תאוריית גילוי האותות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תאוריות גילוי האותות משמשת פסיכולוגים במחקר על קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות. כמו כן, כחלק מענף הפסיכופיזיקה, תאוריות גילוי האותות, הנה גישה שיטתית לבעיית הטיית התגובה ( נבחן עשוי להגיב לאות מסוים מתוך החלטה כי הוא קיים ולא מתוך חישה).
התאוריה משמשת גם בנושאי קבלת החלטות אנושיות בתחומים אחרים בהם קיימת דילמה דומה וגם בקבלת החלטות על ידי מערכות תוכנה, למשל: תוכנות אנטי-ספאם.

המודל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כן לא גירוי/ אות
פגיעה החטאה מופעל
אזעקת שווא דחייה נכונה לא מופעל

פגיעה הוא מצב בו מופעל גירוי או מתרחש אירוע ומבצע המטלה מגיב.
החטאה הוא מצב בו מתרחש אירוע ומבצע המטלה אינו מגיב.
אזעקת שווא מתארת תגובה כאשר לא מתרחש אירוע.
דחייה נכונה היא מצב בו אין אירוע ואין תגובה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאורית גילוי האותות הוצגה בספרה המקיף של רוברטה וולשטטר על כישלון מערך ההתרעה בפרל הארבור. לטענת וולשטטר, הקושי שחוו מפעילי המכ"ם האמריקנים נבע מן הצורך להפריד בין הרעשים הרבים לבין האותות שיש להם משמעות ממשית[1]. בשל כך, החיילים שתפקידם היה להתריע על תקיפה לא זיהו זאת בזמן, גם כאשר המכ"ם הציג את הנתונים הדרושים. וולשטטר אימצה בכך טרמינולוגיה מעולם האלקטרו-פיזי של הפעלת המכ"ם, כאשר היא מחברת בין אותות ורעשים פיזיקליים לבין אותות ורעשים תפיסתיים.‏[2] מחקרים אלו היוו השראה לפיתוח מודל שייושם גם בהקשרים אחרים.

גישתה של וולשטטר, שהייתה פורצת דרך בחקר ההתרעה ופערי התפיסה האנושיים, זכתה ברבות השנים גם לביקורת לא מועטה. ביקורת מרכזית של שיטתה נמצאת בעבודתו של צבי לניר על הפתעת מלחמת יום הכיפורים. לטענתו, במקרים של הפתעה בסיסית הבעיה איננה בסינון הרעשים, אלא ביצירת מסגרת פרשנית כוללת רלוונטית, אשר בהיעדרה אין תוחלת לניסיון לברור את האותות מן הרעשים.[3]

גילוי האותות בפסיכופיזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה מדגישה את תהליך השיפוט של האדם בדבר הגירוים. הפסיכופיזיקה הקלאסית מדגישה רק את הסף המוחלט, בעוד תיאורית גילוי האותות ממשיגה שני תהליכים נפרדים:

תהליך חישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משקף את רגישותו של הצופה לגירוי, ברמה הפיזית.

תהליך החלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך מנטלי המתבצע לאחר תהליך החישה, מייצג את הטיית הצופה.

מדידה על פי התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת לבדוק את הטיית התגובה לגירוי מסוים, נהוג לבצע ניסוי המתבצע כך:

  • גירוי חלש מוצג במחצית צעדי הניסוי.
  • הגירוי לא מוצג במחצית השנייה.
  • הצופה מגיב "כן" אם הוא חושב שזיהה גירוי, ו"לא" אם הוא לא חושב שזיהה אותו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Roberta Wohlstetter, Pearl Harbor: Warning and Decision, Stanford University Press, 1962
  2. ^ A Statistical Theory of Target Detection by Pulsed Radar
  3. ^ אתר המקהל, מחקר ההפתעה במאה ה-20