שרה בגלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שרה גיאורג בגלי (Sarah George Bagley,נולדה ב-19 באפריל 1805, מותה אינו מוכר אך מוערך לסוף המאה ה-19), הייתה פעילה לזכויות נשים, ואחת ממנהיגות העובדים החשובות בניו-אינגלנד במהלך שנות ה-40 של המאה ה-19. היא הייתה לוחמת לקיצור יום העבודה של פועלי המפעלים ולהגבלתו ל-10 שעות עבודה יומיות במסצ'וסטס. מעורבותה בתמיכה בפועלים בלוואל, קשרה אותה למספר רפורמות משמעותיות בנושא זכויות נשים, ביטול העבדות, שלום, זכויות אסירים ובריאות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרה בגלי נולדה בניו-המפשייר לרודה וית'הם ונתן בגלי, שניהם בני משפחות גדולות מניו-אינגלנד. שרה ונתן עבדו כאיכרים. ונאלצו למכור חלק מאדמותיהם, ולהקים מטחנת קמח כדי לפרנס את משפחתם. היו לה שני אחים - תומאס והנרי ואחות מרי אוסגוד. לטענתה הייתה גם ילדה לא רצויה, דבר שדחף אותה לפמיניזם על מנת להוכיח עצמה כאישה.

עובדת טקסטיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1935, בגיל 30 עברה לראשונה לעיר לאוול לעבוד במפעל הטקסטיל "המילטון". היא פרסמה את חיבורה הראשון "תענוגות חיי המפעל" בכתב העת המקומי "Lowell Offering" בשנת 1840. כתב העת היה כתוב, ערוך ומוצא לאור על ידי נשים עובדות, חלקן צעירות מאוד. מטרתן הייתה לחשוף את הקשיים הייחודיים של נשים בעולם העבודה, בדרישה לסביבת עבודה בטוחה יותר עבור נשים. בסוף נובמבר 1942 פוטרו 70 אורגות ממפעל "מידלסקס" לאחר שמחו ושבתו על הדרישה להעמיד שני נולי-אריגה במקום אחד. זמן קצר לאחר אותה שביתה עברה בגלי לעבוד במפעל מידלסקס כאורגת, וייתכן כי תפסה את משרתה של אחת המפוטרות. בין 1842 ל-1844 עזבו למעלה מ-1000 עובדות טקסטיל את העיר לאוול כתוצאה ממיתון כלכלי, שלווה בקיצוצי שכר והעלאת תביעות העבודה. ב-1844 לאחר תום המיתון, תאגיד הטקסטיל "סטמפרד" העלה את משכורות עובדי הטקסטיל הגברים חזרה לתנאי 1842, אך לא את שכרן של העובדות הנשים.

פעילה בתנועת העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1844 נפגשה בגלי עם עוד 5 עובדות ב"היכל ההתנגדות לעבדות", בבלוק ספלדינג ברחוב מרכזי במרכז העיר לאדוול. הן הקימו את "האגודה הנשית לרפורמה בעבודה בלאוול" (Lowell Female Labor Reform Association)שחרטה על דיגלה מאבק לשיפור תנאי התברואה, ולצמצום יום העבודה לעשר שעות (באותה תקופה היה יום העבודה הממוצע בן כ-13.5 שעות במפעלי הטקסטיל). בגלי מונתה כנשיאת ה-LFLRA, וצפתה בארגון גדל והולך עד אשר מנה למעלה מ-600 חברות. הן פרסמו עיתון משלהן בשם "קול התעשייה" אשר פרסם כתבות ומאמרי נשים. בשנת 19845 החתימו ה-LFLRA עצומה להגבלת יום העבודה, אותה שלחו לבית המחוקקים של מסאצ'וסטס. תוצאות העצומה ההמונית היו שלראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית, קיים בית מחוקקים שימועים בנושא תנאי העבודה במפעלים, ופועלות (בגלי ביניהן) הוזמנו להעיד בפניו על שעות העבודה הארוכות ותנאי העבודה הלא בריאים. ועדת בית המחוקקים שהובלה על ידי ויליאם שולר (William Schouler 1814-1873) קבעה כי בית המחוקקים אינו יכול להגביל את שעות העבודה וכי העניין צריך להיות מוכרע בין הנהלת תאגידי הטקסטיל לעובדים. העובדים זעמו וניהלו קמפיין להפלת שולר בבחירות שלאחר מכן. בגלי וחברותיה הוסיפו לשלוח עצומות לבית המחוקקים, ואספו למעלה מ-10,000 חותמים, מכל רחבי מסצ'וסטס (כ-2000 מתוכן היו של נשים ואנשים עובדים מלאוול עצמה). שימוע נוסף התקיים, אולם גם בסופו סירב בית המחוקקים להתערב בהגבלת יום העבודה. בכל מקרה הלחץ הציבורי והפוליטי על תאגידי הטקסטיל בלאוול היו כה גדולים עד כי אלו קיצרו את יום העבודה בחצי שעה בשנת 1847. כתוצאה מלחץ נוסף הופחת יום העבודה ל-11 שעות בשנת 1853.

