תאודור אדורנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תאודור אדורנו
AdornoHorkheimerHabermasbyJeremyJShapiro2.png
אדורנו (מימין) ומקס הורקהיימר (משמאל), היידלברג (1965)
תאריך לידה 11 בספטמבר 1903
תאריך פטירה 6 באוגוסט 1969
זרם תאוריה ביקורתית
תחומי עניין סוציולוגיה, פסיכואנליזה, מוזיקולוגיה
הושפע מ קירקגור, מרקס, ניטשה, פרויד
השפיע על האברמאס, בורדייה, סעיד, בודריאר

תאודור לודוויג ויזנגרונד אדורנו (Theodor Ludwig Wiesengrund Adorno)‏ (11 בספטמבר 19036 באוגוסט 1969) היה פילוסוף, סוציולוג, מוזיקולוג ומלחין גרמני ממוצא יהודי ואיטלקי. אדורנו נחשב לחבר בולט באסכולת פרנקפורט, עימה נמנים אישים כגון מקס הורקהיימר, הרברט מרקוזה, ולטר בנימין, ליאו לוונטל (Leo Löwenthal), יורגן האברמאס ואריך פרום.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדורנו למד בפרנקפורט ובווינה. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה היגר לאנגליה ולאחר מכן לארצות הברית. עם סיומה של מלחמת העולם השנייה חזר לגרמניה, ועמד בראש המכון למחקר חברתי של אוניברסיטת פרנקפורט.

השנים הראשונות בפרנקפורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאודור לודוויג ויזנגרונד אדורנו נולד בפרנקפורט וגדל כבן יחיד. אביו, אוסקר אלכסנדר ויזנגרונד (1870–1941), יהודי שהמיר את דתו ונעשה פרוטסטנטי, היה סוחר יין אמיד. אמו, מריה ברברה, בת למשפחה אריסטוקרטית איטלקית קתולית מן העיר ג'נובה, הייתה זמרת. שם נעוריה היה קלוולי-אדורנו, וחלקו השני של שם זה הוא שם המשפחה שאימץ לעצמו אדורנו בשנות השלושים, כשקיבל אזרחות אמריקאית. גם דודתו המוזיקלית אגתה גרה עם המשפחה. אדורנו הצעיר עסק בהתלהבות בנגינה בפסנתר.‏[1] הוא למד בגימנסיה קייזר וילהלם, עשה חיל בלימודיו, והיה הראשון בכיתה כשסיים אותם בגיל 17. בזמנו הפנוי למד קומפוזיציה בשיעורים פרטיים אצל ברנהרד זקלס, ובימי ראשון אחר הצהריים קרא את ביקורת התבונה הטהורה של עמנואל קאנט, ביחד עם חברו זיגפריד קרקאואר המבוגר ממנו ב-14 שנה. מאוחר יותר הוא יצהיר כי הוא חב לקריאה הזאת יותר מאשר לכל מורה שהוא מהאקדמיה. הוא למד פילוסופיה, מוזיקולוגיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת פרנקפורט, ולסיום הגיש ב-1926 דיסרטציה על אדמונד הוסרל. עוד לפני שסיים את לימודיו כבר פגש אדורנו את מקס הורקהיימר ואת ולטר בנימין, חבריו החשובים ביותר לעבודה האינטלקטואלית.

תקופה בווינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרנקפורט כתב אדורנו כמה מאמרי ביקורת על מוזיקה, אבל בראש ובראשונה רצה להיות מלחין. משנת 1925 למד אדורנו בווינה הלחנה אצל אלבן ברג ופסנתר אצל אדוארד שטוירמן.‏[2]. הוא יצר קשרים עם חברי האסכולה הווינאית השנייה, אנטון וברן וארנולד שנברג. בהשראת האטונאליות המהפכנית של שנברג כתב אדורנו בן ה-22 הערות פילוסופיות על המוזיקה החדשה (new music), אבל הן לא התקבלו בעין יפה על ידי חסידיה. מאוכזב, צמצם אדורנו את כתיבתו על מוזיקה, והקדיש את עצמו לקריירה המשגשגת שלו כמורה באקדמיה וכאיש מחקר חברתי (social research). עם זאת, הוא נשאר העורך הראשי של מגזין האוונגארד Anbruch.

