שריון לוחות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שריון לוחות גותי, מדגם "מקסימיליאן". שריון זה הוא למעשה השיא בייצור השריון ובפרט בשריון הלוחות.
שריון לוחות גריניץ' לפרש כבד ולסוס. בגלל עיטורי הזהב שעל השריון בתמונה סביר להניח שהוא נועד בעיקר לטקסים ומצעדים ולא לקרב אמיתי.

שריון לוחות הוא שריון גוף העשוי מלוחות פלדה המחוברים זה לזה באמצעות ברגים ומפרקים ניידים. שריון הלוחות הומצא בימי הביניים והעניק ללוחם הלובש אותו הגנה טובה מאוד, מבלי לפגוע בניידות באופן משמעותי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בעת העתיקה נעשה שימוש בלוחות מתכת על מנת להגן על הגוף מפגיעה. ברם, חוסר הידע והמגבלות בחישולה, הגבילו את השימוש בלוחות לחבקים שהגנו על השוקיים והאמות וללוח מתכת שהגן על החזה. עם קריסת האימפריה הרומית נפסק השימוש בלוחות חזה והם הוחלפו בשריון קשקשים ומעילי שרשראות.

שימוש בלוחות מתכת כתגבור לשריון שרשראות בנקודות אסטרטגיות נעשה בקנה מידה קטן ובאופן ספורדי עוד בתחילת ימי הביניים ובעיקר במאה ה-13. ברם, המצאת שריון שהורכב בעיקר מלוחות מתכת התרחשה רק במאה ה-14. שיא ייצור שריוני הלוחות היו במאות ה-15 וה-16 בהן חל פיתוח גדול באומנות חרשות המתכת, עיבוד הפלדה וחישול פיסות מתכת מדויקות וחזקות. במאות אלה השימוש באבק שריפה עדיין הוגבל בעיקר לתותחים ורובים היו נדירים ולא יעילים (אם כי קטלניים, כאשר פגעו במטרתם).

שלושה אזורים באירופה נודעו באומנות הכנת השריון שלהם ואף פיתחו סגנון ייחודי ורמת איכות שנחשבה ליצירת מופת. אזורים אלה היו:

  • צפון איטליה, שהוליד את הסגנון המילני מלשון מילאנו, העיר שבה התרכז יצור השריון מהסוג הזה.
  • דרום גרמניה, שהוליד את הסגנון הגותי. סגנון זה היה מאופיין בקימורים ורכסים (fluting) על השריון שהגבירו את חוזק המבנה של לוחות הפלדה. (תמונה להמחשה)
  • דרום אנגליה, שהוליד את סגנון גריניץ' [1]. הנשקייה בגריניץ' יצרה שריון עבור בית המלוכה הבריטי. שריונות אלה אופינו במבנה רחב ולוחות חלקים המכסים כל חלק בגוף.

לקראת המאה ה-15 נעלמו רוב ההבדלים בין האסכולות בגלל החלפת דעות והסיווג נשאר מטעמי נוחות בלבד.

שריונות אלה היו כה טובים באיכותם, עד כדי כך שהביאו לזניחת המגן - אמצעי ההגנה העיקרי של הלוחם בקרב במשך אלפי שנים. הם סיפקו הגנה מעולה כנגד רוב סוגי הנשק, לרבות חרבות. המצאתם חייבה פיתוח כלי נשק דו-ידניים שהומצאו במיוחד לפגיעה ביריב משוריין, אך למרות זאת שלטו שריוני הלוחות בשדה הקרב עד להופעת רובה אבק השריפה.

במקביל לשריונות אלה שפותחו ללחימה, שריונות רבים נועדו בעיקר לטקסים ומצעדים ועוטרו בחריטות, עיטורים, יציקות זהב וקישוטי נוצות למיניהן.

קרנו של השריון החלה לרדת עם התפתחות אבק השריפה והמצאת המוסקט - רובה אישי שהיה אמין יחסית ובעל יכולת חדירת שריון קטלנית, שאף לוח פלדה במשקל סביר לא יכול היה לעמוד בה. חוסר היכולת של השריון לעצור את קליעי הרובה החזקים הובילו בהדרגה להסרתו: בהתחלה נותר רק הקיראס (לוח החזה, הירכית ולוח הגב) אך בהדרגה ירדו גם אלה, ולקראת סוף המאה ה-19 כבר לא נותרו כוחות משוריינים באירופה.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי ששריונות הלוחות נראים מסורבלים וכבדים, הם סיפקו הגנה מקיפה וטובה לאביר בכל חלקי הגוף (כולל גפיים), מבלי לפגוע בניידותו. אביר בשריון מלא יכל להילחם, לסייף, לעלות על סוס, ליפול, להתגלגל ולקום ללא בעיות מיוחדות (בניגוד למיתוס הרווח של אבירים שלא יכלו לעלות על סוס או אבירים בשריון שנפלו ולא יכלו לקום).

