תא צורב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אופן פעולת התא הצורב

תא צורב (Cnidocyte או Nematocytes) הוא תא המשמש להגנה ולתפיסת טרף וקיים בכל הפרטים במערכת הצורבים (אלמוגים, מדוזות וכדומה). זהו אחד התאים המורכבים ביותר בבעלי חיים, המסוגל לשגר "קליע" לעבר יצור סמוך ולהזריק לתוכו ארס.

התאים הצורבים נמצאים ברקמת האפידרמיס (שכבת העור החיצונית) של הצורב, כאשר התא מגורה, הוא משגר את צינורון הארס שבו אל המטרה. תהליך השיגור עצמו הוא אחד התהליכים המהירים ביותר בעולם החי ואורך אלפיות שנייה בודדות בלבד‏[1]. במהלך התהליך נפתח תא הצריבה, צינורון הארס הארוך שמגולגל בתוכו נורה בעזרת לחץ אוסמוטי אל מחוץ לתא, חודר את עור הטרף ומחדיר לתוכו את חומרי הארס. הלחץ האוסמוטי נוצר כתוצאה ממאגר של סידן הנמצא בתוך התא ומשוחרר אל הציטופלזמה שלו בזמן הגירוי.

התא הצורב מסוגל לפעול פעם אחת בלבד, ולאחר שהוא נורה הוא מוחלף בתא אחר. בשל כך חייב התא להיות בעלי מנגנון זיהוי לטרף ולאויב, כדי לא לבזבז תאי צריבה וכדי שלא יירה אותם על עצמו. הזיהוי נעשה בעזרת תאי עצב הקשורים אל התא הצורב ומסוגלים לחוש את סביבתו הקרובה. תהליך הזיהוי הוא מורכב מאוד וירי תא צורב יתבצע רק לאחר שתאי העצב חשו בתנאים כימיים ופיזיקליים מתאימים (כמו מגע או תנועה). יעילותם של תאים אלו היא גבוהה מאד: נבדק כי תא בודד מסוגל להביא לשיתוק של פרוק רגליים קטן כדוגמת פגית של הזבוב דרוזופילה.

האדם נתקל בתאים ייחודיים אלו בעיקר במגע עם מדוזות בחוף הים. צריבה של מרבית זני המדוזה גורמת לנפיחות ולתחושת צריבה באזור שנפגע. ברוב המקרים הצריבה מהווה אי נעימות בלבד ואינה מהווה סכנת חיים לאדם. זנים מסוימים נחשבים לקטלניים יותר ועלולים לגרום למוות כתוצאה מהצריבה.

סוגים של תאי צריבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מעל שלושים סוגים שונים של תאים צורבים, שאותם ניתן לקטלג לארבע קבוצות מרכזיות בהתאם לתפקודם:

  1. חודרים: בעלי מבנה דמוי צלצל, חודרים את העור ומשמשים לציד והגנה מטורפים.
  2. נדבקים: נדבקים אל הטרף מבלי לחדור את העור ולוכדים אותו. בזנים מסוימים גם מסייעים לתנועה.
  3. עוטפים: צורתם מזכירה לאסו, הם נכרכים סביב הטרף ולוכדים אותו.
  4. חופרים: מסייעים בהתחפרות של זנים מסוימים של צורבים.

בכל מין צורב יכולים להופיע מספר סוגים של תאי צריבה, בהתאם לצורך של אותו המין.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ G. Kass-Simon and A.A. Scappaticci, Jr. The behavioral and developmental physiology of nematocysts. Can. J. Zool. Vol. 80, 2002, pp 1772-1794

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]