תהודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תהודה (או רזוננס, מלטינית: resono, שמשמעו 'אני עונה') היא מצב של מערכת פיזיקלית הנתונה להשפעת כוח חיצוני, אשר מתקבל כאשר הכוח פועל בתדירות קרובה לאחת מתדירויות התנודה הטבעיות של המערכת. מערכת בעלת מאפיינים אלו נקראת גם מהוד.

דוגמה פשוטה לתהודה אפשר לראות כאשר מנדנדים נדנדה תלויה. נניח שהנדנדה חוזרת לאותו מקום מדי שלוש שניות. במקרה זה זמן המחזור הטבעי של הנדנדה הוא שלוש שניות, והוא אינו תלוי במשרעת התנודה או במשקל הנדנדה (בהנחה שהוא גדול מספיק ביחס למשקל השרשראות שקושרות אותה). אם דוחפים את הנדנדה, אפילו באורח קל, מדי שלוש שניות (ותמיד באותו כיוון), תצטבר ההשפעה ותוכל להגדיל מאוד את מהירות הנדנדה ואת משרעת התנודה שלה. זוהי תהודה. לעומת זאת, אם דוחפים את הנדנדה בפרק זמן השונה מכפולה שלמה של זמן המחזור, למשל מדי חמש שניות או שמונה שניות, אזי לאורך זמן יבטלו הדחיפות זו את זו, מכיוון שבחלק מהמקרים הדחיפה תהיה עם כיוון התנועה, ובחלק נגדה. במקרים אלה המערכת אינה בתהודה.

בהסבר המתמטי (הנמצא מטה) קל לראות כי עוצמת התהודה מגיעה לאינסוף גם כאשר הכוח סופי. הביטוי המצער של המשוואה נמצא בתופעות הרסניות כגון התמוטטות גשר טקומה והתמוטטות גשר המכביה. (לסרטון המסביר את נושא התהודה)

ההגדרה שהובאה כאן מתייחסת לתהודה במערכות קלאסיות. בתורת הקוונטים משתמשים במונח זה גם לציון מצב בו המעבר של מערכת בין שני מצבים משמר אנרגיה. מעבר כזה יכול להתקיים כאשר רמות האנרגיה של שני המצבים שוות, או אם במהלך התהליך קיים גורם נוסף (למשל פוטון או פונון) שמספק או מקבל את הפרש האנרגיה הדרוש למעבר. ערך זה מתמקד בתהודה במערכות קלאסיות.

החשיבות הטכנולוגית של תהודה - תדירות עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד המאפיינים החשובים של מצב תהודה הוא שהוא מתקבל בתדירות הכוח המאלץ שבה קצב מעבר האנרגיה למערכת מגיע לערכו המרבי. לתכונה זו משמעות מרחיקת לכת מבחינה טכנולוגית. בפרט, התכנון המכני של כל מוצר, מגורד שחקים, גשר או מטוס ועד מכונת כביסה או טלפון סלולרי צריך להתחשב באפשרות שכוחות חיצוניים או פנימיים עלולים להביאו למצב של תהודה. המקרה הידוע ביותר של תכנון לקוי, אשר לא התחשב בתופעה זו, הוא של גשר מצר טקומה שבמדינת וושינגטון בארצות הברית. הגשר לא תוכנן כהלכה ונכנס למצב תהודה לעתים קרובות. עם זאת, ההתמוטטות הסופית נבעה מחוסר יציבות.

דוגמה נוספת לצורך להתחשב בתופעת התהודה היא בתכנון של תנור מיקרוגל. אופן פעולת התנור מבוסס על עירור של מולקולות המים שנמצאות במזון על ידי גל אלקטרומגנטי. ברם, עירור זה נעשה בתדירות גבוהה במקצת מתדירות התהודה של מולקולות המים ושתי סיבות לכך:

  • כדי למנוע מעבר מהיר מדי של אנרגיה אשר ישרוף את המזון.
  • כדי להימנע ממצב שבו חימום המזון נעשה אך ורק בשכבה החיצונית שלו. לו הייתה תדירות המיקרוגל מכוונת לתדר התהודה הייתה מרבית האנרגיה נבלעת בשכבה החיצונית ביותר של המזון המחומם, ופנימו היה נותר קר. הסטייה המתוכננת מתדר התהודה מפחיתה את הבליעה, ומאפשרת לגלים האלקטרומגנטיים להגיע גם לחלקים הפנימיים יותר של המזון.

ההתחשבות בתהודה חשובה במיוחד בתכנון אולמות קונצרטים. לכל אולם יש אופני תנודה עצמיים (גלים עומדים) של גלי הקול אשר נקבעים על ידי צורת האולם ועל ידי תכונות הבליעה וההחזרה של ציפוי הקירות והתקרה. אופני תנודה אלו עלולים להיכנס לתהודה כתוצאה מהמוזיקה המתנגנת באולם, ובמצב זה נוצרת הגברה לא מאוזנת של צלילים מסוימים ביחס לצלילים אחרים (אשר תלויה במיקום המאזין). אחת המטרות של תכנון אקוסטי של אולם קונצרטים היא להימנע ממצב זה.

