שפתה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שפתה (געז: ሽፍታ, סומלית: שופתו) הוא מונח הנמצא בשימוש בקרב רבים מעמי קרן אפריקה וניתן לשודדים, פורעי חוק, מורדים, לוחמי חופש וטוענים לכתר. המצב בו השפתה נמצא מחוץ לחוק נקרא "שפתנת" (ሽፍታነት).

השפתה מתואר לרוב כ"פורע חוק חברתי" אשר מאתגר את הממסד הרשמי ויש הרואים בו כדבר הדומה למצב של רובין הוד.‏[1] השפתה הקלאסי הוא אדם שעזב את החברה או את האדון הפיאודלי ושפועל במקומות כפריים ובספר ובכדי לבטא את היותו פורע חוק הוא אף אינו מספר את שערו. חגי ארליך מרחיב על כך:

(...) בתרבות האתיופית לא היה המושג "שיפטה" שלילי בכל מהותו. רבים מקרב אותם פורקי עול הלכו בדרך זאת כדי לזכות בתשומת לב, להוכיח את יכולתם לגייס אנשים, ולהפריע לסדר הציבורי כדי שבעל דרגה גובהה יגייסם לשירותו, יעניק להם דרגה בהתאם לסמכותו, ויהפכם לחלק מהממסד. דברי ימי אתיופיה ומסורותיה עתירי דוגמאות ל"שיפטה" שנשעו בכירי הארץ. מוסד ה"שיפטה" תרם אפוא ליציבות ולהמשכיות: בני אצולה מקופחים, בני איכרים מוכשרים ושאפתניים, אלה וגם אלה לא נזקקו למרידה בעצם השיטה החברתית-פוליטית. באמצעות ה"שיפטנת" הם יכלו לפעול ולהשיג את הדרגות הגבוהות במסגרת השיטה הקיימת.

– ‏[2]

הקיסרים סוסוניוס, תוודרוס השני ויוהנס הרביעי הם דוגמאות מובהקת לאנשים שפעלו כשפתה ויותר מאוחר היו לשליטים החוקיים של האימפריה האתיופית.‏[1] השלטון האיטלקי באריתריאה ויותר מאוחר באתיופיה השתמש במונח כדי לתאר אנשים אשר פעלו כנגדם ובין האנשים הראשונים אשר תוארו ככאלה היה בהתה חגוס. בשנות ה-60 של המאה ה-20 פעלו שפתה רבים באזורים המיושבים בסומלים בצפון-מזרח קניה, בתגובה לכך פתח צבא קניה במלחמה כנגדם, מלחמה אשר מכונה מלחמת שפתה (אנ'). במהלך מלחמת האזרחים האתיופית ובמלחמת העצמאות האריתריאית שבתה רבים היו חלק ממחתרות מאורגנות וראשיהם לרבות מלס זנאווי ואיסאייס אפוורקי, הפכו מאוחר יותר למנהגי אתיופיה ואריתריאה בהתאם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Chris Prouty and Eugene Rosenfeld, Historical Dictionary of Ethiopia and Eritrea, Scarecrow Press, 1994, ISBN 0810826631, p. 227
  2. ^ חגי ארליך, אתיופיה - קיסרות ומהפכה בקרן אפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, 1997, ISBN 9650603565, עמ' 48