תאוריית קוף המים
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: נדרש להבהיר בדיוק מה מקומה של התאוריה בעולם המדע כיום, ולהסיר מהערך משפטים לא מעודכנים. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
תאוריית קוף המים (AAT) או השערת הקוף המימי מציעה כי האבות הקדמונים של האדם חיו במשך תקופה אחת או יותר בסביבה סמי-מימית ושהיסטוריה זו אחראית לרבים מהמאפיינים של הסוג אדם (הכולל כעת רק את המין האנושי) שאינם נצפים בקרב פרימטים אחרים. התאוריה, שלעתים קרובות מכונה AAT, לא התקבלה בזרם המרכזי של הפליאואנתרופולוגיה.
על-פי ההשערה, האבות הקדמונים של בני האדם התפתחו בסביבות לחות וחמות וצרכו את רוב מזונם מסביבות של ימים רדודים, אגמים או נהרות על ידי סריקה של אזור החוף, בסיסה במים הרדודים, וצלילה אחר מזונות כמו אגוזי קוקוס, ביצי ציפורים, צבים, רכיכות, סרטנים, וחלקים של צמחי קנה, פפירוס וצמחי מים אחרים. קיימות פרשנויות המציעות סביבות של מים מתוקים (Ellis 1993) וריאציות על ציר הזמן (Verhaegen et al. 2002) ועל הדרגה המוצעת של סלקציה הנובעת ממעבר של המין דרך המים. הניסוח הפופולרי ביותר כולל אפיזודה סמי-מימית המקבילה לתפוצה של הסוג אדם באזורי החוף של אגמי השבר הסורי אפריקני במזרח אפריקה, ושל האוקיינוס ההודי, בתקופות פליוקן-פליסטוקן.
יש המתארים בפירוט את האפשרות כי ענף של קופי האדם, באזור משולש עפר שבאתיופיה, מצא עצמו לפני מספר מיליוני שנים תחת אילוץ לעבור לחיות במימי ימה ענקית, זאת כנראה עקב חוסר במזון יבשתי לנוכח תקופת יובש, כאשר מי החופים והלגונות של הימה סיפקו שפע של בעלי חיים קטנים קלים לתפיסה ועם תחרות מעטה על מקורות המזון הללו. עם הזמן הסתגל קוף האדם האפרי לסביבה, הוא בילה את מרבית זמנו בהליכה במים רדודים או שחייה, מבנה גופו הותאם יותר ויותר להליכה זקופה, הוא השיל מעצמו את הפרווה החיצונית בחלקי הגוף שמתחת לפני המים, פיתח שכבת שומן תת-עורית החיונית לשמירה על חום הגוף בעת שהייה במים, מערכת העיכול שלו הותאמה לצריכה של מזון ימי מן החי, והאינטליגנציה שלו התפתחה עקב הצורך לשרוד בסביבה אשר המבנה הקודם שלו לא הותאם אליה (החשיבה מפצה על חוסר ביעילות גופנית בסביבה החדשה).
עם הזמן, לאחר חלוף מיליוני שנים נוספות נסגר החיבור של ימת אפר אל הים הפתוח, כפי הנראה עקב רעידת אדמה מסיבית, הימה הלכה והומלחה, המזון בה הלך והידלדל, השהות בה הפכה בעייתית יותר למין האנושי, והאדם היה צריך לנטוש אותה בהדרגה בחזרה אל הסביבה היבשתית היבשה אשר אליה כבר אינו מותאם, כאשר שוב החשיבה מפצה על היעדר התאמה גופנית לסביבה החדשה.
אפשרות זאת נתמכת בהימצאות שרידים של ימה ענקית קדומה שהומלחה באזור משולש עפר אשר בו גם נמצאו שרידים קדומים של המין האנושי כמו השלד הידוע בשם לוסי.
תוכן עניינים |
תולדות הרעיון [עריכה]
עוד לפני שנת 546 לפני הספירה, הפילוסוף היווני אנכסימנדרוס ממילטוס הציע את האפשרות שמקורו של המין האנושי הוא חיה מימית. הוא חשב שתקופת הינקות הממושכת של בני האדם לא הייתה מאפשרת הישרדות עבור מין יבשתי. רעיון זה התבסס על כוחות של יסודות של מוטציה, ולא על אבולוציה.