בשונה מהדוגמאות שהובאו עד כה, ישנם גם מקרים בהם תהודה היא מצב רצוי. לדוגמה, כל שעוןשעון מטוטלת ועד לשעון האטומי) מכיל רכיב הנמצא בתהודה, ושומר על אחידות קצב הפעולה של השעון כולו. דוגמה נוספת היא קליטה של שידורי רדיו: האנטנה קולטת גלים בכל אורכי הגל, וכדי להפריד בין התחנות השונות משתמשים בבורר שהוא מעגל תהודה (הבנוי באופן כללי מקבל משתנה ומסליל). המעגל מאפשר להעביר ולהגביר תחום תדירויות צר מתוך שלל התדירויות הנקלטות. גם שיטת הההדמיה בתהודה מגנטית (MRI) הנפוצה כיום ברפואה מבוססת על בליעה ועל פליטה של קרינה בגרעיני האטומים בגוף האדם, שנכנסים לתהודה.

ביטויים של תהודה בטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליעה של אור בחומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעות רבות ניתנות להסבר איכותי באמצעות שיקולים קלאסיים, אף על פי שסוגיית האינטראקציה שבין אור לחומר דורשת טיפול במסגרת תורת הקוונטים. אחת התופעות היא בליעה של קרני אור בחומרים דיאלקטריים, אשר נובעת מתהודה.

התנהגות האור במעבר דרך חומרים דיאלקטריים מאופיינת על ידי שילוב של שלוש תופעות עיקריות: התאבכות, בליעה, ופליטה מחדש של האור. האור, בהיותו קרינה אלקטרומגנטית, מעורר את הדיפולים החשמליים שבאטומי החומר, ואלו פולטים קרינה - קרינה דיפולית. בהפשטה ניתנים הדיפולים לתיאור כמתנדים הרמוניים מרוסנים, שמאולצים להתנודד על ידי הקרינה האלקטרומגנטית. כאשר תדר הקרן הפוגעת רחוק מאוד מהתדירות העצמית של הדיפולים נבלעת הקרינה אך נפלטת מיד (במינוח הקוונטי זהו תהליך וירטואלי) וההתאבכות בין הקרן המקורית והקרינה הדיפולית באה לידי ביטוי בירידה של מהירות האור בחומר.

לעומת זאת, במצב של תהודה, כלומר כאשר תדירות האור הפוגע בחומר קרובה לאחת מהתדירויות העצמיות של הדיפולים שבו, נבלע האור בחומר ובמקום להפלט בחזרה הופכת האנרגיה לחום (או למעבר קרינתי בתדירות אחרת). מכאן שקרן אור בעלת תדירות הקרובה לאחת מהתדירויות העצמיות של הדיפולים בחומר אינה יכולה לעבור דרכו. זו אחת הסיבות לכך שרוב החומרים אינם שקופים, אלא יש להם צבע.

מבנה הטבעות של שבתאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבעות של שבתאי

אחד הביטויים של תהודה בתחום האסטרונומיה הוא מבנה הטבעות של שבתאי. הסיבה המרכזית למרווחים בין הטבעות ולהיררכיה שבהם נעוצה בתופעת התהודה. כדי להסביר זאת יש להתייחס לשבתאי ולחומר שממנו עשויות הטבעות (בעיקר קרח ואבק) בתור "המערכת", בעוד שהירחים של שבתאי (דוגמת מימס, אנסלדוס, ריאה וטיטאן) מספקים את הכוח המאלץ. הכוח הוא כוח המשיכה שמפעילים הירחים על הטבעות, ולכל אחד מהם סדרת תדירויות אופיינית המתקבלת מתדירות הסיבוב היסודית של כל ירח, והכפולות השלמות שלה. אפשר לתאר את הכוח שמפעיל ירח כפונקציה מחזורית בזמן, שפיתוח פורייה שלה מכיל את כל הכפולות של התדירות היסודית, ורק אותן.

תדירות הסיבוב של החומר המצוי בטבעות תלויה במרחק משבתאי ומשתנה באופן רציף עם ההתרחקות מכוכב הלכת. לכן ישנם אזורים שבהם תדירות הסיבוב נמצאת בתהודה עם אחת מהתדירויות של הכוח המאלץ הנובע מהירחים. התנועה של חלקיקי החומר באזורים אלו אינה יציבה כיוון שהם מקבלים אנרגיה. כתוצאה מכך הם מוסטים ממסלולם ומתנגשים עם חלקיקים אחרים. תהליך זה מוביל בסופו של דבר ליצירת המרווחים בין הטבעות של שבתאי.

