שש השנים הדמוקרטיות
שש השנים הדמוקרטיות או שש השנים המהפכניות (בספרדית: Sexenio Democrático או Sexenio Revolucionario) היא תקופה בהיסטוריה של ספרד שהתחילה עם ניצחון מהפכת ספטמבר 1868 והסתיימה בהפיכה הצבאית (pronunciamento) מדצמבר 1874 שסימנה את הרסטורציה הבורבונית בספרד.
בחיים הפוליטיים בתקופה זו בלטו ארבעה גושים פוליטיים - ה"אוניוניסטים" ("האיחוד הליברלי"), ה"פרוגרסיסטים", ה"דמוקרטים" וה"רפובליקאים". כמן כן הסתמנה בה עלייה בכוחה של תנועת הפועלים והתגלו נקודות משבר בקובה. "שש השנים הדמוקרטיות" יכולות להתחלק לשלושה שלבים, שהתחלפו במהירות:
- המונרכיה החוקתית
- הרפובליקה הפדרלית
- הרפובליקה המאוחדת והמשטר הנשיאותי שלה.
מהפכת 1868[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המהפכה המהוללת (ספרד)
סיבות המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים האחרונות של שלטון המלכה איזבלה השנייה, עברה ספרד משבר חמור שהתבטא במישור הפיננסי, האגררי והתעשייתי. בנוסף חלה הידרדרות במערכת הפוליטית.
המשבר הפיננסי פרץ עם פשיטות הרגל של בנקים (נסגרו שישה מתוך עשרים ואחד) ושל עסקים רבים אחרים וירידה ברווחיות מסילות הברזל. החובות המצטברים של הממלכה גרמו לה להעמיס את לחץ המיסים. חל משבר בענף החקלאות על רקע בצורות ויבולים חלשים שגרמו לעליות מחירים, למחסור ורעב בקרב האוכלוסייה. ומעשה שטן, התמוטטה גם תעשיית הטקסיל בקטלוניה בעקבות העלייה במחירי הכותנה, שיובאה מארצות הברית בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית והשפל בביקוש למוצרי טקסטיל בספרד.[1]
בזירה הפוליטית, הממשלות בהנהגת ה"מתונים" שהואשמו בשחיתות, ברודנות ובפגמים מוסריים נוספים, לא גילו יכולת לפתור את הבעיות ואף לא הסכימו להתחלף בשלטון עם ה"פרוגרסיסטים". בנוסף משקל רב יוחס לחוסר הפופולריות של המלכה איזבלה השנייה, שהייתה מוקפת בדמויות ציוריות מפוקפקות וניהלה חיים פרטיים שערורייתיים וכן לתבוסה במלחמת ספרד–אמריקה הדרומית.
בשנת 1866 הפרוגרסיסטים והדמוקרטים חתמו על "ברית אוסטנדה" נגד המלכה איזבלה השנייה. הצטרפו אליהם הדמוקרטים, ובשנת 1867 גם האוניוניסטים תחת הנהגתו של פרנסיסקו סראנו שירש את מקומו של הגנרל לאופולדו או'דונל. באביב 1868 נפטר מנהיג מפלגת "המתונים", ראש הממשלה הסמכותי, הגנרל נרוואאז, שמשל עד אז ביד רמה.
בנסיבות הנ"ל פרצה בספטמבר מהפכת 1866, הקרויה גם "המהוללת" (La Gloriosa). תחת הנהגתם של האדמירל טופטה, של הגנרלים חואן פרים (פרוגרסיסטי) ושל סראנו (אוניוניסטי) ב-19 בספטמבר התחולל מרד צבאי נגד המלכה. בערים נתפס השלטון המקומי על ידי חונטות מהפכניות מורכבות מ"פרוגרסיסטים" ו"דמוקרטים". המרד התפשט במהירות. הכוחות הצבאיים החלשים של איזבלה נוצחו בקרב בגשר אלקולאה על ידי "הצבא מאנדולסיה" בראשות פריס וסראנו.[2] בעקבות זאת הממשלה התפטרה והמלכה יצאה לגלות ב-29 בספטמבר 1868.