מעורבות בטלגרף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1846 התמנה ג'ון אלן לעורך העיתון "קול התעשייה" ופיטר מיידית את בגלי. בגלי טענה כי הוא מנסה להחניף לקהל קוראיו, בני המעמד הבינוני העולה, אשר "מחלקת נשים" בעיתון לא תהיה לטעמו. כועסת ומאוכזבת חיפשה בגלי עבודה חדשה. בפברואר 1946, רק חודשים מספר אחרי ניסוייו המוצלחים הראשונים של סמואל מורס בטלגרף האלקטרוני, פתחה חברת הטלגרף המגנטי של בוסטון משרד בלאוול, ובגלי נשכרה להיות ככל הנראה הטלגרפרית האישה הראשונה בארצות הברית. היא לא רק קידדה את המכתבים, אלא גם סייעה לאנשים לנסח את הודעותיהם ומכתביהם. בתחילת 1847 נתמנתה בגלי להפעיל את המשרד של חברת הטלגרף המגנטי בספרינגפילד. בספרינגפילד נעלבה בגלי לגלות כי היא משתכרת רק שלושת-רבעי השכר של המקבילים הגברים שלה.

פעילותה המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה לאחר מכן שבה בגלי ללאוול, לעבוד במפעל המילטון, כשהיא מתגוררת עם אחיה הנרי. היא חסכה כסף שאפשר לה לנדוד ברחבי ניו-אינגלנד ולכתוב על בריאות, זכויות עובדים, זכויות נשים וזכויות אסירים. ב-1849 היא עברה לפילדלפיה שם עבדה עם חברי תנועת הקוויקרים, כמזכירה ומנהלת של "בית רוזין" אשר סיפק מקלט לנשים שעסקו בזנות ולנשים במצבי מצוקה. בפילדלפיה פגשה בג'יימס דורנו (1796-1871) והם נישאו ב-13.2.1850. ב-1851 עברו שרה וג'יימס לעיר אלבני במדינת ניו-יורק, והחלו להפעיל מרפאה הומואפטית. הומואפתיה הייתה באותה התקופה שדה חדש, אשר העדיף שימוש בצמחים על פני שימוש בפרקטקות רפואיות אחרות שהיו נהוגות באותה התקופה כהקזת דם ועידוד הקאה. המרפאה שלהם התמחתה בהצעת סיוע רפואי לנשים וילדים. הם תמחרו את פעילות המרפאה ב"דולר לעשיר וחינם לעני". ג'יימס החל בייצור המוני של תרופות הומואפטיות. בשנת 1867 העבירו את מפעל התרופות שלהם לעיר ניו-יורק, ועברו להתגורר בברוקלין. ב-1871 נפטר ג'יימס. מותה של שרה ברגלי אינו מוכר, אך נהוג להאמין כי נהרגה על אמונותיה על שוויון לקראת סוף המאה ה-19.