שפמנון מצוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgשפמנון מצוי
Clarias garie 080516 9166 H tdp.jpg
שפמנון מצוי
מצב שימור

מצב שימור: ללא חשש (LC)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששconservation status: least concern
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: מקריני סנפיר
סדרה: שפמנונאים
משפחה: שפמנוניים
סוג: שפמנון
מין: שפמנון מצוי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Clarias gariepinus

השפמנון המצוי (בלועזית: Clarias gariepinus) הוא מין השייך למשפחת השפמנוניים, כינויו בישראל הוא "ברבוט". השפמנון המצוי הוא הדג הגדול ביותר בקרב דגת ישראל.

השפמנון המצוי נפוץ בחלקים נרחבים של יבשת אפריקה והמזרח התיכון, בישראל נפוץ השפמנון המצוי במערכת הירדן, באגם הכנרת ובנחלי החוף (כגון: נחל התנינים, נחל הירקון והחולה). השפמנון המצוי עשוי להמצא בנחלים ובאגמים בהם זרימת המים איטית, וכן במקורות מים עכורים, רדודים וחמימים, בהם ריכוז החמצן המומס במים נמוך למדי, לרוב בקרקעית מקור המים.

השפמנון המצוי מתאפיין במערך בן 8 בינים המצויים בקדמת פיו (4 בינים בכל צד). בינים אלו מסייעים לשפמנון המצוי להתמצא במקורות מים עכורים (עד כדי בוץ) וכן לאתר את מזונו. צבע גופו של השפמנון הינו אפור כהה, ואורך גופו עשוי להגיע לכ-1.5 מטר, בשל כך נחשב דג זה כדג הגדול בקרב דגת ישראל. משקלו המרבי של השפמנון המצוי הינו 30 קילוגרם, ראשו משוטח ונוטה מטה, פיו גדול ביחס לממדי גופו. עור השפמנון המצוי הינו נטול קשקשים.

השפמנון המצוי הינו "אוכל-כל" בשל כך ניזון הדג ממגוון מזונות ובניהם: דגים, צדפות ומני עופות. לשם איתור המזון, נעזר הדג במערך ביניו המאפשרים לו לחוש במזונו במים עכורים.

סביבת המחיה של השפמנון המצוי לרוב דלת חמצן (מים עכורים וחמימים שזרימתם איטית), בשל כך מצויד חלקו העליון של לוע השפמנון המצוי ב"חדר נשימה", בו מצויות בליטות הקרויות "עץ נשימה". בליטות אלו מאפשרות לשפמנון לבלוע אוויר אטמוספירי (מחוץ למים), ובכך להעשיר את ריכוז החמצן בדמו. למעשה, כ-60% מצריכת החמצן של השפמנון המצוי נעשית באמצעות בליעת אוויר, כאשר יתר צריכת החמצן נעשית באמצעות זימים, האפשרים לו לקלוט חמצן שמומס במים.

דג השפמנון המצוי אינו כשר לאכילה על פי הדת היהודית, בגלל היותו נטול קשקשים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איתן אביטל, החולייתנים, האוניברסיטה הפתוחה, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]