הממשלה הזמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
אנשי הצבא וחותמי ברית אוסטנדה הרכיבו ממשלה זמנית שמיהרה לפזר את המיליציה הלאומית ואת החונטות המהפכניות. ראש האוניוניסטים, סראנו, היה לראש הממשלה, חואן פרים התמנה לשר המלחמה. ה"דמוקרטים" לא נכללו בממשלה.
אורגנו בחירות כלליות, כשלראשונה הופעלה זכות הצבעה "אוניברסלית" שהוענקה לכל הגברים מעל גיל 25. אחוז ההצבעה הגיע ל-70% מכלל בעלי זכות ההצבעה. הפרלמנט החדש כלל 150 פרוגרסיסטים, 20 דמוקרטים, 69 אוניוניסטים, 69 רפובליקנים פדרליסטים, 2 רפובליקנים אוניטריים, 18 קרליסטים, ו14 תומכי איזבלה השנייה או ליברלים "מתונים". האספה התחייבה לחוקק חוקה חדשה.
החידוש החשוב ביותר היה נוכחות המחנה הרפובליקני בחיים הפלמנטריים. האידאולוגיה הרפובליקנית נגזרה מן הליבליזם הדמוקרטי ונבדלה מיתר הקבוצות הליברליות על ידי דגם המדינה שהציעה. הרעיונות הרפובליקנים הליברלים העיקריים היו:זכות הצבעה כללית, צורך ברפורמות חברתיות וכלכליות עמוקות לטובת המעמדות העממיים והגנת השכבות החלשות על ידי הרשויות הציבוריות ועל ידי המדינה.
הרפובליקנים תמכו בהקמת מדינה חילונית, לא דתית, תוך הפרדה בין הכנסייה ובין המדינה. האופי הלא דתי התחבר תכופות לגישה אנטיקלריקליסטית, מפני שהרפובליקנים האשימו את הכנסייה שהיא מהווה מכשול בפני החופש, המודרניזציה וקדמת החברה הספרדית, במיוחד בגין מעמדה האמיד מאוד, לצד האצולה, כבעלת מרבית האדמות.
בשנת 1870 אכן הנהיגה ספרד מרשם אוכלוסין אזרחי וויתרה על הסתמכות על הרישומים הפארוכיאליים.
ברפובליקניזם הספרדי התגבשו שתי מגמות. מחד, ה"אוניטרים" שדגלו במינהל אחיד או מרכזי. בראשות אמיליו קסטלאר, הם אימצו השקפות יותר שמרניות בנושאים פוליטיים וחברתיים. מאידך, ה"פדרליסטים" ביקשו לכונן בספרד פדרציה מבוססת על ברית של המדינות האזוריות ההיסטוריות. מצדם הם התחלקו ל"מקלים" ול"מחמירים". הראשונים בהנהגת פי אי מרגל היו שומרי חוק והתנגדו לרעיון המרד הצבאי, בניגוד למחמירים, בראשותו של חוסה מריה אורנסה, שלא נרתעו מלתמוך באלימות ומרד לשם השגת הקמת המדינה הפדרלית. את עיקר תמיכתם שאבו הרפוליקנים בחוגי הבורגנות הזעירה, במעמדות העממיים העירוניים (בעלי מלאכה, שכירים) ובחלק מתנועת הפועלים והאיכרים, זאת לפני שהאחרונים נמשכו לרעיונות ולארגונים האנרכיסטים והסוציאליסטים.
