שרכוה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

שרכוה אסד אל-דין איוב בן שאד'י, "ארי ההרים," היה דודו של המצביא והשליט המסלמי הידוע צלאח אל-דין. שרכוה, איש כורדי המתואר במגוון המקורות כגוץ שמן, היה מדינאי ומצביא חשוב והכובש-בפועל של מצרים, אשר הביא עמו את אחיינו, צלאח אל-דין, אשר עלה לגדולה רק לאחר מות דודו בשנת 1169.

שרכוה ואחיו נג'ם אל-דין איוב היו בניו של שאד'י, יורש העצר של השושלת השדאדית ששלטה בפאתי ארמניה. לאחר מאבקים מרים באימפריה הביזנטית והשתלטות מצד הסלטאנות הסלג'וקית, נפלה השושלת השדאדית בשנת 1174 ומשפחת איוב עברה ממנה, לבסוף לעיר תכרית, מקום לידתו של צלאח אל-דין. נג'ם אל-דין מונה למושל העיר, אך הוא ומשפחתו גורשו ממנה כאשר שרכוה הרג נוצרי בעיר בשנת 1138. מקובל כי בערב גירושם מהעיר נולד צלאח אל-דין. אז עברה משפחת איוב לשטח ההשפעה של הסלטאן זנגי ששלט במוצול. שני האחים שירתו בצבאו וסייעו בידו להכפיף את כל ארצות דמשק (מרחבי סוריה, לבנון, ישראל וירדן של היום) לשלטונו.

אחר כך שירתו את בנו של זנגי, השליט נור אל-דין. תחת שלטונו שימש שרכוה כמושל מוצול (אחיו משל בבעלבך). לימים, שניהם ניהלו את המשא ומתן מול שליטי דמשק שאפשר את כניעת העיר בידי נור אל-דין והפיכתה לבירתו, שם מילאו בני משפחת איוב, לרבות בניו הרבים של נג'ם אל-דין ובהם צלאח אל-דין, במגוון תפקידים פוליטיים ומנהליים וכן בחצר השליט. צלאח אל-דין היה מנהל המשטרה (צאחב אל-שרטה) ואילו שרכוה היה שר הצבא.

בשנת 1163 שרכוה שידל את נור אל-דין לשלוח אותו ואת אחיינו, צלאח אל-דין, למסע הרפתקני-קמעה במדבר הסורי, מסביב לממלכת ירושלים הצלבנית העוינת, ומשם אל מצרים הפאטמית העיונת אף היא, משם קרא הוזיר-דאז, שאוור, לעזרתו של נור אל-דין כדי שיסייע לו להפיל את השלטון הפאטמי הרופס ולהתמודד עם יריבו לשלטון, דירע'ם. בהסתייעות בהכוונתם של שבטי בדווים ובמאמצים רבים, הצליח שרכוה להוביל צבא גדול למצרים ולהבטיח את מעמדו בה וכן את מעמדו של שאוור. אך הח'ליף הפאטמי עדיין ניצב על כסאו וגם שאוור בינתיים פנה אל מלך הצלבנים, אמלריק הראשון כדי שיפיל גם את שרכוה. אמלריק צר על כוחותיו של שרכוה בבלבס בשנת 1164, אך באותו זמן נור אל-דין הגיב ממקומו בסוריה כנגד נסיכות אנטיוכיה ואילץ את הצלבנים לסגת.

הצלבנים שבו למצרים עוד פעמיים ואף נחלו הצלחות צבאיות מול הכוח האיובי, בעיקר בהיעדרו של שרכוה ממצרים. באחת מפלישותיהם, בחורף של שנת 1168, הם הגיעו עד פסטאט (שבה קבע שוואר את מושבו). שאוור הורה על פינוי העיר ועל שריפתה בעזרת "אלפיים כדי נפטה (אש יוונית)." אז קרא שוואר שוב לשרכוה כדי שיושיע אותו, אך זמן קצר לאחר שובו של שרכוה למצרים, הוא הורה לאנשיו לרצוח את שאוור בביתו. אפס שרכוה עצמו מת מאכילת יתר באחד ממשתאותיו, חודשיים לאחר מותו של שאוור. זהו הוקואום הפוליטי שלתוכו נקלט צלאח אל-דין, אחיינו של שרכוה, והפך לכובש ומנהיג בעל חשיבות בעולם האסלאמי והיו אלו אפוא הישגיו הפוליטיים של דודו שהביאוהו לידי כך.