תאוריית השלבים של אריקסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תאורית השלבים, או התאוריה הפסיכו-חברתית של אריקסוןאנגלית: Erikson's stages of psychosocial development), היא תאוריה בפסיכולוגיה התפתחותית שפותחה על ידי אריק אריקסון. התאוריה מתארת את מהלך החיים מינקות עד שיבה כסדרה בת שמונה שלבים, שבכל אחד מהם ניצב האדם בפני קונפליקט בין צרכיו האישיים לבין דרישות החברה, כל שלב והקונפליקט המיוחד לו. על פי אריקסון, מביא הקונפליקט בכל שלב למשבר אותו ניתן לפתור באופן מוצלח או כושל: התמודדות מוצלחת עם קונפליקט תבוא לידי ביטוי במציאת "שביל הזהב" בין הדרישות הסותרות, ותצייד את האדם בכלים להתמודדות טובה יותר עם קונפליקט השלב הבא. התמודדות בלתי מוצלחת תהיה כניעה ללחצי החברה או לדחפים האישיים, וזו תקשה על הסתגלות חברתית ועל ההתמודדות עם השלב הבא.

הרקע הפרוידיאני לתאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריית השלבים הפסיכו-חברתית של אריקסון היא למעשה פיתוח והרחבה של תאוריית ההתפתחות בשלבים פסיכו־סקסואליים של פרויד. בדומה לתאוריה של פרויד, גם התאוריה של אריקסון מבוססת על שלבים מובחנים ושונים איכותית זה מזה אשר ביניהם סדר מסוים.

בשתי התאוריות מודגשת חשיבות שלבי החיים המוקדמים, אולם השלבים בתאוריה של אריקסון הינם, כאמור, פסיכו-חברתיים: להבדיל מהתאוריה של פרויד, אשר לפיה בכל שלב יש לאדם צורך חושי ייצרי (דחף) בו הוא מתמקד בניסיונות להשיגו, בתאוריה של אריקסון ההתמקדות היא ביישוב קונפליקטים בין אותם צרכים ביולוגיים פנימיים לבין דרישות וכוחות חברתיים. בעוד פרויד התמקד כמעט אך ורק בשנים הראשונות להתפתחות, מקיפה התאוריה של אריקסון את משך כל חיי האדם, מינקות ועד זיקנה.

אריקסון, בניגוד לפרויד, ראה את ה"אני" (אגו) כישות עצמאית ולא רק כישות המשרתת את צורכי הסתמי (איד).

אריקסון שלל את רעיון ה"קיבעון", שאליו אדם מגיע כתוצאה מהתמודדות בלתי מוצלחת עם בעיה באחד משלבי ההתפתחות, על פי פרויד. במקום זאת מצביע אריקסון על דרך מוצלחת או בלתי מוצלחת להתמודדות עם קונפליקט בכל שלב, כל אחת מהן "מציידת" את האדם באופן שונה לקראת התקדמותו הלאה להתמודדות עם השלב הבא, על הקונפליקט הכרוך בו.

שמונה שלבי ההתפתחות הפסיכו-חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריקסון חילק את חיי האדם לשמונה שלבים:

האם היא דמות מפתח בשלב הינקות, שאמור לבנות אצל התינוק אמון. ההישג של שלב זה הוא יצירת תקווה.

שלב הינקות - השלב האוראלי-סנסורי - אמון לעומת חשדנות (גיל 0-1)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב הינקות מקביל לשלב האוראלי בתאוריה של פרויד. האיבר החשוב ביותר בגופו של תינוק בשלב זה הוא הפה, התינוק יונק באמצעות הפה ויכול גם לדחות אוכל. בשלב זה הילד תלוי לחלוטין בהוריו (בעיקר האם). ההורים מהווים את "קשריו החברתיים" בשלב זה ומייצגים עבורו את העולם. הורים הקשובים לצורכי התינוק, מספקים את צרכיו ועקביים בתגובותיהם, מבססים בו אמון בסיסי, בעוד הורים בלתי קשובים או בלתי עקביים ביחסם אל התינוק, ייטעו בו חשדנות בסיסית.

