תאוריית הדומינו

תאוריית הדומינו היא תאוריה מדינית שהתגבשה בארצות הברית בתחילת המלחמה הקרה, ולפיה יש להיזהר, במדיניות החוץ של ארצות הברית, מכך שנפילת מדינה אחת בידי הקומוניזם תפיל, באפקט דומינו, גם מדינות שכנות לידי משטר כזה, ותביא להתפשטות הקומוניזם בעולם (בדומה לנפילתו של טור אבני דומינו, אבן אחר אבן).

כבר בסוף שנות הארבעים נקטה ארצות הברית במדיניות בלימה נגד הקומוניזם, שכונתה דוקטרינת טרומן. אולם תאוריית הדומינו עצמה הוצגה לראשונה על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר במסיבת עיתונאים שקיים ב-7 באפריל 1954, ובה התייחס למצב בהודו-סין (כולל וייטנאם).

תאוריית הדומינו בווייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריית הדומינו היוותה צידוק למעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם, כאשר האחראים על מדיניות החוץ של ארצות הברית טענו שלאחר נפילת וייטנאם תיפול גם קמבודיה ואחריה לאוס, וכתוצאה תהיה כל מזרח אסיה תחת השפעת הקומוניזם. רבים מהמתנגדים למעורבותה של ארצות הברית בווייטנאם ראו בתאוריית הדומינו הגזמה והקצנה, וטענו כי על ארצות הברית לדבוק במדיניות הגנה רק בשטחים בהם יש לה אינטרס כלכלי או ביטחוני חשוב (כגון יבשות אמריקה ואירופה).

לאחר נפילתה של וייטנאם בידי וייטנאם הצפונית ב-1975 אכן הפכו גם לאוס וקמבודיה לקומוניסטיות, ובכך נתנו אישוש לתאוריית הדומינו. אחרים טענו ששתי מדינות אלה היו נתונות להשפעתה של וייטנאם הצפונית כבר שנים אחדות קודם לכן, והצביעו על כך שבין שלטון הקמר רוז' בקמבודיה לבין וייטנאם הצפונית התקיימו דווקא יחסים עוינים.

הנשיא ניקסון אמר שהנימוק החזק ביותר להצדקתה של תאוריית הדומינו הוא העובדה ש"אבני הדומינו מאמינות בה", כלומר שהמדינות הנמצאות בסמוך למדינה קומוניסטית חוששות שהקומוניזם יגיע גם אליהן. פחד זה הביא להקמתה של ברית נאט"ו, ולנקיטת אמצעים נוספים מפני "סכנת הקומוניזם".

תאוריית הדומינו במזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריית הדומינו ממשיכה לשמש את מדיניות החוץ של ארצות הברית, כהצדקה לפעולתה נגד האסלאם הפונדמנטליסטי וכדרך להשלטת ערכי הדמוקרטיה במזרח התיכון^[^{דרוש מקור]}.
בהתאם לתאוריה זו ארצות הברית, ומדינות מערביות נוספות, תמכו בעיראק במהלך מלחמת איראן–עיראק, מחשש שניצחון איראני יביא להתפשטות האסלאם הפונדמנטליסטי למדינות נוספות.

מקרים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרון זה גם שימש את הנשיא לינדון ג'ונסון להצדקת הסיוע לנשיא האינדונזי סוקרנו ב-1965.

כמה אנליסטים בארצות הברית העלו טענות לפיהן התפשטות התאוקרטיה האסלאמית והדמוקרטיה הליברלית בעלות פוטנציאל להפוך לגל דומינו. כיבוש עיראק על ידי ארצות הברית ב-2003 והפלת שלטונו של סדאם חוסיין הוצדק, בין השאר, בטענה שהקמת משטר דמוקרטי בעיראק יביא להפצת ערכי הדמוקרטיה בכל רחבי המזרח התיכון. רעיון זה נקרא גם "תאוריית דומינו הפוכה"^[1] או "תאוריית הדומינו הדמוקרטית"^[2], מאחר שהיא נתפסת בעלת ערכים חיוביים על ידי מעצמות המערב.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נועם חומסקי, ממבקריה הבולטים של תאוריית הדומינו, הציע לה שם נרדף, "איום הדוגמה הטובה", המציג דווקא באור חיובי את הסכנה שממנה מזהירה תאוריית הדומינו. חומסקי טען שחלק ניכר ממדיניות החוץ של ארצות הברית מבוסס על איום זה. "איום הדוגמה הטובה" פירושו שמדינה יכולה לפתח בהצלחה עצמאות מכלכלה קפיטליסטית ומהשפעת ארצות הברית, ובכך להוות דוגמה למדינות אחרות, כולל מדינות שבהן יש לארצות הברית אינטרסים כלכליים חזקים.

איום זה, כך טוען חומסקי, גרם לארצות הברית להתערב ולדכא שוב ושוב תנועות סוציאליסטיות ואחרות באזורים בעולם, שבהם אין לארצות הברית אף אינטרס כלכלי או ביטחוני חשוב. באחת מעבודותיו המפורסמות, What Uncle Sam Really Wants, חומסקי משתמש בתאוריה זו כדי להסביר את התערבות ארצות הברית בגואטמלה, לאוס, ניקרגואה וגרנדה.