חלקי השריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחת לשריון הלוחות לבש האביר חליפת עור מרופדת שחוזקה בשריון שרשראות באזורים אסטרטגיים כגון הכתפיים, המפרקים והמפשעה. חליפת שריון מלאה, בנוסף לשריון הגוף (שהוא בעצמו כלל לוח חזה, לוח גב, ירכית, שוקית, חבקים - שריונות גליליים לגפיים, הגנה על המפרקים והגנה על הכתפיים), כללה גם כפפות שריון (גאונטלטות Gauntlets), מגן צוואר (נקרא Bevor או Gorget), ברדס משריון שרשראות שנחבש מתחת לקסדה ומכסה את הראש והכתפיים (נקרא Coif) וקסדה. משקלה של חליפת שריון מלאה, כולל ריפוד תחתי, כפפות וקסדה, נע בין 25 ק"ג ל-35 ק"ג, שחולקו באופן שווה למדי על כל הגוף. יוצאת דופן הייתה הקסדה הגדולה (Great Helm) ששקלה לבדה כ-9 ק"ג.

חלקי השריון (שריון לוחות גותי)

שריון לוחות גותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שריון לוחות גותי
שריוני לוחות מגרמניה. שלושת השריונות הרגליים הם מסגנון גותי וניתן לראות בבירור את הקסדות החדות ואת הרכסים על לוחות המתכת. השריון לפרש הוא מסגנון מקסמיליאן המאוחר יותר. השריונות ברקע גם הם מדגם מקסמיליאן.

השריונות הגותיים, ובפרט אלה שיוצרו תחת הנהגתו של הקיסר מקסימיליאן הראשון דוגמו בקימורים ורכסים (fluting) בצורת מניפה שהגבירו את חוזק המבנה של השריון והסיטו חצים מפגיעה בנקודות חשובות. שריונות אלה יוצרו במאה ה-15 והגיעו לשיאם ב-1480 בערך, אז נחשבו לטובים באירופה (שריון גותי של המאה ה-15 מזוויות שונות). המבנה של השריון הגותי היה חד ו"קוצני". מבנה זה שירת הן מטרות מעשיות (הגנה) והן מטרות עיצוביות וסגנוניות. הקסדה הגותית אופיינה במגן פנים מחודד ומגן צוואר מוארך, שהקנה לקסדה מראה "גותי" (בדומה לקתדרלות הגותיות). השריונות הגותים היו נפוצים בעיקר בגרמניה, אך מאוחר יותר מאפיינים גותיים התפשטו גם לצפון איטליה ולדרום אנגליה.

במאה ה-16, בעקבות השפעה של האסכולה האיטלקית, התפתח השריון הגותי לשריון מסגנון Maximilian שבו הקימורים והרכסים היו צרים ובקווים מקבילים זה לזה (תמונה 1, תמונה 2). השריון הושפע מאסכולת מילאן ומבנה השריון עצמו היה יותר מעוגל מאשר השריון הגותי.

שריונות אלה (הן הגותיים והן מקסימליאן) היו שריונות לוחות מלאים שכיסו כל פיסת בשר בגוף הלוחם וכללו מעילי שרשראות שסיפקו הגנה נוספת באזור הכתפיים, המפרקים והמפשעה.

יתרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה שריוני לוחות וברקע כלי נשק מהתקופה (קופיץ, רובה קשת ושלל נשקי מוט: חניתות, רנסואר, מוטות-גרזן והאלברדות) שפותחו במיוחד כדי לחדור את קופסאות הפלדה המשוריינות.
שריון לוחות ולצידו מגוון נשקי מוט שנועדו לחדור שיריונות לוחות.

שריון הלוחות חולל מהפך באמנות הלחימה של תקופתו מאחר שסיפק הגנה חסרת תקדים ללוחם העוטה אותו. בעוד שריון שרשראות היה חדיר כמעט לכל נשק דקירה שהוא (לרבות חצים מטווח קצר) ואף פגיע למכות גרזן ודקירות חרב, שריון הלוחות היה עמיד מול כלי נשק אלה. מכות חרב רגילות לרוב לא חדרו אותו והוא היה חדיר לחצים רק בטווח קצר ורק מול קשתות חזקות במיוחד (כגון קשת ארוכה או רובה קשת כבד). הגנתו של אביר בשריון לוחות גותי הייתה כה טובה עד שהוא יכל להילחם בו-זמנית במספר יריבים משוריינים ולא משוריינים כאחד.