מקס וסטנהפר (Max Westenhöfer) הציע את התאוריה המודרנית בשנת 1942, בספרו "דרכו הייחודית של האדם" (Der Eigenweg des Menschen). התאוריה הפכה לידועה יותר בשנות ה-60, כאשר הביולוג הימי סר אליסטר הארדי הציג אותה בחוגים אקדמיים. הארדי חשב על הרעיון באופן פרטי מאז שנות ה-30, בלי קשר לווסטנהופר. הסופרת הפמיניסטית וכותבת התסריטים אליאן מורגן פיתחה את התאוריה ופרסמה אותה, בספרה הראשון בנושא "מוצא האישה" שיצא לאור בשנת 1972 (מזכיר את "מוצא האדם" של דרווין), ולאחר מכן בספרים נוספים: "הקוף המימי" (1982), "צלקות האבולוציה" (1990), "מוצא הילד" (1994), ו"היפותזת קוף המים" (1997).
טיעונים בעד תאוריית קוף המים [עריכה]
השערת הקוף המימי מציגה כמה טיעונים ראשיים (חלק מטענות אלה נתונות בוויכוח).
עירום [עריכה]
המין האנושי הוא המין היחיד מקרב הפרימטים שבו השיער ברוב הגוף הינו כה עדין ודליל עד שהוא חושף את העור מתחתיו. סביבות שמובילות למינים עירומים של יונקים הן הטרופית (בקרב חלק מהיונקים הגדולים יותר כמו פילים - שהינם בעצמם צאצאים של מינים ימיים - וחלק ממיני הקרנפים), המימית (לוויתנים, דולפינים, תחשי משכן, ופרות ים), והסמי-מימית או החופית (בהמות, בבירוסה) והתת-קרקעית (חולד עירום).
הליכה על שתיים [עריכה]
קיימים מעט מאוד יונקים הנעים באמצעות שתי רגליים, והאדם הוא היונק היחיד שאימץ יציבה זקופה לגמרי במשך כל הזמן עם עמוד שדרה זקוף. גורילות, שימפנזים, ודובים מסוגלים ללכת על שתי רגליים כשיש להם סיבה מסוימת לכך. לדוגמה, כאשר שימפנזים אוכלים עשבים בנחל, הם לרוב עומדים על שתי רגליים ומבוססים במים כאשר פלג הגוף העליון שלהם נמצא מחוץ למים, הם עושים זאת בקלות יחסית, אבל הם תמיד חוזרים להליכה על ארבע כאמצעי הבסיסי לתנועה. כמה יונקי כיס כמו האינדירים קופצים הצידה על שתי רגליים כאשר הם על הקרקע, היות שההתאמה שלהם לקפיצה מענף לענף הופכת את ההליכה על ארבע לקשה. קנגורו ומינים של כרסמים קופצים מתקדמים עם שתי הרגליים בו זמנית עם ברכיים כפופות ומותניים כפופות בזמן מנוחה. אפילו ציפורים, עם יוצאים מהכלל כמו הפינגוונים (החצי מימיים) שיש להם עמוד שידרה אנכי, הולכות על שתיים אבל עם עמוד שידרה אופקי. יצורים כמו סנאים וסוריקטות מאמצים תנוחה אנכית לעתים קרובות, אבל אינם הולכים או רצים על שתי רגליים.
נשימה [עריכה]
לרוב היונקים היבשתיים אין שליטה מודעת על נשימתם. אפשר להשוות את השליטה הרצונית שיש לבני האדם על מערכת הנשימה שלהם לזו של יונקים סמי ימיים, שיכולים לשאוף אוויר בכמות מספקת לצורך צלילה, ואז חוזרים לפני השטח. מורגן טען כי יכולת זו של שליטה מודעת על הנשימה היא אחד התנאים שאיפשרו לבני האדם לפתח תקשורת קולית על ידי דיבור.
שומן [עריכה]
השומן אצל רוב היונקים היבשתיים הוא פנימי, ולא ניתן לחוש אותו מבעד לעור, בעוד שבאדם, השומן הוא חיצוני, בדומה לכמה יונקים סמי ימיים.