מכיוון שלא קיים "הורה מושלם", הקונפליקט עמו מתמודד התינוק בשלב זה הוא בין צרכיו הבסיסיים לבין יכולתו של ההורה לספק אותם - בין תחושת האמון לתחושת החשדנות. פתרון מוצלח של הקונפליקט יצייד את התינוק בתחושת אמון בסיסי בזולת, במקביל ליכולת לקוות גם בשעה שהם מכזיבים אותו, הבאה לידי ביטוי תחילה ביכולתו של התינוק לשמור על שלווה גם כאשר ההורה נעלם או מתרחק ממנו לרגע.

אריקסון סבר כי מידת האמון שיפתח התינוק איננה תלויה בכמויות של מזון או גילויי אהבה של האם, אלא בעיקר באיכותו של היחס האמהי. לא רק דאגה רגישה של האם למילוי צרכיו של התינוק נדרשת כאן, אלא אף מהימנות אישית במסגרת הסגנון של התרבות הקיימת, ואמונה עמוקה של האם, שיש משמעות לכל מה שהיא עושה. אריקסון טוען, שהסכיזופרניה מקורה באי פתרון של שלב זה.

מושג השליטה עומד בלב שלב הילדות המוקדמת, ילד שיגיע לאוטונומיה יקבל כח רצון.

שלב הילדות המוקדמת - השלב השרירי-אנאלי - אוטונומיה לעומת בושה (גיל 1-3)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הילדות המוקדמת, המקבילה לשלב האנאלי של פרויד, האיברים העומדים במיקוד בשלב זה הם הסוגרים. התינוק הגדל מפתח יכולות מוטוריות שונות ובהן גם השליטה על הסוגרים, ויכולת לשלוט על עשיית צרכיו, ולכן בשלב זה מתחיל החינוך לניקיון. יחד עם קבלת יכולת זו עולה דילמה של "להחזיק או להרפות", לא רק במובן הצר של ההפרשות אלא במובן הרחב יותר של השליטה. חוסר יכולת להצליח במטלה זו עשוי ליצור תחושת בושה, דבר שקורה לא פעם לילדים בתהליך החינוך לניקיון.

בשלב זה רוכש הילד אוטונומיה בסיסית - הוא רוכש תחושת כוח, עצמאות וביטחון וכך מגלה פחות תלות בהוריו. הדמויות המשמעותיות בשלב זה הן ההורים והאחים, שנדרשים על פי אריקסון לגלות גישה תקיפה כלפי הילד, אך במקביל להעניק לו חופש פעולה, לא לפגוע באמונו שנוצר בשלב הקודם ולא לשפוט אותו בחומרה. אם ידחו ההורים את ילדם או יזלזלו בו, עלולים להתפתח אצלו רגשות של בושה, חוסר ביטחון וספק ביכולתו.

במידה שהילד עובר שלב זה בהצלחה, נוצר אצלו כח רצון, והוא יודע להחזיק או להרפות בסיטואציות הנכונות. למשל מצד אחד לטפל בצעצועים ולא לאבד אותם, אך לא להגיע למצב של החזקה כפייתית של צעצועיו וחוסר ויתור מוחלט כלפי אחרים; לא לנסות להחזיק בהוריו באופן צמוד, ומאידך לא לשחרר רגשות שליליים ולהתייחס בקרירות לזולת.

סכנה נוספת בשלב זה היא שהילד עלול להפנות את השליטה לא כלפי חפצים אלא כלפי עצמו, ולפתח אישיות עצורה ומצפון חזק וקפדני מדי, דבר שיביא אותו בשלב מתקדם יותר, לשליטה על פי חוקים והרגלים ולא בגמישות על פי רוחם של הדברים.

בשלב גיל המשחק, הילד מגלה יוזמה והרפתקנות ומגלה את העולם. פתרון טוב של שלב זה יגרום לילד להציב מטרות.