בחירת מלך חדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
ניצחון המפלגות התומכות במשטר המלוכני חייב את הממשלה החדשה לצאת לחיפושים אחרי מלך חדש לספרד. בתקופת ההמתנה, בהתאם לחוקה, מינו כעוצר את פרנסיסקו סראנו. הביקוש לכתר ספרד היה גדול:עם המועמדים האפשריים נמנו בהתחלה פרננדו השני של פורטוגל, אבי המלך לואיש הראשון, הנסיך אנטואן מאורליאן, וגם אשתו הנסיכה לואיז פרנאנד מבורבון, והנסיכים לואי-פיליפ מאורליאן ולאופולד לבית הוהנצולרן-זיגמרינגן. מועמדותו של אלפונסו מבורבון, לימים אלפונסו השנים עשר, נתקלה בסירובו של חואן פרים, בגלל הזכרונות המבישים הטריים של מלכות אמו, איזבלה השנייה.
ב-16 באוקטובר 1870 התקיימה ההצבעה לבחירת המלך החדש ב"קורטס", כשבראש הישיבה של המליאה עמד מנואל רואיס סוריליה. בהצבעה השתתפו 334 חברי פרלמנט והתוצאות היו כדלקמן:
| מועמדות | קולות |
|---|---|
| אמדאו מסבויה | 191 |
| רפובליקה פדרלית | 60 |
| אנטואן ד'אורליאן | 27 |
| בלדומרו אספרטרו | 8 |
| אלפונסו מבורבון | 2 |
| רפובליקה אוניטרית | 2 |
| רפובליקה | 1 |
| לואיז פרנאנד מבורבון | 1 |
| פתקים לבנים | 19 |
המנצח בבחירות היה מועמדו של פרים, אמדאו מסבויה, הדוכס מאאוסטה, בנו של מלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השני. תרמה לבחירתו עובדת היותו בנו של מי שהוביל לאיחוד איטליה על בסיס משטר של מונרכיה חוקתית. אחרי אישור הקורטס ב-30 בנובמבר 1870, הדוכס האיטלקי הוכתר למלך ב-2 בינואר 1871 אחרי שנשבע אמונים בפני הפרלמנט הספרדי.
המונרכיה החוקתית של אמדאו הראשון (1871–1873)[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמדאו הראשון תפס את כס המלוכה של ספרד מינואר 1871 ועד פברואר 1873, שנתיים בהן נאלץ מיד להתמודד עם קשיים מרובים. כמה ימים אחרי הגעתו לספרד, תומכו העיקרי, חואן פרים נרצח על ידי מתנקש אנרכיסטי. ספרד איבדה את הפוליטיקאי ששימש כמתווך בין הכוחות הפוליטיים השונים. חוסר היציבות והקרעים בין המפלגות המושלות מצאו ביטוי בבחירות הכלליות ובשש הממשלות שהתחלפו זו אחרי זו במהלך מלוכה קצרה זו. בנוסף, האופוזיציה הקרליסטית וגם תומכי הנסיך אלפונסו מבורבון בהנהגת קנובס דל קסטיליו יצאו להתקוממות צבאית נגד השלטון. גם הרפובליקנים שהתנגדו לכל צורה של מונרכיה, יזמו מרידות חוזרות באנדלוסיה ובקטלוניה, שבהן הועלו דרישות פופולריות כמו לחלוקה מחדש של האדמות וביטול מיסים מסוימים. המלך שזכה בכינוי הלועג "מקרוניני הראשון" נעדר נואשות כל תמיכה בעם.
בסופו של דבר התפטר ושתי האסיפות התאחדו בקונגרס, מחוץ לתקנות החוקה משנת 1869, והכריזו על הרפובליקה הראשונה ב-11 בפברואר 1873.
הרפובליקה הספרדית הראשונה (1873-1874)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרפובליקה הפדרלית -(1873)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרפובליקה נולדה ללא משענת אמיתית חברתית או פוליטית. למפלגות הרפובליקניות היו אוהדים ותומכים משלהם. המעמדות העממיים התחילו לפנות יותר אל תנועות הפועלים. הכוחות הפוליטיים ששלטו למעשה בכיפה במדינה - (הכנסייה, הצבא, הבנקאים ובעלי המפעלים הגדולים) התנגדו לרפובליקה ולרעיונות החברתיים המתקדמים שהיא ייצגה.
