תאוריית קוף המים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
נקבת גורילה חוצה מקווה מים בהליכה זקופה

תאוריית קוף המים או השערת הקוף המימי (AAH - Aquatic Ape Hypothesis או Aquatic Ape Theory - AAT) מציעה כי האבות הקדמונים של האדם חיו במשך תקופה אחת או יותר בסביבה מימית למחצה ושההתאמה האבולוציונית לסביבה זו אחראית לרבים מהמאפיינים של הסוג אדם (הכולל כעת רק את המין האנושי) שאינם נצפים בקרב פרימטים אחרים. תומכי התאוריה מצביעים על מספר תכונות ייחודיות לאדם על פני שאר היונקים, המקנות יתרון אבולוציוני בסביבה ימית ולפיכך קיימת סבירות שהתפתחו במסגרת התאמתו של פרימט קדום לחיים בסביבת אגמים. התאוריה אינה מנוסחת באופן עקבי המציב ניבויים הניתנים להפרכה, אלא מהווה אוסף של תובנות ורעיונות ולא התקבלה בזרם המרכזי של הפליאואנתרופולוגיה. למרות שמאמרים המתארים את ההשערה באופן עקבי לא התפרסמו בכתבי עת מדעיים, הרי שהתפרסמו בכתבי עת מדעיים בעלי ביקורת עמיתים מספר עבודות המעמתות את ההשערה עם המודל התקני (ה"יבשתי") ודנו בה, לרוב בנימה ביקורתית חריפה‏[1].

על-פי ניסוחים שונים של ההשערה, האבות הקדמונים של בני האדם התפתחו בסביבות לחות וחמות וצרכו את רוב מזונם מסביבות של ימים רדודים, אגמים או נהרות על ידי סריקה של אזור החוף, בסיסה במים הרדודים, וצלילה אחר מזונות כמו אגוזי קוקוס, ביצי ציפורים, צבים, רכיכות, סרטנים, וחלקים של צמחי קנה, פפירוס וצמחי מים אחרים. קיימות פרשנויות המציעות סביבות של מים מתוקים (Ellis 1993) וריאציות על ציר הזמן (Verhaegen et al. 2002) ועל הדרגה המוצעת של ברירה והתאמה הנובעת ממעבר של המין דרך המים. הניסוח הפופולרי ביותר כולל אפיזודה סמי-מימית המקבילה לתפוצה של הסוג אדם באזורי החוף של אגמי השבר הסורי אפריקני במזרח אפריקה, ושל האוקיינוס ההודי, בתקופות פליוקן-פליסטוקן.

יש המתארים בפירוט את האפשרות כי ענף של קופי האדם, באזור משולש עפר שבאתיופיה, מצא עצמו לפני מספר מיליוני שנים תחת אילוץ לעבור לחיות במימי ימה ענקית, זאת כנראה עקב חוסר במזון יבשתי לנוכח תקופת יובש, כאשר מי החופים והלגונות של הימה סיפקו שפע של בעלי חיים קטנים קלים לתפיסה ועם תחרות מעטה על מקורות המזון הללו. עם הזמן הסתגל קוף האדם האפרי לסביבה, הוא בילה את מרבית זמנו בהליכה במים רדודים או שחייה, מבנה גופו הותאם יותר ויותר להליכה זקופה, הוא השיל מעצמו את הפרווה החיצונית בחלקי הגוף שמתחת לפני המים, פיתח שכבת שומן תת-עורית החיונית לשמירה על חום הגוף בעת שהייה במים, מערכת העיכול שלו הותאמה לצריכה של מזון ימי מן החי, והאינטליגנציה שלו התפתחה עקב הצורך לשרוד בסביבה אשר המבנה הקודם שלו לא הותאם אליה (החשיבה מפצה על חוסר ביעילות גופנית בסביבה החדשה).

עם הזמן, לאחר חלוף מיליוני שנים נוספות נסגר החיבור של ימת אפר אל הים הפתוח, כפי הנראה עקב רעידת אדמה מסיבית, הימה הלכה והומלחה, המזון בה הלך והידלדל, השהות בה הפכה בעייתית יותר למין האנושי, והאדם היה צריך לנטוש אותה בהדרגה בחזרה אל הסביבה היבשתית היבשה אשר אליה כבר אינו מותאם, כאשר שוב החשיבה מפצה על היעדר התאמה גופנית לסביבה החדשה. אפשרות זאת נתמכת בהימצאות שרידים של ימה ענקית קדומה שהומלחה באזור משולש עפר אשר בו גם נמצאו שרידים קדומים של המין האנושי כמו השלד הידוע בשם לוסי.

