שריפת גופות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שריפת גופה הוא הליך שבו גופה של אדם נשרפת, בין אם במשרפה (בלטינית: קרמטוריום) ובה כבשן מיוחד שמגיע לטמפרטורות מתאימות ובין אם במדורה שהובערה במיוחד לצורך זה. שריפת הגופה הינה תחליף לקבורה והיא מנהג מקובל בתרבויות רבות בעולם.
בסיום הטקס נותר מן הגופה אפר הנשמר בכד מיוחד או מפוזר במקומות שונים. בין השאר מקובל פיזור האפר בים, בחלל או במקומות בעלי משמעות לנפטר. במקומות מסוימים נחקקו חוקים האוסרים על פיזור האפר במקומות ציבוריים, כך למשל במדינת ניו יורק.
תוכן עניינים |
[עריכה] תהליך השריפה
מקום ביצוע השריפה נקרא משרפה או אוֹפְרָה, והוא עשוי להכלל בכנסייה או בית לוויות, שירות המוצע על ידי בית הקברות, או להיות מתקן עצמאי.
טקס ההלוויה או האשכבה אינו חייב להיערך במשרפה עצמה (וייתכן שלא יערך כלל). דבר זה מאפשר להנהלת המשרפה לתכנן את תזמון השריפות על מנת להניב ניצול יותר טוב של תנור (למשל, על ידי שמירת גופה בקירור למחרת).
[עריכה] התנור
במשרפה מצוי תנור או כבשן אחד או יותר, ומתקנים לטיפול באפר. כדי לאפשר שריפה יעילה, הכבשן צריך להגיע לטמפרטורה שבין 870 ל-980 מעלות, ולהיות בנוי כך שהלהבות ירוכזו באזור הטורסו, היכן שרוב מסת הגוף מצויה.
הכבשן עשוי להשתמש במקורות דלק שונים, כגון גז טבעי או פרופן. בכבשנים של משרפות מודרניות ישנה מערכת בקרה הכוללת חיישנים פנימיים, המספקים נתונים על מצב הדליקה. על פי נתונים אלה, יכול המפעיל לבצע שינויים כדי לאפשר שריפה יותר יעילה וכן למזער את הזיהום הסביבתי.
בדרך כלל הכבשן אינו מיועד לשריפת מספר גופות בו-זמנית, ושריפה כזו היא עבירה במדינות רבות.
קירות תא השריפה מצופות בלבנים מיוחדות שנועדו לשמר את חומו של הכבשן. לבנים אלו דורשות החלפה אחת לחמש שנים לערך, בגין ההתרחבות וההתכווצות המתמדת, הנוצרת מעלייה וירידה של החום.
בכבשנים מודרניים ישנו מנגנון בטיחות ממוחשב, המונע את פתיחת הדלת בזמן שהאש דלוקה. ארון הקבורה מוכנס לכבשן במהירות האפשרית, וזאת כדי למנוע אובדן חום. למטרה זו, בחלק מהכבשנים, הארון מורכב על גבי מסילה עם גלגלים, או על ידי מסילה הניתנת להרמה בזווית, על מנת שהארון יחליק לתוך הכבשן.
מפעילי המשרפות מאפשרים לעתים לקרובי משפחתו של הנפטר לצפות בהכנסת הארון לכבשן, ולפעמים הצפיה נעשית מסיבות דתיות (למשל אצל הינדים).
[עריכה] מיכל הגופה
השלב הראשון בשריפת הגופה הוא הכנסתה לתוך מיכל מתאים. מיכל זה עשוי בדרך-כלל מקרטון גלי, או מעץ פשוט. רוב יצרני ארונות הקבורה בעולם מציעים דגמים מיוחדים לשריפה. ישנה גם אופציה של מיכל עשוי קרטון ומצופה בעץ, כך שמבחוץ הוא נראה כארון קבורה רגיל, לאחר ההלוויה, מיכל הקרטון מועבר לשריפה, וארון העץ ניתן לשימוש מחדש. כמו כן, משרפות לעתים מציעות ארון מתים להשכרה, ובו נחה הגופה במהלך טקס ההלוויה.
