תאוריית יחסי אובייקט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תאוריית יחסי אובייקט היא תאוריה פסיכודינמית בפסיכולוגיה קלינית המציגה את תהליך התפתחות הנפש של הילד בהקשר ליחסיו עם אנשים אחרים והסביבה. המונח "אובייקט" מתייחס הן לבני אדם אמיתיים המקיפים את הילד, והן לדמויות מופנמות של אחרים. על פי התאוריה, יחסי האובייקט של הילד מעוצבים לראשונה אל מול יחסי הגומלין עם המטפלים העיקריים שלו כתינוק, לרוב האם והאב. יחסים אלו יוצרים תבניות של יחסים המשפיעות על האופן בו אדם יכול לתפוס מערכות יחסים בהמשך חייו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המונח יחסי אובייקט טבע רונלד פיירברן בשנת 1952, אך הרעיונות שעיצבו את מונח זה החלו כבר בשנת 1917. לפני תאוריה זו הייתה דומיננטית התאוריה של זיגמונד פרויד, שעסקה בדחפים מיניים ותוקפניים כמניעים מרכזיים בהתפתחות האדם. לעומתו, התאורטיקנים האנגלים שפיתחו את תאוריית יחסי האובייקט, הדגישו את נושא הצורך ליצור קשר כמרכזי ביותר בהתפתחות האדם.

תאוריה זו יוצאת מתוך התאוריה של מלאני קליין שבראשית דרכה ראתה עצמה כממשיכת דרכו של פרויד ורק בהמשך עבודתה הבינה כי יצרה דרך חדשה השונה באופן מהותי ממשנתו של פרויד.

רעיונות מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת ההתפתחות תינוקות תופסים את הסובבים אותם על פי השימושים והתפקידים השונים שהם ממלאים עבורם, ולכן הם נקראים "אובייקט חלקי". השד המאכיל את התינוק נתפס כ"שד הטוב", ואילו התינוק הרעב שאינו מוצא מענה לצרכיו מפתח יחסים עם ה"שד הרע". לאחר התנסויות חוזרות ונשנות, נוצרים אצל התינוק אובייקטים מופנמים שהם ביטוי לתבניות של מערכות יחסים שחווה באופן סובייקטיבי. סביבה "טובה דיה" מאפשרת איחוד של האובייקטים החלקיים לכדי הפנמת אובייקט שלם. יכולת זו תלויה באפשרות לקבל מצבים דו משמעיים בהם השד הטוב והשד הרע הם למעשה חלקים שונים באותה האם.

תאורטיקנים שונים קישרו בין רעיון הפיצול של השד ה"טוב" וה"רע" לבין תופעות שונות בהתנהגות והתנהלות אנשים ביומיום. פטריק קייסמנט, למשל, קישר זאת להבדלים הקיימים לעתים בהתנהלותם של שני הורים בסוגיות הקשורות לגידול ילדים - הוא טען כי כאשר ילד מגלה שהוא מסוגל לתמרן את אחד מהוריו כדי להשיג את מבוקשו, בעוד שההורה השני מנסה להציב לו גבולות, ישנה סבירות רבה כי ינצל את המצב כדי לכופף את הכללים הנהוגים בבית.‏[1]

טיפול על פי התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול פסיכולוגי על פי גישת יחסי האובייקט, הוא לרוב טיפול פסיכואנליטי קלאסי. פסיכולוגים רבים המטפלים בגישה הפסיכואנליטית משתמשים באופן טבעי ברעיונות מתוך תאוריית יחסי האובייקט. כך, למשל, נעשה שימוש בתופעת ההעברה ביחסי מטפל-מטופל, בהנחה שהם מייצגים את יחסי האובייקט המופנמים של המטופל, שהתקיימו גם בילדותו עם הוריו. למעשה, המטפלים בגישה זו טוענים כי הטיפול הוא שחזור מלא של יחסי האובייקט המוקדמים שהופנמו אצל המטופל, ובמהלך הטיפול מזוהים דפוסים אלו, מועלות פרשנויות, ובהמשך נוצרת תובנה ומתחיל תהליך השינוי. בטיפול חווה המטופל תיקון ליחסי האובייקט השליליים המופנמים אצלו, ומתבסס דפוס היקשרות חדש. לשם כך נדרש המטפל בגישה זו להוות דמות אמפתית, מקבלת ואקטיבית, ולתפקד למעשה כהורה מיטיב ("שד טוב"). לפיכך, תומכי הגישה טוענים כי היא מתאימה לטיפול במצוקות נפשיות מסוגים רבים, ואף בהפרעות אישיות קשות.

דוגמה לתהליך טיפולי על פי התאוריה: מטופל שחווה דחייה מהוריו בינקותו ובעקבות זאת הפנים יחסי אובייקט שליליים ("אנשים לא אוהבים אותי"), ישחזר יחסים אלו במהלך הטיפול (יתנהג בדרכים המביעות את התחושה שלו ש"המטפל לא אוהב אותי", למשל דיכאון ופאסיביות או התנגדות ודחייה כלפי המטפל). אך להפתעתו, בטיפול הוא ייתקל בחווייה מתקנת של אמפתיה, קבלה וחום תמידיים ועקביים מהמטפל. בעקבות פרשנויות ותובנות שיתקיימו תוך כדי התהליכים האלו - ייווצר שינוי בדפוס יחסי האובייקט המופנמים שלו, והם ייעשו חיוביים יותר.

תאורטיקנים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Casement, Patrick (1997). Further Learning from the Patient. London: Routledge, 114. ISBN 0415054257.