שלב גיל המשחק - השלב הלוקומוטורי-גניטלי - יוזמה לעומת אשמה (גיל 3-6)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב זה מקביל לשלב הפאלי של פרויד. האיברים העומדים במוקד העניין בשלב הזה הם איברי המין. בשלב זה ישנם גילויי יוזמה וסקרנות אצל הילד, המתבטאים בין השאר ביוזמות שהילדים מפעילים על סביבתם במטרה לבדוק את הסביבה ולחקור אותה. הילד "מתעסק עם" זולתו באופן מיני, אם ישיר ואם מרומז ועקיף. האוטונומיה שהילד קיבל בשלב הקודם מתרכזת בהרחקת מתחרים פוטנציאלים, ומכוונת לרוב כלפי הסגת גבול של האחים הצעירים יותר.

בשלב זה הדמויות המשמעותיות עבורו הן הוריו ומבוגרים אחרים כמו גננת. בשלב זה נוצר תסביך אדיפוס או תסביך אלקטרה, עליהם כתבו פרויד ואחרים, ובהם מתאהב הילד בהורה מהמין השני ומקנא בהורה מהמין שלו שנתפס כמתחרה שלו. רצונו של הילד לעמוד על עצמאותו המתפתחת בגיל זה, והתאהבותו בהורה מהמין השני, עלולים להוביל אותו לקונפליקטים, לרגש אשמה וכן לפחדי סירוס שיבואו כעונש על הגירויים של איברי המין. לכן, על פי אריקסון, המשפחה צריכה לאפשר לילד ליזום דברים, לכוונו למטרות מקובלות, ולא להגיב בחומרה על גילויי העוינות של הילד כלפי ההורה בן מינו, או על המיניות המתעוררת שלו. הורים שיחנכו את ילדיהם חינוך נוקשה מדי יגרמו לילד לאבד את היזמה.

תסביך אדיפוס פתור בשלב זה יהווה פתרון חיובי של השלב. פתרון מוצלח של שלב זה גורם לכך שהילד לומד לא להיכנע לדחפים העיוורים שבו, אלא לכוון את עצמו ולהציב לו מטרה. המעלה אותה מקבל האדם היא המטרה (purpose) - היכולת לקבוע מטרות ולהתמיד בהן ללא הפרעה של רגשות אשם או פחד מענישה. אריקסון הדגיש את הפן החברתי: בגיל זה הילד כבר הולך ורץ בכוחות עצמו, הוא מתחיל להבין שהוא אינו המרכז בתוך המשפחה. הוא אף לומד את ההיררכיה החברתית בה הוא נמצא.

שלב זה נמשך עד הכניסה לבית הספר.

שלב גיל בית הספר - שלב החביון - יצרנות-חריצות לעומת רגשי נחיתות (גיל 6-12)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה ההתפתחות הקוגניטיבית של הילד הופכת למרכזית. בתקופה זו הילד הולך לבית ספר יסודי. זהו שלב הלמידה: הילד מוצא את עצמו בתוך מסגרת חברתית מחוץ למשפחה - הוא מבין את חשיבותה של העבודה היצרנית ותוצאותיה, הוא גם מבין את דרישתה של החברה ליצרנות מצידו. תקופת הלימודים בבית הספר מאופיינת בהישגיות וברכישת ערך עצמי. אלו נתפסים חשובים על פי אריקסון, משום שלפני שהילד יוכל לגדול ולהפוך להורה, עליו לרכוש יכולת להיות עובד ומפרנס פוטנציאלי.

הדמויות המשמעותיות בשלב זה, מלבד המשפחה, הן בית הספר, החברים, המורים, והסביבה איתה נמצא הילד במגע. הילד מתמודד עם משימות שבית הספר מטיל עליו - בתחומים גופניים, חברתיים ואינטלקטואליים. בשלב זה הילד לומד להשתמש במכשירים ולפתח מיומנות באפיקים השונים של חייו.

פתרון שלב זה באופן חיובי יוליד אצל האדם מיומנות. ההצלחות במשימות אלו ייצרו תחושת ערך עצמי, יכולת ומסוגלות עצמית, ואילו אם הילד לא יצליח, יחוש רגשי נחיתות וחוסר מסוגלות עצמית, וירגיש את עצמו כמי שנידון לבינוניות או פגימות, ויחוש חוסר מקום בחברה.