[עריכה] שריפה ואיסוף האפר
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
מיכל הגופה מוכנס לתוך תא השריפה שבכבשן.
[עריכה] היסטוריה
שריפת גופות הופיעה לראשונה בלבנט בתקופה הניאוליתית, אך השימוש בה פחת בד בבד עם ההתיישבות השמית. במזרח התיכון הקדום שריפת הגופה נחשבה למעשה ברברי, שיש לעשותו רק בשעת הכרח, כגון מיתות ממגפה. הבבלים, על פי הרודוטוס, שִמרו את גופות מתיהם, ובפרס, והכהנים הזורואסטרים הטילו עונש מוות על כל נסיון לשריפת גופה, יחד עם טקס טיהור מיוחד לאש שחוללה.
באירופה ישנם שרידים לנוהג שריפת הגופות בתקופת הברונזה המוקדמת (תחילת האלף השני לפנה"ס) ב Pannonian Plain ובערוץ נהר הדנובה.
[עריכה] יחס הדתות השונות לשריפת גופות
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
ביהדות, שריפת גופות אסורה על פי ההלכה ויש לקבור את הנפטר באדמה. כיוון ששריפת גופות לא הייתה נפוצה עד התקופה המודרנית במקומות בהם חיו יהודים, הרי שנערך יחסית דיון מועט בנושא, ומעמדו ההלכתי של האיסור חלש יחסית. דווקא משום כך, נשאו רבנים בעת החדשה דברים חריפים במיוחד בגנות השריפה, כדי למנוע לגיטימציה שלה. כך למשל דיון שנערך באחרונה במועצת הרבנות הראשית לישראל אישרר את האיסור וקבע כללים חמורים ביחס למי שנשרפה גופתו, כללים שלא חלים על אנשים שעברו עבירות חמורות יותר. איסור השריפה מקובל ביהדות האורתודוקסית [1] וביהדות הקונסרבטיבית [2]. ביהדות הרפורמית שריפת הגופה נחשבת לגיטימית, אם כי שיטת הקבורה באדמה עדיין מועדפת[3]
[עריכה] שריפת גופות יהודים בתנ"ך
בתנ"ך מוזכרים מספר מקרים בהם נשרפו גופות מלכי ישראל:
- המקרה הבולט הוא של שאול המלך ובניו, ככתוב בשמואל א' ל"א יב: וַיָּקוּמוּ כָּל-אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל-הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת-גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן; וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם.
- על יהורם נאמר כי בניגוד לאבותיו לא שרפו את גופתו, ככתוב בדברי הימים ב פרק כא יט: וַיָּמָת, בְּתַחֲלֻאִים רָעִים; וְלֹא-עָשׂוּ לוֹ עַמּוֹ שְׂרֵפָה, כִּשְׂרֵפַת אֲבֹתָיו.
- את גופת המלך אסא שרפו ככתוב בדברי הימים ב פרק טז יד: וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים, מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה; וַיִּשְׂרְפוּ-לוֹ שְׂרֵפָה, גְּדוֹלָה עַד-לִמְאֹד.
מקרה בולט בו לא ניתן להבין את משמעות הפסוק כשריפה של המלך הוא בדבר ירמיהו לצדקיהו המלך: (ירמיהו לד, ה): "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת, וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ-לָךְ, וְהוֹי אָדוֹן, יִסְפְּדוּ-לָךְ: כִּי-דָבָר אֲנִי-דִבַּרְתִּי, נְאֻם-ה'". על סמך פסוק זה, מקובל בפרשנות המקרא שגם שאר השריפות הנזכרות אינן של המלכים, אלא שריפה של חפצי המלכים, שאף אדם אחר אינו ראוי להשתמש בהם.
בנוסף, נמצאו כדים המכילים אפר באתרי קבורה שונים כמו בית שערים, אולם גם מקרים אלו הינם מיעוט ולא מעידים על כלל או נוהג.