עם ההשפעות ארוכות הטווח על אדורנו מימי וינה שלו נמנים גם קרל קראוס, שלהרצאות שלו הלך ביחד עם אלבן ברג, וג'רג' לוקאץ'. תאוריה של הרומן של לוקאץ' הלהיבה את אדורנו עוד בימי הגימנסיה, ועל ספרו היסטוריה ותודעה מעמדית הוא כתב מאמר ביקורת.‏[3]

שנות הביניים בפרנקפורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשחזר מווינה, נתקל אדורנו במכשלה נוספת. בתחילת 1928 הוא משך את הדיסרטציה שלו לקראת פרופסורה – מסה פילוסופית-פסיכולוגית מקיפה – לאחר שהמנחה שלו, האנס קורנליוס (Hans Cornelius), ומקס הורקהיימר, שהיה עוזר מחקר של קורנליוס, הביעו הסתייגויות כלפיה. נדרשו לו עוד שלוש שנים עד שהגיש את העבודה Konstruktion des Ästhetischen למנחה החדש שלו, פאול טיליך. אבל תוארו של אדורנו נשלל ממנו בידי הנאצים, כמו גם תאריהם של כל חבריו הפרופסורים הלא-אריים בשנת 1933.

נושא הרצאת החניכה של אדורנו היה חשיבותה של הפילוסופיה היום. בהרצאתו הוא הטיל ספק במושג הטוטאליות בפעם הראשונה, וזה היה רמז מוקדם למכתמו המפורסם מתוך המינימה מוראליה (Minima Moralia), האומר שהשלם (the whole) הוא השקר (the untrue), מכתם המכוון כנגד הגל.

המסה שכתב אדורנו ב-1932, על המצב החברתי של המוזיקה (Zur gesellschaftlichen Lage der Musik), היא תרומתו לגליונות הראשונים של כתב העת למחקר חברתי (Zeitschrift für Sozialforschung) של הורקהיימר.‏[4] רק ב-1938 הוא הצטרף למכון למחקר חברתי.

בין ברלין ובין אוקספורד (1934-1937)[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנות ה-20 המאוחרות והלאה, במהלך ביקורים בברלין, קשר אדורנו קשרים קרובים עם ולטר בנימין ועם ארנסט בלוך. את עבודתו החשובה הראשונה של בלוך – רוח האוטופיה (Geist der Utopie) – הוא כבר הכיר עוד ב-1921. ברלין הייתה גם עירה של הכימאית מרגרטה (גרטל) קרפלוס (Margarethe 'Gretel' Karplus 1902-1993), שתינשא לו בלונדון ב-1937. ב-1934, כדי להימלט מהשלטון הנאצי, הוא היגר לאנגליה, בתקווה לקבל משרת פרופסור באוקספורד.

ב-1936 פורסם ב-Zeitschrift אחד מהטקסטים מעוררי המחלוקת ביותר מאת אדורנו, על הג'אז (Über Jazz). באותו זמן, המילה "ג'אז" שימשה פעמים רבות כשם לכל סוגי המוזיקה הפופולרית. המאמר לא דן בג'אז כסגנון מוזיקלי אלא יצא נגד צורת הבידור הפורחת הזו ונגד חרושת התרבות. אדורנו האמין שחרושת התרבות היא מערכת המיועדת לשליטה בחברה דרך יצירה של תרבות מתוקננת (standardized) המעצימה את המסחור של הביטוי האומנותי. הנושא הזה נדון גם במאמרו על האופי הפֶטישיסטי של המוזיקה (On the Fetish-Character in Music) (Zeitschrift, 1938), שבו אדורנו מנסח את אמירתו המפורסמת – "כל בידור שמשחרר את עצמו ממחיר השוק מקבל מאפיינים חתרניים".‏[5]

התכתבות ענפה עם הורקהיימר שחי אז בגלות בארצות הברית, הובילה להצעת עבודה באמריקה.

