי שביקש. עם זאת, אין בכך כדי להוריד מחשיבותה והשפעתה של שיטת שפינוזה על התפתחות הפילוסופיה המערבית, בהיותה אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בביסוס הפילוסופיה הרציונליסטית. רבים גם מעריכים את תורתו של שפינוזה על האסתטיקה הרבה שהיא מצטיינת בה, ויש אף המשווים אותה לשירה.

יש הטוענים כי למרות הצורה האוקלידית של הספר, הוא כתוב, למעשה, בצורה סוקראטית, המשדלת את הקורא למצוא את פתרונות הבעיה הפילוסופית בכוחות עצמו. ההנחה בבסיס תפישה זו, נשענת על סתירות במהלך הספר, ועל אי הנחת אקסיומות בסיסיות.

בכל הגותו הפילוסופית שאף שפינוזה לשחרר את האדם מן הפחד והמוסכמות הכובלים אותו,‏ ובסוף ספר האתיקה הוא משדל את האדם להאמין ביכולתו להגיע לכך: "ועתה, אם אמנם הדרך אשר הוריתי כמוביל לתכלית זו נראית כקשה מאד, בכל זאת הוא יכול להימצא, שבאמת כבד כל דבר היקר במציאות, שאם היה האושר מצוי ביד כל אדם ובלי עמל ויגיעה רבה, איך אפשר שיעזוב אותו כמעט כל אדם? אמנם כל נעלה הוא נשגב (כבד) ויקר (מעט) במציאות".‏

חירות וחופש הבחירה אצל האדם והאל

הדטרמיניזם המוחלט והסיבתיות שמונחות בבסיס תורתו של שפינוזה לא משאירות מקום לחופש רצון כפי שאנחנו מבינים אותה - לא אצלנו ולא אצל האל (למעשה אנחנו והאל הם אותו היש האונטולוגי בסופו של דבר). כל דבר יש לו סיבה - גם ברמה החומרית וגם ברמה הנפשית (אידאה). ולכן לא נשאר מקום לחופש רצון כפי שאנו מכירים אתה. לאור הנתון הזה נתחיל את הדיון שלנו בציטוט ההגדרה השביעית (חלק א אתיקה) של שפינוזה שמגדירה מה היא חופש או מיהו חופשי כפי שהוא מבין את מושג זה:

"חופשי נקרא אותו הדבר הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, ונקבע לפעול על ידי עצמו בלבד ואילו הכרחי,.., נקרא אותו דבר הנקבע ע"י האחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת".

שפינוזה מגדיר את המושג חופש בצורה שונה ממה שאנו רגילים מחיי היום יום - חופשי הוא מי שפועל מתוך ההכרח הפנימי שלו - כלומר מי שמחולל בעצמו את פעילותיו ופיעלותו נובעת ממהותו או מטבעו. כלומר למרות שהוא כפוף לטבעו הוא נקרא חופשי. יש כאן העמדה של תלות בגורם חיצוני מול היקבעות עצמית שהוא החופשי אצל שפינוזה.

האל וחירותו

כבר כאן ניתן להבחין כי למרות שעל פי המושגים שלנו האל הוא לא יכול להיות חופשי (שהרי הוא פועל מתוך הכרח טבעו),אבל ע"פ הבנתו של שפינוזה את החופש האל הוא חופשי היחידי למעשה : האל מוגדר כסיבת עצמו ועצם היחידי שקיים במציאות. הגדרת עצם הוא דבר שלא זקוק למושג של דבר אחר. ולכן שום סיבה חיצונית לא משפיעה עליו והוא פועל רק מתוך הכרח טבעו ולכן הוא חופשי. סיבת עצמו = עצם = אל.

על פי האמור לעיל , הגדרה זו של חופש, משעבדת למעשה את האל לחוקי המתמטיקה ופיזיקה השונים וזאת משום שאלו החוקים שמהווים את מהות האל ולכן כפוי עליו לפעול על פיהם . הוא לא יכל לברוא עולם שבו חוקי המתמטיקה ופיזיקה שונים ממה שהם בעולם הזה. הוא לא יכל לברוא מציאות שבה 2+2 הם 5.

התבונה - מפתח לחירות האדם

לכאורה המצב אצל האדם חמור בהרבה - לא רק בגלל הדטרמיניזם אין לו רצון חופשי, אלא גם על פי ההגדרה של חופש ע"פ שפינוזה אין האדם חופשי - וזאת משום שכמו כל דבר פרטי או סופי, התנהגותו נקבעת על פי סיבות חיצוניות קודמות ועל פי האל (מבחינה פנימית). כלומר אין לו הקבעות פנימית. אף על פי האמור לעיל - בסופו של דבר שפינוזה כן מגדיר מה היא חירות האדם לפי דעתו, ונותן 2 אפשרויות מרכזיות 1) החרות היא ברכת האושר 2)שלטון התבונה על הרגישות.

אנו נתרכז בתבונה כמפתח לחירות: חופשי הוא משתבונתו שולטת בריגשותיו. כלומר התבונה היא הדרך להשגת חירות. מכאן אתה למד - שיש לאדם דרגות שונות של חופש, תלוי ברמת השליטה של תבונתו על ריגשותיו.

ניתן להסביר גישה זו בכך שנגדיר את האני האמיתי כאני החושב, כאני התבוני. שכאשר אני האמיתי שולט ואני פועל על פיו אזי אני חופשי באמת. אם יצרי וריגשותי שולטים בי אזי אני משועבד. כפי ששפינוזה מצין באתיקה (חלק ד משפט 68): חופשי אני קורא לאדם המודרך אך ורק על ידי התבונה שלו.