הנשיא הראשון היה אסטנסילאו פיגראס. אחרי הניצחון הרפובליקני בבחירות, הרוב הפדרליסטי העניק את רסני השלטון לפרנסיסקו פי אי מרגל, ההוגה הראשי של הפדרליזם הרפובליקני, שעקרונותיו מצאו ביטוי בהצעה לחוקה הפדרלית משנת 1873. הצעת החוקה קבעה הפרדת הכנסייה מהמדינה וכן מודל של פדרציה של 15 (יחד עם קובה ופוארטו ריקו - 17) מדינות אוטונומיות: אנדלוסיה העליונה, אנדלוסיה התחתונה, אראגון, אסטוריאס, האיים הבלאריים, האיים הקנריים, קסטיליה החדשה, קסטיליה הישנה, קטלוניה, אקסטרמדורה, גליסיה, מורסיה, נווארה, ולנסיה וארץ הבסקים.
ספרד הייתה שרויה בסכסוכים חברתיים ופוליטיים מתמידים. המתחים החברתיים עלו והתבטאו בצורת שביתות פועלים ופשיטות של איכרים על אדמות בעלי האחוזות, שהתחזקו בגלל תופעת הקנטונליזם. בנוסף שני עימותים צבאיים הקשו עוד יותר על הדו קיום בשלום: המרד בקובה החל משנת 1868 והמלחמה הקרליסטית השלישית שפרצה ב-1872.
- הקנטונליזם
אחרי נפילתו של פי אי מרגל, שהוחלף בראש הרפובליקה על ידי ניקולס סלמרון, המשטר נטה לגישה שמרנית יותר. ערים רבות הכריזו עצמן רפובליקות או קנטונים עצמאיים באזורים ולנסיה, מורסיה ואנדלוסיה: קסטיון, ולנסיה, אלקוי, אליקנטה, טורבייחה, אלמנסה, קרטחנה, גרנדה, מאלגה, באילן, אנדוחר, חאאן, סביליה, קדיס, אלחסירס וסלמנקה, כשהבולטות בהן היו אלקוי וקרטחנה. הרבה מהן הכריזו מלחמה נגד המדינה המרכזית ובמקרים מסוימים אפילו על מלחמה ביניהן. קרטחנה המשיכה בהתנגדות עד 12 בינואר 1874 מפני שהייתה מבצר צבאי ובסיס ימי וצוותי הספינות הטובות ביותר של הצי הצבאי הצטרפו למרד.
סלמרון התפטר אחרי שסירב לחתום על גזר דין המוות שנפסקו נגד שני נאשמים במרד הקנטונלי. הקורטס החליפו אותו בקסטלאר והעניקו לו סמכויות חריגות על מנת שימצא פתרון למשברים הפוליטיים והצבאיים החמורים שאיימו על ספרד. הוא השהה את הערבויות החוקתיות והחליט למשול באמצעות צווים.
- מלחמת עשר השנים (1868-1878) נגד גריטו דה לארס
הקראולים של קובה עברו בינתיים מדרישות לאוטונומיה למאבק למען עצמאות פוליטית מלאה. בעלי האחוזות הגדולים מקובה, בתמיכת ארצות הברית, לא היו מוכנים לקבל לא את המשטר הפוליטי שהוקם בספרד עקב מהפכת 1868, ולא את ביטול העבדות. בחיק התנועה לעצמאות פרץ ריב בין בעלי המטעים העשירים ובין שאר הקובנים שהיו בעד סוף משטר העבדות.