לידה [עריכה]
תזונה [עריכה]
דמעות וזיעה מוגברת [עריכה]
תנוחת הזדווגות [עריכה]
קשיים הטבועים בהתפתחות של תאוריית קוף המים [עריכה]
השוואה למודלים יבשתיים [עריכה]
עירום [עריכה]
הליכה על שתיים [עריכה]
שומן [עריכה]
התנגדות להשערת הקוף המימי [עריכה]
עירום [עריכה]
השיער האנושי שונה באופן קיצוני מכל היונקים הימיים שנזכרו קודם. ההשוואה ליונקים ימיים מלאים (לווייתנאים, תחשאים וכו') חשודה, היות שהמאפיינים של חיות אלו התפתחו על פני תקופה ארוכה בהרבה מאשר בני האדם. נוסף לכך, רבים מבין התומכים של השערת הקוף המימי טוענים כי האב הקדמון המשוער מעולם לא היה כל כך ימי, ולכן מציגים חוסר התאמה פנימית בטיעונים שלהם כאשר מאפיין של יונקים ימיים מלאים מופיע ללא תמריץ ברירה דומה. הבבירוסה הוא יונק בינוני-בגודלו שחי באזורי חוף שהינו עירום כמו בני האדם. זיעה הינה התאמה לאיזון תרמי, החשובה במיוחד לתפקוד המוח. עבור חיה שעיקר הצלחתה נובע ממוח גדול, זו התאמת מפתח. הזעה כאמצעי לשמירה על חום גוף קבוע מושגת באופן מיטבי עם שיער עדין ודליל, דבר המאפשר גישה של אוויר לעור. כמו כן ייתכן כי העירום היחסי של האדם אינו קשור לא לאיזון תרמי ולא להתנגדות לתנועה במים; ייתכן וזו תוצאה של ברירה של בחירה על רקע משיכה מינית לנקבות ללא שיער (אבל דבר זה אינו מסביר מדוע גברים נוטים להיות קרחים יותר מנשים).
ההצעה לפיה יונקים ימיים או יונקים סמי-ימיים מאבדים את הפרווה שלהם מבוססת על קבוצה קטנה של יונקים ימיים שעשו כן, ובדרך כלל יונקים ימיים גדולים יותר. יונקים גדולים רבים הינם בעלי פרווה קצרה ועדינה יותר, בלי קשר לשאלה אם הם ימיים או לא. רוב המינים של יונקים ימיים וסב-ימיים שמרו על הפרווה שלהם. אפילו בתוך מים, פרווה הינה מבודד טוב. בונים, לוטרות, כלבי ים, ודובי קוטב שמרו על הפרווה שלהם.
הרבה פרימטים צעירים הינם בעלי ראש גדול יותר, פחות שיער, ובעלי יכולת גדולה יותר ללמוד. עובדה זאת, בצרוף שלדים דומים, הובילה ביולוגים אבולוציונרים רבים, כולל סטיבן ג'יי גולד, להסיק כי העירום של בני האדם נגרם מנאוטניה של אבותינו הקדמונים.
מחקר משנת 2003 טוען כי ייתכן ועירום נבע כדרך להפטר מעומס טפילים ברגע שהומינואידים יכלו לווסת את החום באופן יעיל יותר עם חום ובגדים. עובדה זאת, יחד עם ברירה על רקע משיכה מינית, עשויה להסביר את העירום כמו גם את דפוסי העירום של כל מגדר [1]. ועם זאת טפילים חיים גם על בגדים, ואם הפחתת עומס טפילים הייתה גורם משמעותי, אזי צפוי ששיער ראש היה אובד בגברים ונשים בצורה דומה.
הליכה על שתיים [עריכה]
רוב ההומינואידים יכולים ללכת לפחות באופן זמני על שתי רגליים, ומשתמשים במצב הזקוף למצבים של תנועה, תזונה, והיגיינה, וכולם מתאימים לחיים יבשתיים. סוגי קופים כמו אורנגאוטן או גיבונים, אשר נעים בדרך כלל על ידי התנדנדות על ענפי עצים, הולכים על שתיים כאשר הם הולכים על האדמה. אין צורך לערב חיים מימיים היות שהתקדמות על שתיים קיימת כבר בקרב משפחת ההומינואידים.
אין שום יונק ימי שהולך על שתיים. מעט בעלי ארבע רגליים פיתחו הליכה על שתיים בסביבה בה השחייה היא דרך ההתקדמות העדיפה. מעבר לכך, יש שימפנזים שכן הולכים על שתי רגליים ללא מאמץ ניכר כמו השימפנזה אוליבר.
ראו גם [עריכה]