ההתאמות בין מבני הגוף האנושי לסביבה מימית (רצוי להקיש על התמונה להגדלה מרבית)

תולדות הרעיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני שנת 546 לפני הספירה, הפילוסוף היווני אנכסימנדרוס ממילטוס הציע את האפשרות שמקורו של המין האנושי הוא חיה מימית. הוא חשב שתקופת הינקות הממושכת של בני האדם לא הייתה מאפשרת הישרדות עבור מין יבשתי. רעיון זה התבסס על כוחות של יסודות של מוטציה, ולא על אבולוציה.

מקס וסטנהפר (Max Westenhöfer) הציע את התאוריה המודרנית בשנת 1942, בספרו "דרכו הייחודית של האדם" (Der Eigenweg des Menschen). התאוריה הפכה לידועה יותר בשנות ה-60, כאשר הביולוג הימי סר אליסטר הארדי הציג אותה בחוגים אקדמיים. הארדי חשב על הרעיון באופן פרטי מאז שנות ה-30, בלי קשר לווסטנהופר.

הסופרת הפמיניסטית וכותבת התסריטים אליאן מורגן פיתחה את התאוריה ופרסמה אותה, בספרה הראשון בנושא "מוצא האישה" שיצא לאור בשנת 1972 (מזכיר את "מוצא האדם" של דרווין), ולאחר מכן בספרים נוספים: "הקוף המימי" (1982), "צלקות האבולוציה" (1990), "מוצא הילד" (1994), ו"היפותזת קוף המים" (1997). לטענתה הטיעונים המקובלים לגבי יתרונות ההליכה הזקופה והעדר השיער כיוון שסייעו כביכול לציידים בסביבת סוואנה, הם מופרכים ואינם מהווים יתרון אמיתי. היא החלה מתקיפת הרעיון שהיתרונות הנטענים במודל המקובל "היבשתי" מקלים רק על הגברים בקבוצה ("הציידים") ואין בה התייחסות ליתרונות לאם או לוולדות. מתוך עיון בתהליכי הלידה והינקות הגיעה מורגן לתאוריה הימית.

מאפיינים ייחודיים באדם המוסברים על ידי התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עירום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין האנושי הוא המין היחיד מקרב הפרימטים שבו השיער ברוב הגוף הינו כה עדין ודליל עד שהוא חושף את העור מתחתיו. סביבות שמובילות למינים עירומים של יונקים הן הטרופית (בקרב חלק מהיונקים הגדולים יותר כמו פילים - שהינם בעצמם צאצאים של מינים ימיים - וחלק ממיני הקרנפים), המימית (לוויתנים, דולפינים, תחשי משכן, ופרות ים), והסמי-מימית או החופית (בהמות, בבירוסה) והתת-קרקעית (חולד עירום).

היעדר שיער-גוף סמיך מקנה יתרון אבולוציוני בסביבה מימית ומקל על השחייה, המאפשרת ניידות מהירה יותר המסייעת בהתחרות על מזון, המלטות מטורפים ונדידה למקומות נוחים ומתאימים יותר בעת שינויים סביבתיים.

הליכה זקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מעט מאוד יונקים הנעים באמצעות שתי רגליים, והאדם הוא היונק היחיד שאימץ יציבה זקופה לגמרי במשך כל הזמן עם עמוד שדרה זקוף. גורילות, שימפנזים, ודובים מסוגלים ללכת על שתי רגליים כשיש להם סיבה מסוימת לכך. לדוגמה, כאשר שימפנזים אוכלים עשבים בנחל, הם לרוב עומדים על שתי רגליים ומבוססים במים כאשר פלג הגוף העליון שלהם נמצא מחוץ למים, הם עושים זאת בקלות יחסית, אבל הם תמיד חוזרים להליכה על ארבע כאמצעי הבסיסי לתנועה. כמה יונקי כיס כמו האינדירים קופצים הצידה על שתי רגליים כאשר הם על הקרקע, היות שההתאמה שלהם לקפיצה מענף לענף הופכת את ההליכה על ארבע לקשה. קנגורו ומינים של כרסמים קופצים מתקדמים עם שתי הרגליים בו זמנית עם ברכיים כפופות ומותניים כפופות בזמן מנוחה.