גיל ההתבגרות הוא השלב המשמעותי ביותר לפי אריקסון. פתרון מוצלח ויצירת זהות אישית תיצור נאמנות אצל המתבגר.

שלב גיל ההתבגרות - זהות לעומת טשטוש זהות- בלבול תפקידים (גיל 12-18)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב זה מקביל לבית הספר התיכון. גיבוש זהות אישית וחברתית הוא ממאפייני גיל ההתבגרות. גיל זה מתאפיין בשינויים גופניים. על הילד להחליף את הזהות הילדית שלו בזהות של בוגר. השלב החמישי הוא שלב מסכם לארבעת השלבים הקודמים אותם עבר הילד. כעת, עליו לעבד ולגבש את כל המידע שצבר מהשלבים האחרים על-מנת לגבש לעצמו את האישיות ואת המיניות הרצויה לו.

שלב זה הוא החשוב והמשמעותי בעיני אריקסון. בשלב זה הדמויות המשמעותיות עבור הנער יהיו קבוצת השווים לו - כלומר, נערים בני גילו. זהו השלב בו מתגבשת הזהות האישית של המתבגר. אם לא יצליח לגבש את זהותו, יתרחש טשטוש זהות (בלבול תפקידים וספק עצמי), דבר שעלול לגרום להרסנות, אדישות לסביבה ועוד. בעיה אחרת שעלולה להווצר ביצירת הזהות היא התגבשות של זהות שלילית עבריינית, הליכה לצדדים האפלים של החיים, ותיוג האדם את עצמו כמי שעובר על חוקי החברה.

קבוצת השווים מהווה מודל חיקוי עבור הנער, ובנוסף מקבל הנער משוב מחבריו על התנהגותו וכך מעצב אותה בהתאם. עוד בשלב זה - שחרור מההורים או מרידה בהם לשם השגת עצמאות. אך משימתו העיקרית היא לבנות זהות אישית. היא כוללת זהות מינית וזהות מקצועית. לעתים פונה המתבגר לחוויות שליליות כמו סמים, וזאת לצורך גיבוש הזהות.

אריקסון מאמין שזהות מגובשת היא תנאי ליצירת קשר אינטימי עם בן/בת הזוג, ללא חשש מאיבוד זהות. בשלב זה מתרחש מצד החברה גם מורטוריום, שהוא שמיטת חובות לשם התנסות בתפקידים שונים ללא מחויבות. החברה מתייחסת בסלחנות למרד הנעורים. פתרון מוצלח של שלב זה יוצר נאמנות של האדם לעצמו, ונאמנות של האדם לזולת ולעקרונות ורעיונות, דבר שעומד בבסיסם של קשרי חברות וידידות.

טקסי מעבר לשלב הבגרות הנהוגים בחברות רבות, נועדו לאשר את הזהות החדשה שמקבל המתבגר. האנשים אשר לא פתרו בצורה נאותה את השלב החמישי הינם אלו אשר נקראים בפי החברה "הילדים הנצחיים" - אלו אשר גם בגילאים מבוגרים עדיין מתנהגים בצורה ילדותית וחסרת אחריות.

בשלב הבגרות המוקדמת, יצירת קשרים אינטימיים עומדת למול הבדידות. פריו של שלב זה הוא אהבה.

שלב הבגרות המוקדמת - אינטימיות לעומת בדידות (גיל 18-35)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב זה נמשך מסוף גיל ההתבגרות ועד תחילת גיל העמידה. האדם מבסס את עצמו ומעמדו באמצעות עבודה יצרנית, ובאמצעות ניתוק קשריו התלותיים עם מערכות קודמות כמו הורים ומוסדות חינוכיים. בשלב זה מתבקש האדם להגיע להחלטות חשובות בחייו הן בבחירת המקצוע והן בבחירת בן הזוג איתו יחלוק את חייו. האילוץ נוצר בשל הצורך להתמודד עם הקונפליקט שבין הרצון להיות ייחודי לבין האיניטימיות והקירבה של הזוגיות.