התבונה- מפתח להתנהגות ראויה אצל האדם

מכאן שפינוזה לוקח אותנו עוד צעד אחד קדימה, בכך שהוא מציין כי האדם שפועל מתוך תבונה והתגברות על הריגשות. הוא אדם שמתנהג כראוי. כלומר יוצא כי(אם נשתמש בשפה המתמטית...) :

(תבונה + אדם) = אדם חופשי = אדם שמתנהג בצורה ראויה.

לסיכום: בשלב ראשון שפינוזה לוקח מהעולם את החופש והחירות כאשר הוא מציג לנו את הדטרמיניזם והסיבתיות שלו. בשלב שני, הוא מגדיר מחדש את המושג חופש, מראה כי האל הוא בעצם חופשי בהגדרה. בקשר לאדם, שפינוזה מראה כי גם האדם יכול להשיג את החופש בכך שתבונתו יגבר על ריגשותיו וידריך אותו בחייו. בניגוד לאל אצל האדם החירות היא לא הגדרתית ויש לה דרגות שהאדם צריך לטפס בהם בכוחות עצמו.

הערת אגב - נראה כי בהכנסת התבונה לטיעון שלו, שפינוזה ניסה ליצור לעצמו פתח מילוט מעולם שבו לאיש אין אחראיות על מעשיו כי הכל דטרמיניסטי. הרי ניתן לשאול מדוע התבונה שונה כלל מהריגשה? האם זה הוא עצם אונטולוגי אחר שונה מהנפש-אדם-אל-טבע שלא כפוף לחוקי הסיבתיות ששפינוזה דגל בהם כל כך?

ספריו בתרגום לעברית

• חקר אלוה: עם תורת האדם (מתורגם ומבואר עם מבוא גדול מאת שלמה ראבין), וינה: דפוס געארג בראג, תרמ"ה. (מהדורה סרוקה, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית).
  • "תורת המדות", מתורגמת מרומית על ידי יעקב קלצקין, בצירוף הקדמה, הערות, מראה מקומות, תרגומי המונחים ובאוריהם ושתי תמונות. ליפסיה: הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תרפ"ד (ירושלים: אקדמון, 1967).
    • אתיקה (תרגם מלטינית והוסיף מבוא והערות: ירמיהו יובל), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ג-2003.
• מאמר תאולוגי מדיני (תרגם: חיים וירשובסקי), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשכ"ב-1961.
• שפינוזה - איגרות, תרגם מלאטינית והוסיף מבוא, ביאורים, הערות ומתפחות, אפרים שמואלי, ירושלים: מוסד ביאליק, 1963.
• מאמר על דבר השתלמות שכל האדם (מתורגם עברית מאת יצחק בן מאיר מרגליות), ורשה: דפוס אלאפין, תרנ"ג.
  • השתלמות שכל האדם (מתרגם לעברית: יצחק בן מאיר מרגליות), ורשה: מ' ערליכמן, תרצ"ה.
    • מאמר על תיקון השכל (תרגם מרומית: נתן שפיגל; ערך, הקדים מבוא והוסיף הערות: יוסף בן שלמה), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ג.
• ‫ מאמר קצר על אלוה על האדם ואשרו (מתורגם מהולנדית על ידי ישעיהו בן יהודה ליב זנה, בצרוף מבוא והערות), תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ה.
  • מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו (תרגמה מהולנדית: רחל הולנדר-שטיינגרט; ערך, הקדים מבוא, פירש והוסיף הערות: יוסף בן שלמה), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ח-1978.
• מאמר מדיני (תירגום הערות: חיים וירשובסקי; הוסיף מבוא ומפתחות: נתן שפיגל), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ב-1982.
• דקדוק שפת עבר (תרגם: שלמה רובין), קרקוב: יוסף פלעסנער ושותפו, תרס"ה-1905.

לקריאה נוספת

• ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים, הוצאת ספרית פועלים.
• רוג'ר סקרוטון, הפילוסופים הגדולים - שפינוזה, הוצאת משכל.
• זאב לוי, שפינוזה ומושג היהדות, הוצאת ספרית פועלים.
• עמיהוד גלעד, דרכה של תורת שפינוזה לשיטה פילוסופית, הוצאת מוסד ביאליק.
• ז'נבייב בריקמן, יהודיותו של שפינוזה, הוצאת כרמל 1994.
• סטיבן נדלר, שפינוזה (ביוגרפיה), הוצאת רסלינג, 2008.
• יוסף בן שלמה, פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה , משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1983.

קישורים חיצוניים

• ג'. או. יורמסון, ברוך שפינוזה, האנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית
• יוסף בן שלמה, "פילוסוף הפילוסופים" - מבוא לספר "פרקים בתורתו של שפינוזה" 1983, הוצאת משרד הביטחון, באתר של מט"ח
• גלעד ברעלי, אמת, טעות ובדיה אצל שפינוזה
• גלעד ברעלי, אלוהים והטבע- בעיית הקיום והמוניזם של שפינוזה
• האם קראתם את ברוך בשנית?, עמנואל לוינס, תרגום: אליהו רחמים זייני, מתוך אתר ישיבת אור וישועה.
• דרור בורשטיין, סדרת כתבות על הביוגרפיה של שפינוזה , הארץ, פברואר 2008.