מהגר בארצות הברית (1938-1949)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שביקר בניו יורק סיטי בפעם הראשונה ב-1937, החליט אדורנו לעקור לשם. הוא נפרד מהוריו בבריסל, ושנתיים אחר כך הם הצטרפו אליו. מולטר בנימין הוא נפרד בסן רמו. בנימין בחר להישאר באירופה, והתקשורת ההדוקה ביניהם הוגבלה מאז למכתבים בלבד. ההסדרים שאפשרו את המעבר של אדורנו לארצות הברית קבעו שחלק מזמנו יוקדש למכון למחקר חברתי, שהועתק אז לאוניברסיטת קולומביה, ובשאר יהיה מנהל מוזיקלי בפרויקט הרדיו של הסוציולוג האוסטרי פול לזרספלד באוניברסיטת פרינסטון.‏[6]

ההסדר הזה נמשך עד 1941. עיקר עניינו של אדורנו היה אז בשיתוף פעולה ישיר עם הורקהיימר. הם עברו ללוס אנג'לס ביחד, ושם הוא לימד במשך שבע שנים והיה שותף לניהול יחידת המחקר ב-UCLA. עבודתם המשותפת התבטאה לראשונה במהדורה הראשונה של ספרם הדיאלקטיקה של הנאורות (Dialektik der Aufklärung) ב-1947. לנוכח אירועי השואה שהלכו והתחוורו אז, נפתחה העבודה במילים האלה:

'במובנה הכללי ביותר כהגות פרוגרסיבית, מטרתה של הנאורות הייתה תמיד לשחרר את האדם מן הפחד, ולבסס את ריבונותו. והנה העולם הנאור קורן כולו פורענות ניצחת.'‏[7]

בספר זה, שזכה בעיקר להתעלמות עד שיצא שנית לאור ב-1969, מציגים אדורנו והורקהיימר דינמיקה בקרב ציוויליזציה שנוטה להרס עצמי. הם טוענים שהנאורות הפכה את מושג התבונה לכוח לא רציונלי. כתוצאה מכך, התבונה השתלטה לא רק על הטבע, אלא גם על האנושיות עצמה. את הרציונליזציה הזאת של האנושיות הם זיהו כגורם לפשיזם ולמשטרים טוטליטריים אחרים.

אחרי 1945 הפסיק אדורנו את עבודתו כמלחין. בשנות ה-40 הוא עבד על הפילוסופיה של המוזיקה החדשה (Philosophie der neuen Musik) ועל הלחנה לסרטים של האנס אייזלר. הוא גם תרם איטרפרטציות איכותניות למחקרים על דעות קדומות שערכו כמה מכוני מחקר בארצות הברית וחשפו את האופי האוטוריטרי של הנבדק דרך שאלות עקיפות.

התקופה האחרונה בפרנקפורט (1949-1969)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מלחמת העולם השנייה לא היסס אדורנו, שהתגעגע לגרמניה, לשוב אליה. ב-1949/1950, בזכות השפעתו של הורקהיימר, הוא קיבל משרת פרופסור באוניברסיטת פרנקפורט, וחזר אל הקריירה האקדמית שלו לאחר הפסקה ממושכת. זו הגיעה לשיאה עם מינויו הכפול לפרופסור מן המניין (Ordinarius) לפילוסופיה ולסוציולוגיה. מנהיגותו של אדורנו במכון למחקר חברתי, שחזר אף הוא לאוניברסיטה, הלכה והתחזקה, בעוד הורקהיימר, שהיה מבוגר מאדורנו בשמונה שנים, נסוג מן הניהול בהדרגה עד שב-1958/1959 השאיר אותו בידיו של חברו הצעיר ממנו.

אוסף המכתמים (אפוריזמים) של אדורנו, מינימה מוראליה, יצא לאור בגרמניה שאחרי המלחמה. הוא הציג בו מדע מלנכולי על הרקע האפל של הפשיזם, הסטליניזם וחרושת התרבות, שאיננו מציע, לכאורה, אלטרנטיבות פוליטיות או כלכליות: "אין דרך נכונה לחיות חיי טעות" ("Es gibt kein richtiges Leben im falschen").‏[8] עם הספר הזה היה אדורנו לדמות אינטלקטואלית מכוננת ברפובליקה המערב גרמנית. ב-1953 נעשה ניסיון אחרון לשתף אותו במחקר בארצות הברית, אך הוא נכשל.