[עריכה] יחסן של דתות אחרות
דתות אחדות רואות בשריפת גופות אחד מהפתרונות הלגיטימיים לטיפול בגופה (לדוגמה - הנצרות) ואילו דתות אחרות רואות בטוהרה המתבצעת על ידי שריפת הגופה כאמצעי העדיף לטיפול בגופה (לדוגמה - הינדואיזם ובודהיזם).
[עריכה] השפעה על איכות הסביבה
שריפת גופות מקובלת כשיטה ידידותית לסביבה יותר מקבורה מסיבות אחדות.
ראשית, השריפה יכולה לחסוך שטחי קרקע רבים שמוקצים לבתי קברות. כיום קיימת בישראל מצוקת קרקעות חריפה, ובתי קברות ביישובים אחדים מחפשים פתרונות חלופיים לקבורה המקובלת כיום. בנוסף, הבחירה בשריפה יכולה למנוע את זיהום מי השתייה הנגרם בשל קבורה מעל מקורות מים (מי תהום).
[עריכה] הכבשנים בשואה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] שריפת גופות בישראל
במדינת ישראל כמעט ולא מתבצעת שריפת גופות. החוק אינו אוסר זאת, ובשני פסקי דין נקבע שלקרובי משפחתו של המת נתונה זכות לשרוף את גופתו. המוסד לביטוח לאומי מממן קבורה, אך אינו מממן שריפת גופה.
לפי ההלכה האורתודוקסית היהודית והשריעה המוסלמית שריפת גופות אסורה. סיבה אפשרית נוספת לנדירותה של שריפת גופות בישראל היא האסוציאציה של חלק גדול מהאוכלוסייה לשריפת גופות במחנות ההשמדה הנאצים.
במשך שנים לא בוצעה בפועל שריפת גופות בישראל בקנה מידה מסחרי. מקרה שריפת הגופה הבולט בהיסטוריה של המדינה היה שריפת גופתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן, שאפרה פוזר בים התיכון. התמונה השתנתה עם הנהגת האפשרות לקבורה אזרחית. חברת הקבורה והטיפול במת "עלי שלכת" הקימה משרפה שפעלה במושב חיבת ציון. בקשתה של החברה להעברת תשלומי דמי הקבורה לאזרחים הבוחרים בשריפת גופתם מהמוסד לביטוח לאומי, כנהוג לגבי קבורה, נדחתה בידי פקידי המוסד. באוגוסט 2007 פורסם מיקומה של המשרפה בעיתונות החרדית, וימים אחדים לאחר מכן המקום הוצת ונשרף. בעלי החברה הודיעו חנכו מתקן חדש לשריפת גופות בנובמבר 2007.
[עריכה] שריפת גופה בספרות
ספרו של גרהם גרין, "מסעותי עם דודתי" מתחיל בטקס האשכבה של אמו של הנרי, גיבור הסיפור. בטקס נשרפת הגופה, והנרי מקבל כד ובו אפרה של אמו. וורדסוורת', מאהבה שחור העור של הדודה אוגוסטה, הוא סוחר סמים, המאבד את האפר, ומשתמש בכד (ובהנרי הנושא אותו) כדי להבריח סמים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שריפת גופה |
- מיכאל ויגודה, לשרפת גופות בהלכה ובמשפט: "לנפש לא יִטַּמָא בעמיו", גיליון פרשת השבוע של משרד המשפטים, פרשת אמור, ה'תשס"ו, גיליון 250 (מובא באתר דעת).
[עריכה] הערות שוליים
- ^ מיכאל ויגודה, לשרפת גופות בהלכה ובמשפט, דף פרשת השבוע של משרד המשפטים, פרשת אמור, ה'תשס"ו, גיליון 250 (מובא באתר דעת).
- ^ Harold M. Schulweis, SHAILOS & TSUVAS: QUESTIONS AND ANSWERS, Valley Beth Shalom.
- ^ Rabbi Walter Rothschild, Cremation, The Movement for Reform Judaism, United Kingdom.
