שריונית מרמון הרינגטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרמון הרינגטון סימן 4F
Marmon Herington -mk 4 F.JPG
מידע כללי
מדינה מייצרת דרום אפריקה
שנת ייצור 1937
דגם קודם מרמון הרינגטון סימן 3
מערכה מרכזית מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות
מידע טכני
אורך 5.51 מטרים
רוחב 1.83 מטרים
גובה 2.29 מטרים
משקל 6.4 טון
מהירות 80 קמ"ש על כביש
טווח פעולה 322 קילומטר
חימוש עיקרי תותח 2 ליטראות (40 מילימטר),
חימוש משני מקלע בראונינג "0.303 אחד או שניים
מנוע פורד V-8 בנזין, 95 כ"ס
מיגון עד 20 מ"מ
צוות 3

שריונית מרמון הרינגטוןאנגלית Marmon-Herrington Armoured Car) היא רכב קרבי משוריין הנושא צוות של 3 לוחמים. רכב בעל ניידות, מהירות, עבירות וכוח אש גדול יחסית ששימש למטרות מודיעין, שמירה, סיור ושיטור. השיריונית פותחה בשנת 1938 ויוצרה לראשונה עבור הצבא הדרום אפריקני שהיה חלק מהאימפריה הבריטית. הצבא הבריטי אימץ שריונית זו ועשו בה שימוש נרחב בזמן מלחמת העולם השנייה, במיוחד במערכה על המדבר המערבי בצפון אפריקה וכן בארץ בתקופת המנדט הבריטי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938 החליטה ממשלת דרום אפריקה לפתח שריונית. התוצאה הייתה שריונית שנבנתה על בסיס מרכב של משאית 3 טון תוצרת פורד. היות שלא הייתה אז בדרום אפריקה תעשיית רכב, היה צורך לייבא מרכיבים רבים. המרכב היה תוצרת "פורד קנדה", מערכת ההנעה הייתה תוצרת חברת מרמון הרינגטון מארצות הברית. החימוש הראשי - תותח 2 ליטראות 37 מ"מ תוצרת אנגליה וחימוש משני - מכונת ירייה בראונינג "0.303 תוצרת ארצות הברית.

השריון בוצע על ידי מפעלי הפלדה הדרום אפריקאים וההרכבה בוצעה במפעלי "דורמן לונג" בדרום אפריקה.

כמויות ייצור

  • סימן אחד (MK-I) - יחידות 135
  • סימן שתיים (MK-II) - יחידות 887
  • סימן שלוש (MK-III) - יחידות 2260
  • סימן ארבע (MK-IV) - יחידות 2194

חלק מדגם MK II שזכו לסימון MK IIA , נועדו להגנה נגד מטוסים וחומשו בשני מקלעי ויקרס מקבילים.

שריונית מרמון הרינגטון סימן II חמושה ברובה נגד טנקים "בויס" לפנים ומקלע ויקרס לאחור

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגם הראשון מסוג Mk-1 נכנס לשרות בשנת 1940. דגם זה היה בעל מפתח גלגלים ארוך, עם הנעה של 4X2 .

החימוש שלו כלל שני מקלעי ויקרס תוצרת אנגליה. כלים אלה לקחו חלק בקרבות בצפון אפריקה עם הכוחות האיטלקיים ולאחר מכן הוצאו משרות בקו הראשון והועברו לצורכי אימון. חלק מכלים אלה הועברו ליוון ולקחו חלק בעימותים עם הצבא הגרמני כאשר פלש ליוון, אולם במהרה התבררה נחיתותם.

הדגם הבא מסוג Mk-II היה בעל מפתח גלגלים קצר יותר והנעה של 4x4. החימוש שלו כלל רובה נגד טנקים "0.55 מסוג "בויס" שהותקן בצריח. כמו כן, הותקנו על הצריח מכונת ירייה ויקרס ומקלע ברן. בדרך כלל ויקרס פנה קדימה וברן לאחור, אך לעתים הכלים הותקנו להיפך כפי שניתן לראות בתמונה משמאל. (ברן לפנים וויקרס לאחור).

שריונית מרמון הרינגטון סימן II חמושה בתותח איטלקי 20 מ"מ ברדה מודל 35, ליד טוברוק, מאי 1941

דגם זה והדגם הבא אחריו מסוג Mk-III היו בשימוש נרחב בזירת המדבר המערבי. הם שמשו בעיקר לצורכי סיור, איתור ומודיעין. כלי הרכב האלה התפרסמו עקב האמינותם בתנאי המדבר. למרות זאת סבלו השריוניות האלה מנחיתות בכוח האש בהשואה לכלים שהיו בשימוש הצבא האיטלקי והגרמני. על כן התקינו הבריטים בצריחים תותחים קלים מסוגים שונים כגון: 20 מ"מ ו- 47 מ"מ איטלקיים תוצרת ברדה וכן תותחים גרמניים 2.8 ס"מ, 37 מ"מ, צרפתיים 25 מ"מ ובריטים 37 מ"מ 2 ליטראות.

חלק מהכלים הותאמו לתצפיות של הארטילריה, כאמבולנסים, רכבי פיקוד וכדומה. שריוניות רבות ששימשו לא בתפקידי מערך הקרב אלא בתפקידי פיקוד תצפית ומודיעין וכדומה חומשו במקלעים שונים כמו: ויקרס, בראונינג "0.303.