התנהגות כאוטית של מערכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהודה מסבירה את המעבר מדינמיקה סדירה (אינטגרבילית) לכאוטית כאשר מוסיפים הפרעה קטנה למערכת האינטגרבילית. במונח "התנהגות סדירה" הכוונה היא לדינמיקה המאופיינת בכך שהמרחק בין שני מסלולים קרובים גדל כמו חוק חזקה בזמן, ואילו התנהגות כאוטית מאופיינת בכך שהתרחקות המסלולים מעריכית בזמן. הוספה של הפרעה קטנה למערכת אינטגרבילית גוררת, בדרך כלל, התנהגות כאוטית, והמעבר בין האופי השונה של התנהגות המסלולים, שתלוי בעוצמת ההפרעה, מתואר על ידי התאוריה של קולמוגורוב, ארנולד ומוזר (Kolmogorov-Arnold-Moser (KAM) theory).

האזורים במרחב הפאזה בהם התנועה היא כאוטית נוצרים מתהודה בין דרגות חופש שונות של המערכת שמצומדות על ידי ההפרעה. תהודה זו מובילה לאי-היציבות של המסלולים ולכן גם להתרחקות המעריכית בין שני מסלולים קרובים. בדרך כלל הולכים האזורים הכאוטיים וגדלים ככל שההפרעה חזקה יותר, עד שהם מכסים, אפקטיבית, את כל מרחב הפאזה. מערכות מסוג זה, שהן הנפוצות יותר בטבע, נהוג לכנות מערכות כאוטיות רכות.

מודל פיזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, מערכת במצב תהודה מקבלת אנרגיה מהכוח המאלץ. כתוצאה מכך הולכת משרעת התנודה של המערכת וגדלה. ייתכנו מספר תהליכים המביאים את הגידול במשרעת התנודות לרוויה. השניים העיקריים הם:

  • חיכוך. כאן תנודות המערכת מגיעות לרוויה כאשר העבודה שמבצע הכוח המאלץ זהה לעבודה של כוח החיכוך.
  • אפקטים לא לינאריים, המביאים לשינוי בתדר התנודה של המערכת כתוצאה מהגידול במשרעת התנודה (ראו למשל מטוטלת פיזיקלית). שינוי זה מוציא את המערכת ממצב התהודה, כך שמשרעת התנודה מגיעה לרוויה.
משרעת מתנד מרוסן בתלות בתדירות הכוח המאלץ

המודל המתמטי המוצג להלן לתיאור של תהודה מניח שהגורם הראשי לרוויה הוא חיכוך. מניחים לשם פשטות שדרגת החופש הרלוונטית של המערכת ניתנת לתיאור על ידי מתנד הרמוני מרוסן, והוא מאולץ על ידי כוח חיצוני מחזורי. משוואת הכוחות המתארת את המערכת היא:

\ m \frac{d^2 u}{d t^2} + \gamma \frac{du}{dt} + m \omega_0^2 u=F \cos ( \omega t)

כאן \ u היא סטיית המתנד מנקודת שיווי המשקל, \ m היא מסת המתנד, \ \omega_0 היא תדירותו העצמית, \ \gamma הוא מקדם החיכוך, ו- \ F ו- \ \omega הם המשרעת והתדירות של הכוח המאלץ, בהתאמה. הפתרון העמיד (פתרון בגבול של זמן ארוך מספיק בו אין תלות בתנאי ההתחלה של המערכת) של משוואה זו הוא:

\ u(t)=u_0 \cos (\omega t-\phi)

כאשר משרעת התנודה היא:

\ u_0=\frac{F}{ \sqrt{m^2(\omega^2-\omega_0^2)^2+ \gamma^2 \omega^2}}

ואילו פיגור הפאזה נתון בביטוי:

\ \phi=\arctan \left( \frac{\gamma \omega}{m(\omega_0^2-\omega^2)} \right)

ההספק הממוצע של הכוח המאלץ, כלומר קצב מעבר האנרגיה למתנד, הינו:

\ P=\frac{1}{2} \frac{F^2 \gamma \omega^2}{\gamma^2 \omega^2 + m^2 (\omega^2-\omega_0^2)^2}

מצב התהודה של המערכת הוא כאשר הספק זה נמצא ליד נקודת המקסימום שלו. ערכו המרבי מתקבל כאשר \ \omega=\omega_0, ובמצב זה הסחת הפאזה היא \ \phi=\frac{\pi}{2}.

כאשר החיכוך הוא אפס זהותית, \ \gamma=0, ו- \ \omega=\omega_0, אין הפתרון שלמעלה תקף, כיוון שהמכנה מתאפס. הפתרון הנכון במקרה זה הוא:

\ u(t)=\frac{F t}{2 m \omega} \sin \omega t (כאן  \ \omega=\omega_0 ו- \ \gamma=0)

מכאן שבמצב תהודה, כאשר כוחות החיכוך זניחים, גדלה משרעת התנודה של המתנד באופן מתכונתי לזמן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תהודה בוויקישיתוף