תאוריית המודרניזציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תאוריית המודרניזציה היא מקבץ תאוריות במדעי החברה העוסקות בריבוד הגלובלי, פרי יצירתם של אינטלקטואלים שונים, ובמרכזה דגם של התפתחות כלכלית וחברתית המציג את הריבוד הגלובלי כתוצאה של הבדלים בקידמה החברתית, בדגש על ההתפתחות הטכנולוגית. התאוריה התפתחה בארצות הברית בשנות ה-50, והייתה לה השפעה רבה על מדיניות החוץ של ארצות הברית בעידן הפוסטקולוניאלי ובהקשר של המלחמה הקרה.

הטענה המרכזית של התאוריה היא חשיבותה של הטכנולוגיה התעשייתית ושל הקידמה החברתית והתרבותית באופן כללי, כקובעת את רמת החיים של כל חברה וחברה. המחסום העיקרי, על פי תאוריית המודרניזציה, מפני ההתפתחות הטכנולוגית ואגב כך גם ההתפתחות הכלכלית, היא המסורת. הטענה היא שחברות מסורתיות נוטות לדחות חידושים טכנולוגיים ועל ידי כך בולמות את התפתחותן הכלכלית.

פרטי התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולט רוסטוב התמקד בספרו "שלבים של צמיחה כלכלית: מניפסט לא-קומוניסטי" (1960) בצד הכלכלי של המודרניזציה, וניסה להראות מהם הגורמים שמדינה צריכה כדי להגיע לדרך המודרניזציה. רוסטוב תיאר את תהליך ההתפתחות הכלכלית בצורה אבולוציונית:

  • השלב המסורתי, במסגרתו ישנה התנגדות גדולה של החברה המסורתית לחידושים טכנולוגיים. החיברות המסורתי כל כך חזק עד שהפרטים בחברה אינם מוכנים לאמץ דפוסים חברתיים-כלכליים חדשים, ואף לא לתת בידי פרטים אחרים את החופש לאמץ דפוסים אלה. בשלב זה החברות המסורתיות עשירות מבחינה רוחנית, אך הן דלות מאוד מבחינה כלכלית.
  • שלב ההמראה, במסגרתו החברה הולכת ומתנערת מכבלי המסורת, ודפוסים חדשים, כגון אינדיבידואליזם, חדשנות אינדיבידואלית והישגיות מתחילים לתת את אותותיהם. על פי תאוריה זו בריטניה הגיעה לשלב זה בתחילת המאה ה-19, וארצות הברית כעשרים שנה לאחר מכן. תאילנד היא דוגמה למדינה אשר בסוף המאה ה-20 נמצאת בשלב זה.
  • שלב החתירה לבגרות טכנולוגית, במסגרתו ישנו משק כלכלי פעיל ומגוון, המעודד יתרונות טכנולוגיים. בשלב זה ישנה ירידה ניכרת ברמת העוני המוחלט, וישנם תהליכי עיור מואצים, התמחות תעסוקתית, כרסום בקהילה ובמסורות המשפחתיות ואינדיבידואליזם הולך וגובר.
  • שלב הצריכה ההמונית, במסגרתו הייצור ההמוני מוביל לצריכה המונית. ארצות הברית נכנסה לעידן זה בתחילת המאה ה-20.

דייוויד אפטר הדגיש את החשיבות של השיטה הפוליטית ואת ההיסטוריה של הדמוקרטיה, כשהוא חוקר את הקשר בין דמוקרטיה, ממשל תקין ויעילות לבין מודרניזציה. דייוויד מק'קללנד ("החברה המצליחה", 1967) ניגש לנושא זה מההיבט הפסיכולוגי, עם תאוריית המוטיבציה שלו, כשהוא טוען שמודרניזציה אינה יכולה להתרחש עד שחברה מסוימת מעריכה את ערך החדשנות, ההצלחה והיוזמה החופשית. אלכס אינקלס ("להעשות מודרני", 1974) יצר גם הוא מודל דומה של "האישיות המודרנית", שעליה להיות עצמאית, פעילה, מעוניינת במדיניות ציבורית ובעניינים תרבותיים, פתוחה לחוויות חדשות, רציונלית ומסוגלת ליצור תוכניות ארוכות טווח לעתיד. כמה מהחיבורים של יורגן הברמס גם הם קשורים לתת-התחום הזה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת רבה הופנתה כלפי תאוריית המודרניזציה:

  • נטען כי התאוריה היא מסווה אידאולוגי למען הקפיטליזם, וכי למרות תהליכי מודרניזציה שעברו, בחברות רבות כגון אלה שמדרום לסהרה, חלה ירידה מתמדת ברמת החיים.
  • החברות החזקות כיום התחזקו מבחינה כלכלית מתוך עמדה של עצמה גלובלית, כך שאין לצפות שהחברות החלשות כיום, שנמצאות בעמדת חולשה מבחינה גלובלית תוכלנה לעבור תהליך דומה.
  • תאוריית המודרניזציה מציגה את החברות העשירות כמסייעות לחברות העניות, בשעה שהחברות העשירות הן אלה שניחשלו וממשיכות לנחשל את החברות העניות.
  • נטען כנגד תאוריית המודרניזציה שהיא מציגה עמדה אתנוצטרית בנוגע לשאלות של קידמה, מסורת, תפיסת חיים ואף רמת חיים (כך, למשל, הרס הסביבה מזיק לרמת החיים).
  • התאוריה מפנה אצבע מאשימה כלפי החברות החלשות, ובעצם מאשימה את הקורבנות בנחשלותן. לפיכך תאוריות של ריבוד גלובלי צריכות לשים דגש על מעשי החברות העשירות ופחות על מעשי החברות העניות.

כתוצאה מהביקורת הרבה כלפי תאוריית המודרניזציה, התפתחה תאוריית התלות, במרכזה תפיסת עולם הגורסת כי מדינות תת-מפותחות ועניות בפריפריה העולמית מנוצלות בידי מדינות מפותחות ועשירות במרכז במטרה לשמר את עושרן וצמיחתן הכלכלית.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישום המרכזי לתאוריית המודרניציה במדינת ישראל נעשה בשנות ה-50 וה-60, במסגרתו שלטה התפיסה בקרב מדעני החברה ובקרב האליטות החברתיות, כי על יוצאי ארצות האסלאם לעבור תהליכי מודרניזציה. הטענה הייתה שמכיוון שעולים אלה עלו ממדינות לא מודרניות, עליהם לעבור תהליכי דה-סוציאליזציה ורה-סוציאליזציה, על מנת שיוכלו להצטרף כראוי לכור ההיתוך הישראלי. גם בישראל תאוריה זו נמצאה תחת מתקפה החל משנות ה-70, בין השאר כתוצאה מערעור ההנחה בדבר אי-המודרניות של המדינות מהן הגיעו העולים מארצות האסלאם, וכתוצאה מהבנה טובה יותר של תהליכי אוריינטליזציה, ניחשול ודיכוי חברתי ותרבותי.