במהלך הבגרות אמור האדם ליצור קשרים אינטימיים ללא החשש לאבד את זהותו האישית במצבים שמחייבים את הפקרת העצמי, בזיווג מיני, ידידות נפש, ובחוויות של השראה והארה פנימית. הקונפליקט בשלב זה הוא בין חיפוש אחר קשר אינטימי לבין בריחה מקשר קרוב וקבוע. כישלון בשלב זה מוביל לבדידות ולהסתגרות פנימית, לחוסר יכולת ליצור קשר או להתמיד בו לאורך זמן.

בנוסף לזהות האישית, נדרשת בגרות מסוימת על מנת ליצור אינטימיות עם הזולת. האינטימיות, שמחייבת אכפתיות ומחויבות, מרחיבה את האני, ויוצרת תחושה של קירבה, חום וביטחון. פתרון חיובי של שלב זה מוליד באדם את רגש האהבה, שמכוון אותו לקשרים עם הזולת.

אריקסון מציין אוטופיה של הגניטליות באופן הבא‏‏‏[1]: הדדיות של אורגזמה עם בן זוג או בת זוג אהובים שמסוגלים ומוכנים להשתתף עמו באמון הדדי ומסוגלים ומוכנים לווסת ביחד עמו את המחזורים של עבודה, הולדה ורגיעה כדי להבטיח גם לצאצאים התפתחות נאותה.

בשלב הבגרות הופעת הפוריות והעברת המטען הגנטי לדורות הבאים, למרכזית. ההישג של שלב זה הוא יצירת דאגה ואכפתיות.

שלב הבגרות - פוריות לעומת קיפאון (גיל 35-50)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה מתאר אריקסון את החיים הבוגרים, ומציג את הדיכוטומיה שבין התחדשות ומרץ לבין דריכה במקום, כעומדת במרכזם. שלב זה הוא השתחררות מהאגואיזם, והתרחבות הדרגתית של הוויית האני.

המוקד בשלב זה הוא בהעברת המטען הגנטי, הולדת הדור הבא, בטיפול ודאגה לו. הקונפליקט הוא בין היצירה והפריון (בבית, בעבודה, בחברה) לבין העדר היצירה (תחושת קיפאון התנוונות וחד גוניות).

הכישלון עלול להיות בריחה לאינטימיות כוזבת שכלולים בה רגעים של סלידה הדדית, בה אין לאדם הבוגר עניין עוד במסגרות החברתיות בעיסוקו ואף לא בהולדה וטיפוח של צאצאים - מה שנקרא לפעמים גם 'משבר אמצע החיים'. פתרון חיובי של שלב זה יגרום לאדם להיות אכפתי ודואג לסביבתו.

שלב הבגרות המאוחרת הוא שלב של סיכום החיים והשלמתם. פתרון חיובי יביא לידי שלמות האני ותבונה, ושלילי לחרדת מוות ויאוש.

שלב הבגרות המאוחרת - "אחדות האני"-שלמות לעומת יאוש (החל מגיל 50)[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו שלב הזיקנה, ובעצם השלב האחרון בחיים, והתחושות החיוביות או השליליות שיתעוררו בו יעלו כתוצאה מההתבוננות הרטרוספקטיבית בחיים. בשלב זה האדם משלים את תפקידו כאחראי לעצמו וילדיו, בסיכום כל השלבים הקודמים שנטל בהם חלק. אריקסון כינה שלב זה "תמות האני".

בשלב זה נערך סיכום של הישגים וכשלונות בחיים, וכאשר האדם יגיע לסיפוק מחייו, יחוש אחדות האני. כלומר, הוא מקבל בסיפוק והשלמה את חייו, על הטוב והרע בהם, וחש שחייו בעלי משמעות וחשיבות, ואף משלים עם עובדת המוות כסיום החיים המספקים ומשביעי הרצון. מצב נפשי זה כולל קבלה מוחלטת של ההיסטוריה האישית ושל מעגל החיים האישי כדבר הכרחי מבלי אלטרנטיבות. נוצר ביטחון בכושר האישי לסדר ומשמעות. להשלמת מעגל זה, אריקסון סובר כי הכרחי גם אימוץ דמויות מופת בחברה וחיבור אליהם, או השתתפות בהליכה אחרי מנהיגות או בנטילת אחריות של מנהיגות בחברה.