ההולך על שתיים מסוגל להגיע לעומק גדול יותר באגם, בחיפוש אחר מזון או בהמלטות מטורפים, ועדיין מסוגל לשום אויר ולנוע ביציבות. לחץ המים על פלג הגוף העליון מקנה את התמיכה הדרושה להליכה זקופה.

נשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב היונקים היבשתיים אין שליטה מודעת על נשימתם. אפשר להשוות את השליטה הרצונית שיש לבני האדם על מערכת הנשימה שלהם לזו של יונקים סמי ימיים, שיכולים לשאוף אוויר בכמות מספקת לצורך צלילה, ואז חוזרים לפני השטח.

מורגן טוענת כי יכולת זו של שליטה מודעת על הנשימה היא אחד התנאים שאיפשרו מאוחר יותר לבני האדם לפתח תקשורת קולית על ידי דיבור.

שומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

השומן אצל רוב היונקים היבשתיים הוא פנימי, הוא אינו מחובר לעור ולא ניתן לחוש אותו מבעד לעור. בעוד שבאדם, השומן הוא חיצוני ומחובר לעור, בדומה לכמה יונקים סמי ימיים. השומן מסייע בבידוד ומקל על הציפה במים. השומן מרובה בפרט ביילודים ומגדיל את נפחם, באופן שמקשה על המעבר בתעלת הלידה. לפיכך, חייב להיות לשומן היילודים יתרון אבולוציוני כלשהו, המפצה על הקושי בלידה. ואכן, תכונות השומן לבידוד וציפה חיוניות במיוחד לרך הנולד ומהוות יתרון מובהק.

הריון ולידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשו של ולד האדם גדול מאד באופן יחסי לוולדות של פרימטים אחרים ויונקים בכלל, בשל מוחו הגדול. עם זאת, היציבה הדו-רגלית גורמת לכך שפתח תעלת הלידה בנקבת האדם צר ומפותל והופך לפיכך את הלידה לקשה במיוחד. מחקרים הראו שלידה במים מסייעת מאד על תהליך הלידה והיא בעלת יתרונות נוספים. כך למשל הוולד נושם את נשימתו הראשונה כאשר הוא חש באוויר על פניו. כאשר הוא נולד באופן רגיל נשימה זו מתבצעת בטרם פניו נוקו ממשקעי הלידה והוא עלול לשאוף משקעים לריאותיו. לעומת זאת, בלידה במים הוולד אינו נושם מיד אלא ממשיך להיזון מחבל הטבור, כאשר הוא יוצא אל פני מים וחש באוויר, פניו נקיות ואין סכנה שישף משקעים. זאת ועוד, הוולד מבצע תנועות שחיה ספונטניות עם הלידה.

בעת ההריון מתארך שיער האם ומתעבה, השיער הארוך יכול לאפשר ליילוד אחיזה נוחה ובטוחה גם כאשר האם שוחה.


מבנה האף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה האף האנושי ייחודי ושונה מאד מאפים של פרימטים אחרים. צורת אף זו מסייעת לנשימה בסביבה מימית. מין נוסף בעל אף דומה הוא קוף חוטם, המתאפיין אף הוא במחייה בסביבה מימית למחצה, בשחייה טובה ובהליכה זקופה על מנת לחצות מקווי מים, הממשיכה אף לאחר שחצו את מקווה המים, ביבשה.

חוש ריח זניח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוש הריח של האדם נחות ביחס לחוש הריח של יונקים אחרים ואינו מהווה חוש מרכזי. אבחנה דקה בין ריחות עדינים אובדת במים ולפיכך לא נדרשת לחי בסביבה כזו יכולת הפרדת ריחות ברמה גבוהה, המתקיימת ביונקים יבשתיים וסביר שתתנוון או לא תתפתח מעבר ליכולת הפרדה גסה.

בקרת חום גוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

חום הגוף הטבעי של האדם נמוך יחסית בקרב היונקים, וחשוב מכך הוא יציב מאד באופו יחסי וללא תנודות, תכונה המאפיינית יונקים ימיים ומסייעת להתנהלות ארוכה בתוך מקווה מים.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשערה לא נוסחה מעולם במאמר מדעי עקבי, הניתן לפרסום בכתב עת מדעי ומציב ניבויים הניתנים להפרכה, אלא מהווה אוסף תובנות שנוסחו על ידי חובבים.

