תאוריית הציפיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תאוריית הציפיות היא תאוריה שפותחה על ידי ויקטור ורום ב-1964 על מנת לתאר הנעה לעבודה. תאוריה זו מניחה כי האדם הינו רציונלי, ופונקציונליסטי, כלומר- שמטרותיו הן אך ורק רווח אישי, שאותו יקבל בתמורה למעשיו, ואין הוא מעוניין בתוצאות הישירות של המעשה. התאוריה מסבירה את ההנעה כנובעת מתהליך שבו העובד בוחן באופן סובייקטיבי את הסיכויים הקשורים בהצלחה במשימה והתוצאה הצפויה מכך.

'ניבוי' זה של מה שיקרה אם יתאמץ מוביל להחלטה האם כדאי לו להתאמץ. תורת הציפיות מתארת שתי תוצאות המעניינות את העובד. תוצאה אחת (משנית, ביניים) נוגעת לרמת הביצוע הנדרשת. תוצאה שנייה, סופית, נוגעת למה יושג עקב הביצוע. העובד שואל את עצמו שלוש שאלות ביחס לשתי תוצאות אלו:

  • התוצאה של מאמץ כלשהו של האדם. לדוגמה: תוצאת עבודה הנעשית בחריצות עשויה להיות העלאה בשכר.
  • הערך אשר קיים עבור אותו אדם לתוצאת המעשה. למשל, מידת הערך שמייחס העובד לקידומו בעבודה. כלומר באיזה מידה העובד נותן חשיבות ומעריך את תגמולים שהארגון מעניק לו. כל אדם מעריך באופן שונה תגמולים חומריים ואחרים שהוא מקבל. בהתאם לצרכים שלו הוא נותן ערך שונה לכל סוג של תגמול אותו מציע המעסיק. במידה והמעסיק דואג לתת תגמולים שיש להם ערך בעיניו הסובייקטיביות של העובד, כך תגדל רמת ההנעה שלו בעבודה. לדוגמה, לא יהיה מופרך להניח שלשכר גבוה יש ערך גבוה בעיני רוב העובדים , ולכן נצפה ששכר גבוה יגרום למוטיבציה גבוהה.
  • ציפייה - ההסתברות הסובייקטיבית שלפיה מאמץ יביא לרמת ביצוע גבוהה. לדוגמה, עובד יכול לצפות שאם ישקיע מאמץ בעבודתו, תגדל רמת התפוקה שלו. מידת הסבירות שאכן נקבל את אותם תגמולים שיש להם ערך בעינינו בעקבות ההשקעה שהשקענו. כלומר, באיזה מידה אני מעריך שבעקבות מאמצים שאני משקיע מחכה לי "הגזר" המיוחל, כמו במקרה של איש מכירות, שמצפה שאם נפח המכירות יגדל הוא יזכה לבונוס הולם.

באופן זה מתקבלת המשוואה: ערך X ציפייה = מאמץ מושקע

יש לציין כי חוקרים מסוימים טוענים כי מדובר בחיבור ולא בכפל.

לנוסחה בסיסית זו נוסף יחס אחר, שהוא היחס בין המאמץ לבין הביצוע בפועל, וזאת מכיוון שהמאמץ עצמו אינו בא לידי ביטוי במציאות אלא באיכות הביצוע. לדוגמה: פועל מסוים, המעוניין לקבל קידום על ידי שיפור התפוקה שלו, צריך להתחשב באיזו מידה ישפר את התפוקה אם יתאמץ יותר.

גורם זה הוא ההופך את האדם לרציונליסט, כלומר- אין המאמץ להשגת מטרה חשוב, אלא רק המטרה עצמה.

היחס השני אשר מתווסף הינו היחס שבין הביצוע, לתוצאה שיקבל. לדוגמה, פועל אשר מגדיל את התפוקה על מנת לקבל קידום, מתחשב בהשפעה האפשרית של העלאת התפוקה על קידומו.

גורם זה הופך את האדם לפונקציונלי, כלומר – אין האדם מעוניין בתפוקה עצמה, שהיא תוצר מאמצו, אלא רק בגמול או בסנקציה שהיא תוביל.

בכך מורכבת הצפייה היחס בין המאמץ לביצוע, ובין הביצוע לתוצאה.

על פי התאוריה ידיעת הגורמים הללו אינה קבועה והיא משתנה עם הזמן והנסיון.

התשובות לשאלות אלו הן במונחים של הסתברות והן סובייקטיביות, כלומר שונות מעובד לעובד. המאמץ (F) שישקיע העובד הוא מכפלה של שלוש ההסתברויות הללו.