לעומת זאת, ייאוש ופחד מפני המוות, מתרחש כאשר אין השלמה וקבלה של החיים בעבר ובהווה, אלא האדם חש החמצה, מרירות, חרטה ואי שביעות רצון. תחושה כזו עלולה ליצור אצלו קושי להשלים עם סיום החיים, והוא ייסוג לתלות ילדותית.

במידה ושלב זה נפתר באופן חיובי, האדם יחווה תבונה, שמשמעותה היכולת לתחושת השלמות של האני. הבנה עמוקה של החיים וקבלתם ללא רגשות של חרטה ותסכול.

אריקסון מציין שהשלב הראשון של מעגל החיים נעוץ בסופו, שכן האמון שהתינוק נדרש אליו בשלב הראשון, מוגדר במילון וובסטר, "כהסתמכות אומן על תמותו ושלמותו של האחר", ולכן הוא מגיע למסקנה כי "ילדים בריאים לא יפחדו מפני החיים, אם שלמות הוריהם מספקת שלא לפחד מפני המוות".

סכמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המודל של אריקסון ניתן לתאר כסכמה שבה שלב התפתחותי מאוחר, מבוסס על שלב התפתחותי קודם:

גיל שלב הקונפליקט ההישג
50 ומעלה בגרות מאוחרת שלמות מול יאוש תבונה
35-50 בגרות פוריות מול קיפאון אכפתיות ודאגה
18-35 בגרות מוקדמת אינטימיות מול בדידות אהבה
12-18 גיל ההתבגרות גיבוש זהות מול בלבול תפקידים נאמנות
6-12 גיל בית הספר היסודי - שלב החביון חריצות מול נחיתות מיומנות
3-6 גיל המשחק - השלב הלוקומוטורי-גניטלי יוזמה מול אשמה מטרה
1-3 ילדות מוקדמת - השלב השרירי-אנאלי עצמאות מול בושה וספק רצון
0-1 ינקות - השלב האוראלי-סנסורי אמון מול חשדנות תקווה

ניתן לראות איך משלב לשלב מתרחב מעגל ההשפעה על הילד והאדם נחשף ליותר ויותר אנשים, ואיך משלב לשלב גדלה עצמאותו. בארבעת השלבים הראשונים פתרון הקונפליקט תלוי יותר בחברה הסובבת את הילד מאשר בילד עצמו. גם לאחר מכן, בשלבים שבהם נראה כי האדם נוקט בהחלטות עצמאיות, הן עדיין במידה רבה נגזרות של כל התהליך שעבר.

התאוריה במחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית המחקרים שעסקו בבדיקת התאוריה של אריקסון, התמקדו בשלבי גיל ההתבגרות. כך למשל התקבלה תמיכה לתאוריה במחקריו של ג'יימס מרסיה[2], שאף הרחיב את נושא רכישת הזהות ותיאר דפוסים שונים של זהות שהושגה במהלך גיל ההתבגרות: טשטוש זהות, זהות ידועה מראש, מורטוריום בזהות, והשגת זהות.

כמו כן, נמצאה עדות מחקרית לכך שאנשים שמפתחים מושג עצמי קוהרנטי בתום שלב הזהות מול בלבול תפקידים, הם בעלי סיכוי גבוה יותר לפתח יחסים אינטימיים תקינים עם אחרים בשלב הבגרות המוקדמת.

מאידך, מבקרי התאוריה טוענים כי שלבי התאוריה לאו דווקא מתקיימים ברצף אותו הציע אריקסון, או בגילאים אותם הציע. בעיקר עולה הטענה כי אנשים עוסקים בקונפליקט השגת הזהות מול בלבול התפקידים לא רק בגיל ההתבגרות, אלא גם בהמשך חייהם הבוגרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריק ה. אריקסון, ילדות וחברה, תרגום: אורי רפ, ספרית פועלים, תל אביב 1976, פרק 7 - עמ' 187-196.
  • האוניברסיטה הפתוחה, מבוא לפסיכולוגיה, יחידה 8, פסיכולוגיה התפתחותית עמ' 68-79

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]