הביקורת מתייחסת למספר אספקטים, חלקם מהווים גם את סוד קסמה הפופולרי: ביקורת מתודולוגית לגבי איסוף הנתונים ותקפותם, הצגה פשטנית ופסקנית של ההשערה כאמת בלתי מעורערת, תפיסה של ההשערה כחוץ-ממסדית וקוראת תיגר ותפיסה של ההשערה כפסאודו-מדע.

עירום[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיער האנושי שונה באופן קיצוני מכל היונקים הימיים שנזכרו קודם. ההשוואה ליונקים ימיים מלאים (לווייתנאים, תחשאים וכו') חשודה, היות שהמאפיינים של חיות אלו התפתחו על פני תקופה ארוכה בהרבה מאשר בני האדם. נוסף לכך, רבים מבין התומכים של השערת הקוף המימי טוענים כי האב הקדמון המשוער מעולם לא היה כל כך ימי, ולכן מציגים חוסר התאמה פנימית בטיעונים שלהם כאשר מאפיין של יונקים ימיים מלאים מופיע ללא תמריץ ברירה דומה. הבבירוסה הוא יונק בינוני-בגודלו שחי באזורי חוף שהינו עירום כמו בני האדם. זיעה הינה התאמה לאיזון תרמי, החשובה במיוחד לתפקוד המוח. עבור חיה שעיקר הצלחתה נובע ממוח גדול, זו התאמת מפתח. הזעה כאמצעי לשמירה על חום גוף קבוע מושגת באופן מיטבי עם שיער עדין ודליל, דבר המאפשר גישה של אוויר לעור. כמו כן ייתכן כי העירום היחסי של האדם אינו קשור לא לאיזון תרמי ולא להתנגדות לתנועה במים; ייתכן וזו תוצאה של ברירה של בחירה על רקע משיכה מינית לנקבות ללא שיער (אבל דבר זה אינו מסביר מדוע גברים נוטים להיות קרחים יותר מנשים).

ההצעה לפיה יונקים ימיים או יונקים סמי-ימיים מאבדים את הפרווה שלהם מבוססת על קבוצה קטנה של יונקים ימיים שעשו כן, ובדרך כלל יונקים ימיים גדולים יותר. יונקים גדולים רבים הינם בעלי פרווה קצרה ועדינה יותר, בלי קשר לשאלה אם הם ימיים או לא. רוב המינים של יונקים ימיים וסב-ימיים שמרו על הפרווה שלהם. אפילו בתוך מים, פרווה הינה מבודד טוב. בונים, לוטרות, כלבי ים, ודובי קוטב שמרו על הפרווה שלהם.

הרבה פרימטים צעירים הינם בעלי ראש גדול יותר, פחות שיער, ובעלי יכולת גדולה יותר ללמוד. עובדה זאת, בצרוף שלדים דומים, הובילה ביולוגים אבולוציונרים רבים, כולל סטיבן ג'יי גולד, להסיק כי העירום של בני האדם נגרם מנאוטניה של אבותינו הקדמונים.

מחקר משנת 2003 טוען כי ייתכן ועירום נבע כדרך להפטר מעומס טפילים ברגע שהומינואידים יכלו לווסת את החום באופן יעיל יותר עם חום ובגדים. עובדה זאת, יחד עם ברירה על רקע משיכה מינית, עשויה להסביר את העירום כמו גם את דפוסי העירום של כל מגדר [1]. ועם זאת טפילים חיים גם על בגדים, ואם הפחתת עומס טפילים הייתה גורם משמעותי, אזי צפוי ששיער ראש היה אובד בגברים ונשים בצורה דומה.

הליכה זקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב ההומינואידים יכולים ללכת לפחות באופן זמני על שתי רגליים, ומשתמשים במצב הזקוף למצבים של תנועה, תזונה, והיגיינה, וכולם מתאימים לחיים יבשתיים. סוגי קופים כמו אורנגאוטן או גיבונים, אשר נעים בדרך כלל על ידי התנדנדות על ענפי עצים, הולכים על שתיים כאשר הם הולכים על האדמה. אין צורך לערב חיים מימיים היות שהתקדמות על שתיים קיימת כבר בקרב משפחת ההומינואידים.

אין שום יונק ימי שהולך על שתיים. מעט בעלי ארבע רגליים פיתחו הליכה על שתיים בסביבה בה השחייה היא דרך ההתקדמות העדיפה. מעבר לכך, יש שימפנזים שכן הולכים על שתי רגליים ללא מאמץ ניכר כמו השימפנזה אוליבר.


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגת ההשערה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת וספקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]