שריונית מרמון הרינגטון סימן IV עם מקלע ויקרס בצריח

במרץ 1943 הוחל בייצור הדגם החדש שתוכנן מראש לשאת תותח בצריח מסוג Mk-IV/Mk-VI F. בדגם זה הותקן המנוע מאחור. הצריח הוגדל כדי להכיל תותח 2 ליטראות 37 מ"מ ומקלע בראונינג מקביל.

מתוך כמות כוללת של 5,746 יחידות שיוצרו, כ- 4,500 היו בשימוש הכוחות הדרום אפריקניים במסגרת הצבא הבריטי. השאר סופקו ליחידות הודיות, ניו זלנדיות, צרפתיות, פולניות ובלגיות.

תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר סוגים של שריוניות נושאות תותח 2 ליטראות היו בשימוש הצבא והמשטרה הבריטית בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה עד לסיומו ב-15 במאי 1948. שיריונית זו, יחד עם שריונית האמבר כונתה על ידי לוחמי היישוב בשם pounder 2.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הועברו שריוניות מדגם Mk-4F עם התותח ללגיון הערבי.

על פי אל"מ בני מיכלסון‏[1] היו בשנת 1948 שריוניות נושאות תותח מסוג מרמון הרינגטון בשימוש הצבאות הסורים והירדנים, לפי החלוקה הבאה:

  • בצבא הסורי - פלוגה בת 20 שריוניות
  • בצבא הירדני שנקרא בזמנו הלגיון הערבי - היו 124 שריוניות, 72 מהן עם תותח 2 ליטראות ו-52 ללא צריח עם מקלע מקביל.
  • בצבא המצרי - מספר לא ידוע שכלל שריוניות נושאות תותח ושריוניות ללא צריח.

בחדשים פברואר - מאי 1948, הועברו כמויות גדולות של ציוד וחימוש מהבסיסים הבריטיים באזור תעלת סואץ אל הלגיון הערבי בעיקר ביבשה דרך רפיח. בין הפריטים העיקריים שהועברו היו עשרות שריוניות מרמון הרינגטון.‏[2].

בתחילת מבצע דני ביולי 48 אתרו כוחות גדוד הקומנדו 89, שריונית ירדנית שהתהפכה בצד הדרך באזור בית נבאללה והושארה. החיילים הפכו אותה והיא הייתה לרכב עם הנשק הכבד ביותר שנסע בראש הגדוד במבצע לרל"ר (כיבוש רמלה - לוד). זאת השריונית שזכתה לכינוי "הנמר הנוראי". הצוות שלה היה מנהלל ויבניאל. שריונית זו נחשבה בתקופת מלחמת העצמאות לרק"ם בעל איכות טובה, זאת משום שהייתה חמושה בתותח 2 ליטראות, במקלע מקביל ובמקלע נ"מ וכן משום כושר עבירותה. כאשר נפגם התותח ברכב שלל, לא ויתרו בצה"ל על הצריח והתקינו בו באופן מאולתר תותח 37 מ"מ.

הפעילות המבצעית האחרונה הידועה של שריונית זאת הייתה בפעולת כיבוש כרתייה. השריונית ירתה בתותח ושמשה כסיוע מקרוב לגדוד 89 ולפלוגת גבעתי בכיבוש הכפר. לאחר מכן היא ספגה פגיעה ישירה בסמוך לכפר פלוג'ה ויצאה מכלל שימוש.‏[3].

שריונית מרמון הרינגטון מצרית ללא צריח שננטשה ב- 11 במאי 1948 ליד כפר דרום ונלקחה שלל ב-11.6.1948

המצרים שילבו שריוניות חסרות צריח על מנת לנצל אמצעים קיימים לשם ניוד כוחות בשדה הקרב. לדוגמה: השתתפות שריונית חסרת צריח בהתקפה על כפר דרום על ידי האחים המוסלמים ב-11 במאי 1948. באותו יום נערכו מספר התקפות חי"ר כאשר ההתקפה האחרונה נערכה על ידי מספר שריוניות חמושות בתותחים (כנראה מסוג סימן 6F) כולל שריוניות ללא צריח.

צבאות זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש הצבאי האחרון שנעשה בהן היה בקפריסין על ידי היחידות הקפריסאיות בשנת 1974 כנגד הצבא הטורקי הפולש. לצבא הקפריסאי היווני היו 45 שריוניות בעת הפלישה הטורקית. בשנות ה- 90 עדיין השתמש הצבא היווני בשריוניות האלה כסיוע ליחידות הרגלים שלו המפוזרות באיים האגיים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בני מיכלסון, השריון הערבי במלחמת העצמאות, גיליון 29 -מגזין השריון, ספטמבר 2009.
  • שלמה שמיר, בכל מחיר לירושלים, הוצאת משרד הביטחון, 1994.
  • בני מוריס, "הדרך לירושלים- גלוב פשב, ארץ ישראל והיהודים", עם עובד, 2007.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "השריון הערבי במלחמת העצמאות", מאת אל"מ בני מיכלסון, מגזין "השריון" 29, ספטמבר 2008, עמ' 72
  2. ^ מכתבו של ד"ר עמיעד ברזנר, "222 הימים של כפר דרום", מאת אריה יצחקי
  3. ^ השריונית המוצגת כיום במוזיאון לטרון אינה שריונית "הנמר הנוראי" המקורית, למרות הכיתוב עליה