כתוצאה מכך החלו לפתח כלי נשק דו-ידניים שמטרתם הייתה לחדור את שריון הלוחות, כלי נשק אלה כללו:

  • נשקי מוט - מדובר במוטות ארוכים (2-4 מטר בממוצע) שצוידו בראש חנית מאיים ומגוון "פותחני קופסאות" לצידו (כגון האלברד, מוטות-גרזן וקופיצים למיניהם).
  • פטיש קרב - נשק זה כלל 3 כלי נשק בכלי אחד: ראש חנית לדקירה ונעיצה, ראש פטיש להנחתת מהלומות כבדות שמרסקות עצמות (ללא צורך לחדור שריון) ו"מקור" מהצד השני שיכל לחדור שריון במכה דמוית הנפת פטיש.
  • גרזן קרב - הגרזנים הפשוטים של ימי הביניים צוידו בראשי גרזן כבדים יותר שהורכבו בצורה הדומה לזאת של פטיש קרב וכללו מקור או ראש דו-להבי.
  • חרב דו-ידנית - חרב כבדה וארוכה שדרשה כוח עצום להפעילה.
  • גבר השימוש באלות, פטישים, כוכב השחר וכלי נשק מרסקים.

בכלי נשק אלה השתמשו לא רק חיל הרגלים הפשוט ומיליציות עממיות מאולתרות, אלא גם חיל הרגלים הכבד ואבירים העטויים בשריונות אלה עצמם. השריון סיפק הגנה היקפית טובה לכל חלקי הגוף, ובפרט כנגד מהלומות חרב, ולכן הצורך במגן גדול ומוצק התייתר. בהתחלה, מגן העץ המחוזק והעבה הוחלף במגן קטן ודק יותר ולבסוף נזנח כליל על מנת לאפשר לאביר עוטה השריון להשתמש בכלי נשק דו-ידניים כגון נשקי מוט, גרזן קרב (Pollaxe) והחרב הדו-ידנית האימתנית.

למרות שהשריון תוכנן בעיקר לקרב חמוש (כגון קרב חרבות) הוא סיפק יתרון עצום ללובש אותו בקרב לא-חמוש (האבקות או תגרה). ראשית, שריון מתכת סיפק הגנה מצוינת ללוחם המשוריין (האביר) מפני אגרופים ובעיטות למיניהם. מי שטיפש דיו להכות אדם בשריון היה פוצע את ידו מבלי להכאיב לאביר כלל. האביר, לעומת זאת, היה יכול להמם את יריבו בקלות - אם לבש כפפות שריון - שמלבד הגנה על האצבעות שימשו גם כאגרופן בפועל. גם מכות מרפק או בעיטות עם מגפי שריון היו כואבות ביותר ליריב.

לצורכי טורנירים הומצא שריון לוחות מיוחד, עבה פי 3 מהשריון הרגיל ומתוכנן להגן במיוחד על פלג הגוף העליון, החזה והכתפיים (האזורים שנפגעים מרומח היריב).

חסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות משקלו הרב של השריון (25-30 ק"ג), חסרונותיו העיקריים של השריון היו הקשיים שהוא גרם כאשר לבשו אותו לאורך זמן. השריון היה מחניק ומחמם ביותר, ודרש כושר גופני וסיבולת גבוהה כדי לתפקד בו כראוי. כמו כן, ככל שהשריון היה מתוחכם וכבד יותר, כך לקח זמן רב יותר ללבוש ולפשוט אותו. טיפול בשריון ואחזקתו כנגד חלודה הייתה עסק יקר ובימי הביניים רק אצילים ואבירים יכלו להרשות לעצמם שריון מתכת מתקדם. לוחמים ממעמדות נמוכים יותר רכשו שריונות ישנים וזולים יותר כגון שריוני שרשראות, שריוני קשקשים ואף שריונות עור.

למרות שסיפק הגנה מצוינת כנגד רוב כלי הנשק הקרים, לא יכל שריון הלוחות לעצור קליעים שנורו מנשק חם מתקדם. עובדה זו, בשילוב השתכללות והגברת תפוצת הרובים, הביאה לירידתו משדה הקרב והפיכתו לאלמנט טקסי בלבד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]