הנה רשימה חלקית של השגיו:

אנדרטת אדורנו בפרנקפורט (שולחן, כיסא, מנורה, שטיח ועוד אביזרים, כגון מטרונום, מחדר העבודה שלו)

השנים האחרונות (1967-1969)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1966 נוסדה בגרמניה האופוזיציה החוץ-פרלמנטרית APO נגד שתי מפלגות הקואליציה הגדולות – CDU/CSU ו-SPD – שפעלה בעיקר נגד חקיקת חוקים לשעת חירום. אדורנו היה מבקר גלוי של החוקים לשעת חירום, והשתתף באירוע שארגן ועד הפעולה "דמוקרטיה במצב חירום". כשהסטודנט בנו אונזורג (Benno Ohnesorg) נורה בידי שוטר בהפגנה נגד ביקורו של השאח הפרסי, הקצינו העמדות של APO השמאלנית והתחילו מהומות באוניברסיטאות. במידה רבה היו אלה סטודנטים של אדורנו שתרגמו תאוריה של התקוממות למעשה, וגזרו פרקסיס מתוך תאוריה ביקורתית. ב-31 בינואר 1969 ביקש אדורנו את עזרת המשטרה בסילוק סטודנטים שהשתלטו על המכון בפרנקפורט, מתוך פחד מוונדליזם, וכתוצאה מכך נעצרו 76 מחברי תנועת ה-SDS של רודי דוצ'קה.‏[9] אדורנו עצמו נעשה אז למטרה לפעולות של הסטודנטים. הוא ביקר בחריפות את הנטייה האנטי-אינטלקטואלית בשמאל של שנות ה-60, וקרא ל"מחשבה פתוחה": "מעבר לכל תוכן מסוים, המחשבה היא בראש ובראשונה כוח ההתנגדות".‏[10] ב-1969 התגברו ההפרעות בהרצאות שלו, והמפורסמת שבהן הייתה השתלטותן של סטודנטיות חשופות-חזה על בימת המרצה, עד שאדורנו הפסיק את סדרת ההרצאות. במכתב לסמואל בקט, הוא כתב: "ההרגשה להיות מותקף פתאום כריאקציונר – יש בה מן ההפתעה, לכל הפחות".

אחד הביוגרפים של אדורנו, סטפן מולר-דום (Stefan Müller-Doohm), טוען שאדורנו היה משוכנע שהתקפות הסטודנטים מכוונות כלפי התאוריות שלו כמו כלפיו עצמו ושהוא חשש שהמצב הפוליטי באותו זמן עלול להוביל לטוטליטריזם. הוא יצא עם אשתו לחופשה בשווייץ. למרות אזהרות רופאיו, הוא יצא לטפס במעלה הר שגובהו 3,000 מטר, וכתוצאה מכך לקה בפלפיטציות (דפיקות לב). באותו יום נסעו הוא ואשתו אל העיר השכנה ויספ, ושם חזרה התופעה על עצמה, והוא הובהל למרפאה העירונית. בבוקר שלמחרת, ב-6 באוגוסט, הוא נפטר מהתקף לב, בגיל 65.

תאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכו הושפע אדורנו מסרן קירקגור, והעביר קורס (ראשון) בהשפעתו אודות מגבלות הפילוסופיה. בהמשך, שיכלל את רעיונותיו, וטען כי דרך ההסתכלות שלנו על העולם מושפעת מאוד מהתרבות בה אנו חיים. כתוצאה מכך, חקר האמת נידון כמעט תמיד לכישלון מאחר שהסביבה שלנו יוצרת עבורנו שפה – עולם מושגים, או תפישה – הממסכים על האמת. לפעולת מיסוך זו קרא 'חרושת תרבות' וטען כי הסיכוי היחיד להימלט ממנה ולהתקרב להתבוננות על האמת נמצאת באמנות. יחד עם התאורטיקנים הרמן ברוך וקלמנט גרינברג הרחיב גם את המושג קיטש, המסמל את מוצרי חרושת התרבות, ואת המושג אוונגרד, המסמל את האמנות הצועדת על קרקע שלא "נכבשה" עדיין על ידי חרושת התרבות. הנושא מטופל בהרחבה בספרו תאוריה של האסתטיקה (Ästhetische Theorie) שפורסם ב-1970.

