תאוריית שני הגורמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תאוריית שני הגורמים פותחה ב-1959 על ידי פרדריק הרצברג, והיא עוסקת בהנעה בעבודה במסגרת ניהול משאבי אנוש.

הרצברג הבדיל, בעקבות מחקריו שנערכו בקרב מהנדסים ורואי חשבון, בין גורמים היוצרים שביעות רצון בעבודה לבין גורמים היוצרים חוסר שביעות רצון בה. על-פי הרצברג, שתי תופעות אלו אינן הפכים, אלא שתי תופעות נפרדות הראויות להתייחסות נפרדת.

  • שביעות רצון, המבטאת הנעה חיובית בעבודה (גורם המניע את העובד להשקיע ולהתמיד בעבודתו), הינה תוצר של סיפוק רגשי של הצורך במימוש עצמי והזדהות עם התעסוקה. על פי הרצברג גורמים כגון האחריות המוטלת על העובד, שאיפה להשגים והעניין בעבודה, הם גורמים שעשויים להביא לשביעות רצון ולהשקעה ומסירות, ומכונים מניעים (מוטיבטורים) או גורמים פנימיים (אינטרינסיים). השפעה שלילית של גורמים פנימיים, אינה מביאה לחוסר שביעות רצון, אלא רק למצב ניאטרלי.
  • חוסר שביעות רצון, המבטאת הנעה שלילית בעבודה (גורם המשבש את המוטיבציה של העובד להשקיע בעבודתו), הינה תוצר של תנאי סביבת העבודה (שכר, נוהלי עבודה, זמני עבודה ומנוחה, סביבה אנושית, יחסי עבודה וכו'). גורמים אלו מכונים גורמים היגיינים, שכן הם עשויים להביא לחוסר שביעות רצון אך אינם יכולים לשפר את שביעות הרצון, או גורמים חיצוניים (אקסטרינסיים). שיפור הגורמים החיצוניים מונע חוסר שביעות רצון, אך קיומם באופן מספק אינו יוצר שביעות רצון אלא מצב ניאטרלי.

על-פי הרצברג, תפקיד הגורמים החיצוניים מבחינת ההנהלה לאפשר את ההנעה החיובית, ותפקיד הגורמים הפנימיים ליצור אותה.
הרצברג טוען כי על-מנת לשפר את ניצול העובדים בארגון מסוים ולהגדיל את רווחיו מהם, על הארגון להתייחס לשני הממדים.

בהתבסס על תאוריית שני הגורמים פיתח הרצברג מודל ארגוני המבוסס על תוכניות העשרת עיסוקים, בהן מצורפות מטלות על מנת להגביר את מידת העניין והאתגר בעבודה.

בעקבות עבודותיו, עלה גורם איכות ותוכן העבודה כחלק מרכזי בניהול משאבי האנוש, מלבד גורמי סביבת העבודה שהיו נהוגים גם לפני מחקרו.

ביקורת כלפי התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים רבים נעשו סביב תאוריה זו, שהראו תוצאות לא אחידות, אך רבים מהם הצביעו על דפוסים שאינם תואמים את התאוריה.

מחקרים מסוימים הראו כי קיימים גורמים המתפקדים כמניעים וכהיגיינים במקביל, כדוגמת קידום בעבודה (המבטא תמריץ כלכלי-חיצוני מחד וקשור להישגיות מאידך).

טענות אחרות הועלו גם כנגד ההנחה כי שביעות רצון וחוסר שביעות רצון הינם שני גורמים נפרדים. בין המבקרים בולטים הסוציולוג ויקטור ורום, שטען כי מסקנותיו של הרצברג אינן הכרחיות וכי האוכלוסייה אותה חקר מצומצמת מדי בשיוכה החברתי, והסוציולוג א' לוק, שטען כי לא ניתן להוכיח מסקנות אלו.