- המלחמה הקרליסטית השלישית (1872-1876)
המלחמה הקרליסטית השלישית פרצה כמה חדשים אחרי הכרזת הרפובליקה הראשונה והתפשטה במהירות. הטוען לכתר קרלוס השביעי גייס 45,000 אנשים חמושים. ב-16 ביוני 1872 הקים מחדש את הפורומים הקטלנים, הארגונים ונלנסיאנים שבוטלו על ידי המלך פליפה החמישי וייסד ממשלה באסטליה, גרעין של מדינה קרליסטית עם מוניקפיומים ומשלחות מאורגנות לפי כללי המשטר הפורלי, המגנים על השפות המקומיות ועל המוסדות המסורתיים שהיו קיימים לפני 1700. המרד צלח בקטלוניה, בנווארה ובארץ הבסקים וכן בכמה נקודות בודדות בשאר המדינה. הכוחות הקרליסטיים קנו שליטה באזורים הכפריים אך לא בערים, והקמת מדינה קרליסטית הצריכה כיבושה של לפחות עיר חשובה אחת. אז הצבא הקרליסטי הטיל מצור על בילבאו, אולם העיר הצליחה לעמוד מולו עד להגעת הכוחות של אלפונסו. תבוסת הקרליסטים התרחשה ב-1876 כש הספרדים התגברו כבר על רבים מקשיי התקופה המהפכנית והתחוללה רסטורציה של מונרכיה ליברלית בהנהגת אלפונסו השנים עשר.
המשטר המלוכני החדש שלח צבא של 150,000 חיילים נגד 33,000 המתנדבים הקרליסטים שנשקם היה מצומצם ושהיו בלתי מאורגנים. אלפונסו הלך מניצחון לניצחון עד לקרב המכריע במונטחורה ולכיבוש אסטייה ב-16 בפברואר 1876 על ידי צבאו של הגנרל פרננדו פרימו דה ריברה. הטוען לכתר קרלוס השביעי נמלט לצרפת וכך המלחמה הקרליסטית הגיעה לסיומה. השלכות מלחמה זו היו בעיקר ביטול הפורומים הבסקים ב-1876, מה שדחף להיווצרות האקלים המתאים ללידתה כעבור זמן קצר של הלאומנות הבסקית.
הרפובליקה הנשיאותית (3 בינואר -29 בדצמבר 1874[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסמכויות החריגות של קסטלאר הסתיימו בינואר 1874. הרוב הפרלמנטרי בהנהגתו של פי אי מרגל, נטה להדיח את קסטלאר ולהחזיר את העקרונות הפדרליים. לעומת זאת הבורגנות התעשייתית והבנקאית פנתה אל הצבא עם דרישה "להחזיר את הסדר הציבורי". ב-3 בינואר הגנרל פביה, קפטן כללי של מדריד הנהיג הפיכה צבאית. בראש קבוצה של המשמר האזרחי (לה גוארדיה סיביל) כבש את בניין הפרלמנט ופיזר את הקורטס. הממשלה ונשיאות הרפובליקה עברו לידי הגנרל סראנו.
הנשיא החדש לקח אמצעים להחזרת הסדר במדינה: ביטל את החוקה משנת 1869, הוציא מחוץ לחוק את סניפי האינטרנציונל של הפועלים, הטיל הגבלות על הזכות להתאגד, סגר מספר "מועדונים" (שהיו למעשה מקומות לאסיפות פוליטיות) וסגר את העיתונים הרפבוליבקנים.
בנסיבות אלה קנובס דל קסטיליו הכין את החזרת המונרכיה הבורבונית. הוא השיג את התפטרותה הרשמית של איזבלה השנייה לטובת בנה, אלפונסו ופרסם בפומבי את "ההודעה בסנדהרסט" שבו הנסיך היורש הבטיח משטר חוקתי.
הרסטורציה הבורבונית (29 בדצמבר 1874)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הרסטורציה הספרדית
אירוע רדף אירוע. ב-29 בדצמבר 1874 הפיכה צבאית נוספת (pronunciamento) בהנהגת הגנרל ארסניו מרטינס-קמפוס אנטון בסגונטה, הכריזה על אלפונסו השנים עשר כמלך ספרד.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Josep Fontana La época del liberalismo. Vol. 6 de la Historia de España, dirigida por Josep Fontana y Ramón Villares Marcial Pons, Barcelona 2007
- Bajo Álvarez y Julio Gil Pecharromán Historia de España, Sociedad General Espanola de Libreria S.A.Alcobendas, Madrid 1998