את אמירתו המפורסמת של אדורנו משנת 1949, "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", ניתן לפרש בכמה צורות. משה צוקרמן רואה בה הבעה של אי-אמון באמנות נוכח כישלונה הבוגדני אל מול הברבריות, הוא שומע בה גם פקפוק לגבי יכולתה של האמנות להיחלץ מהפקת עונג, אפילו בהקשר של עימות עם הזוועה האולטימטיבית, והוא גם חש בה את מועקת התודעה, שהשואה איננה ניתנת לייצוג, לא באופן מושגי-שכלתני ולא באופן אסתטי-אמנותי.‏[11] בערוב ימיו חזר בו אדורנו מן הנחרצות של אמירתו. בספרו דיאלקטיקה שלילית הוא טען שהסבל זכאי לייצוג כשם שהמעונה זכאי לצרוח. ועל-כן "ייתכן שהייתה זו טעות לקבוע שאחרי אושוויץ לא ניתן עוד לכתוב שירה".‏[12]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הדיאלקטיקה של הנאורות, 1947
  • הפילוסופיה של המוזיקה החדשה, 1949
  • מינימה מוראליה, 1951
  • מטה-ביקורת של תאוריית ההכרה
  • מבוא לסוציולוגיה של המוזיקה
  • דיאלקטיקה שלילית, 1966
  • תאוריה של האסתטיקה, 1970

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ See his 1933 essay, "Vierhändig, noch einmal," reprinted in Adorno, Impromptus (Frankfurt: Suhrkamp, 1968), 142–145.
  2. ^ מקס פאדיסון, מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  3. ^ Melissa Ursula Dawn Goldsmith, “Adorno on Strauss, Mahler, and Berg” (master’s thesis, Smith College, 1995), pp. 32–34.
  4. ^ Blomster, Wes (1978). "Introduction to Adorno Essays". Telos (35): 123. 
  5. ^ Adorno (1938) On the Fetish-Character in Music and the Regression of Listening, Zeitschrift für Sozialforschung. This essay will be republished in the 1956 collection Dissonanzen. Musik in der verwalteten Welt.
  6. ^ Letter from Adorno to Benjamin, November 27, 1937 in "The Complete Correspondence 1928–1940", Polity Press, 1999
  7. ^ Dialectic of Enlightenment, tr.John Cumming, Verso ed.London 1979 p.3. = 'Seit je hat Aufklärung im umfassendsten Sinn fortschreitenden Denkens das Ziel verfolgt, von den Menschen die Furcht zu nehmen und sie als Herren einzusetzen. Aber die vollends aufgeklärte Erde strahlt im Zeichen triumphalen Unheils.' German ed.Querido, Amsterdam,1947 reprinted S.Fischer Verlag, Frankfurt am Main,1969 p.1
  8. ^ http://www.ldb.org/adorno.htm Quotes: Theodor W. Adorno
  9. ^ Leslie, Esther (1999). "Introduction to Adorno/Marcuse Correspondence on the German Student Movement". New Left Review (I/233, January–February 1999): 118–122. 
  10. ^ Adorno, Theodor (1969). "Resignation". Telos (35): 165–168. 
  11. ^ משה צוקרמן, על המהדורה העברית של ספרה של מרי לוונטל-פלסטינר, מציירת את חייה. שרלוטה סלומון בצל הנאציזם, זמנים, גיליון מספר 97.
  12. ^ לילך לחמן, "ואיך אפשר לאכול לאנץ'": שירה אחרי אושוויץ, באתר הארץ, 13 באפריל 2004.