שקנאי

שַׂקְנַאי
שקנאי חום
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	עופות
סדרה:	שקנאים
משפחה:	שקנאיים
סוג:	שקנאי
שם מדעי
Pelecanus ‏ליניאוס, 1758

שקנאי אמריקני

שקנאי אוסטרלי

שקנאי פרואני מתרחץ

שקנאי (שם מדעי: Pelecanus) הוא סוג יחיד במשפחת השקנאיים (Pelecanidae) שבסדרת השקנאים של עופות מים גדולים החיים הן במים מתוקים והן במי הים. השקנאים מצויים בכל היבשות, פרט לאנטארקטיקה והם מבין הגדולים שבעופות המעופפים והגדולים שבבני סדרתם. הם יכולים לדאות לזמן רב ללא מאמץ הודות למבנה כנפיהם הרחבות. גופם מצופה בשמן העוזר להם לצוף על פני המים כמו ברווזים.

השקנאים ניזונים בעיקר מדגים ויצורי מים דומים שהם תופסים בעזרת שק שנמצא בתחתית מקורם הארוך, ונתן להם את שמם. לעיתים נדירות נצפו שקנאים ניזונים מעופות קטנים או מגוזלים שנמצאים ללא השגחה, כנראה מהתמעטות מזון אחר.

השקנאים ניזונים, בדומה לברווזים מסוימים, באמצעות טבילת הראש במים ומילויים בדגים קטנים, לעיתים תוך שיתוף פעולה הדדי. השקנאי החום ולעיתים גם השקנאי הפרואני יוצאי דופן בכך שהם צוללים מגבוה לעבר דגים קטנים ויכולים להגיע לדגים המצויים עד לעומק של מטר, מה שמאפשר להם לאכול הרחק יותר מהחוף.

טקסונומיה

ישנם שמונה מינים בסוג שקנאי. המינים שקנאי מצוי, שקנאי מסולסל ושקנאי קטן מגיעים לישראל:

שם	שם מדעי	תמונה	משקל	מוטת כנפיים
שקנאי מצוי	Pelecanus onocrotalus		9-15 ק"ג	226-360 ס"מ
שקנאי מסולסל	Pelecanus crispus		7.25-15 ק"ג	245-351 ס"מ
שקנאי קטן	Pelecanus rufescens		4-7 ק"ג	215-290 ס"מ
שקנאי פיליפיני	Pelecanus philippensis		4.1-6 ק"ג	213–250 ס"מ
שקנאי אוסטרלי	Pelecanus conspicillatus		4-13 ק"ג	2.3-2.6 מטר
שקנאי אמריקני	Pelecanus erythrorhynchos		3.5-13 ק"ג	240-300 ס"מ
שקנאי פרואני	Pelecanus thagus		5-7 ק"ג	2.03-2.28 ס"מ
שקנאי חום	Pelecanus occidentalis		2-5 ק"ג	228 ס"מ

מינים נכחדים מהסוג

• Pelecanus cadimurka
• Pelecanus cautleyi
• Pelecanus fraasi
• Pelecanus gracilis
• Pelecanus halieus
• Pelecanus intermedius
• שקנאי אודסאי (Pelecanus odessanus)
• שקנאי שרייברי (Pelecanus schreiberi)
• Pelecanus sivalensis
• Pelecanus tirarensis

השקנאי בנצרות

באמנות הליטורגית-נוצרית מסמל השקנאי את ישו, שהקריב את עצמו למען מאמיניו. סמל זה התקבל כנראה בעקבות התבוננות בשקנאית-האם, המאכילה את גוזליה, על ידי מילוי השק שבתחתית מקורה. הגוזלים מכניסים את ראשם הזעיר אל פיה הפעור ואוכלים ממנה. נראה כי בעת העתיקה נראה הדבר כאילו הגוזלים אוכלים את גוף האם עצמו, ומכאן קצרה הדרך לדימוי הנוצרי. דוגמאות לכך ניתן למצוא בפסיפסים, ציורים וכותרות עמודים, דוגמת זו המצויה בחדר הסעודה האחרונה בירושלים.

השקנאי במקרא

בספר ויקרא מפורטים העופות הטמאים שאסור לאוכלם: "וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם: ... וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת, וְאֶת-הָרָחָם.". כמה תרגומים חשובים כמו תרגום השבעים והוולגטה תרגמו את "קאת" לשקנאי. מנגד הרבה פרשנים וחוקרים (ביניהם הנרי בייקר טריסטראם) חולקים על דעה זאת ומתרגמים את הקאת ללילית או דורס לילה אחר.

גלריית תמונות

• 
  שקנאי מסולסל
• 
  שני שקנאים חומים
• 
  שקנאי חום
• 
  שקנאי פיליפיני
• 
  שקנאים אמריקנים
• 
  שקנאים מצויים באפריקה
• 
  שקנאים מצויים באגמון חולה
• 
  שקנאי בפסיפס הציפורים בקיסריה

לקריאה נוספת

• משה גלעד - תיק שקנאי מורעב - כתבה במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ",יום א 9 באוקטובר, ע' 1–2, 2016

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שקנאי בוויקישיתוף

• שקנאי, באתר ITIS (באנגלית)
• שקנאי, באתר NCBI (באנגלית)
• שקנאי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• שקנאי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• שקנאי, באתר GBIF (באנגלית)