תהליך העצמאות של צ'ילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of Chile.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של צ'ילה

הקפיטניה חנרל של צ'ילה

תהליך העצמאות של צ'ילה

הרפובליקה השמרנית בצ'ילה

הרפובליקה הליברלית בצ'ילה

הרפובליקה הפרלמנטרית בצ'ילה

הרפובליקה הנשיאותית בצ'ילה

הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה

היסטוריה עכשווית של צ'ילה

צ'ילה
חונטת השלטון הלאומית הראשונה. ציור מאת ניקולאס גוסמן (Guzman; 1889)‏

תהליך עצמאותה של ההקפיטניה חנרל של צ'ילה, התנתקותה מהאימפריה הספרדית והפיכתה לרפובליקה עצמאית היה חלק מתהליך העצמאות באמריקה הספרדית כולה. את התהליך ניתן לחלק לשלושה חלקים עיקריים: המולדת הישנה, הכיבוש מחדש והמולדת החדשה.

המולדת הישנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבושה של ספרד בידי נפוליאון בונפרטה ותפיסת הכתר בידי אחיו, ז'וזף בונפרטה בשנת 1808 אירעו זמן קצר לאחר מותו של ה מושל צ'ילה. פרנסיסקו אנטוניו גרסיה קרסקו (García Carrasco), המושל שהתמנה תחתיו, לא הצליח לשמר את נאמנות האליטה המקומית והחשש מפני המושל החדש, שהמוניטין שלו כמנהלן אכזר והבלתי מתפשר הפחידו את האליטה המקומית. באווירה זו התקשה גרסיה קרסקו למשול ולאחר מספר פרשיות שעוררו עליו את זעמה של האליטה המקומית הוא נאלץ להתפטר. תחתיו מונה הקריאולי מטאו דה טורו סמברנו (de Toro Zambrano), איש הצבא הוותיק ביותר בקפיטניה של צ'ילה, כמושל זמני. תחת לחץ כבד מצד המצדדים בהקמת חונטה מקומית על מנת שתמשול בצ'ילה בהיעדרו של המלך, פרננדו השביעי, כינס טורו סמברנו ב-18 בספטמבר 1810 קבילדו אביירטו (Cabildo abierto) שבסופה נבחרה חונטת השלטון הלאומית הראשונה (Primera Junta Nacional de Gobierno). הקמת החונטה פתחה את התקופה שנודעה בהיסטוריה הצ'יליאנית בשם "המולדת הישנה" (Patria Vieja), במהלכה שלטו בני הקפיטניה בעצמם, תוך מאבקים פנימיים רבים, משך כארבע שנים. החונטה מיהרה לכנס את הקונגרס הלאומי הראשון ובו זכו המתונים, ששאפו לאוטונומיה מרבית מבלי להינתק מספרד, לרוב. קבוצת המיעוט, בהנהגתו של חואן מרטינס דה רוסאס תמכה בהתנתקות מלאה והכרזת עצמאות. חילוקי דעות אלו, שהיו מעוגנים גם בחלוקה גאוגרפית של אזור סנטיאגו המתון כנגד הפריפריה הקיצונית יותר, הובילו לעימותים פנימיים ולמלחמת אזרחים.

בתחילה אישרו המשנה למלך בפרו והקורטס הספרדי את שלטונם העצמי של הצ'יליאנים. בצ'ילה החל תהליך של הקצנה פוליטית, אשר הואץ עם תפיסתו של חוסה מיגל קררה (Carrera) את השלטון בצ'ילה. קררה הביא לחקיקתם של הטקסטים החוקתיים הראשונים של צ'ילה, יסד את המכון הלאומי (Instituto Nacional), מוסד לחינוך גבוה, את הספרייה הלאומית וכן את אורורה דה צ'ילה (Aurora de Chile), העיתון הראשון בצ'ילה.

הכיבוש מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור תהליך ההקצנה בצ'ילה מחד, ועם תבוסת נפוליון ושובו של המלך לכס השלטון בספרד מאידך, הפכה המולדת הישנה למרידה במלכות. כוחות צבא נשלחו ממלכות המשנה של פרו ונחתו מדרום לעמק המרכזי, בשטחם של בני המפוצ'ה, והחלו עושים דרכם צפונה. כשהם מלווים בצ'יליאנים רבים ששמרו על נאמנותם לכתב הביסו הכוחות הספרדיים את אלו הרפובליקניים סופית בקרב רנקאגוואה (Rancagua) ביום 2 באוקטובר 1814, והשיבו את צ'ילה למרותו של הכתר הספרדי. משך כשלוש שנים הייתה צ'ילה תחת שלטון ספרדי, תקופה המכונה בהיסטוריוגרפיה הלאומית "הכיבוש מחדש", או הרקונקיסטה (Reconquista). במהלך שנות הכיבוש מחדש הושבו על כנם המוסדות הקולוניאליים השונים, וצ'ילה הייתה נתונה למרותם של מושלים מטעם המשנה למלך של מלכות המשנה של פרו, מריאנו אוסוריו (Osorio) וקסימירו מרקו דל פונט (Marcó del Pont).

המולדת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חציית האנדים בידי סן מרטין ואו'היגינס". ציור שמן של מרטין בונאו (Martín Boneo) ‏ 1865. שמור במוזיאון ההיסטורי הלאומי של ארגנטינה, בואנוס איירס.

במהלך שנת 1817 התארגנו הכוחות התומכים בעצמאות מספרד ברחבי היבשת. גולים צ'יליאנים התארגנו בקוז'ו (Cuyo) שבפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה (לימים ארגנטינה) והצטרפו לצבא האנדים של חוסה דה סן מרטין תחת פיקודו של ברנרדו או'היגינס, גדול גיבורי העצמאות הצ'יליאנים. אחרים נשארו וניהלו מלחמת גרילה כנגד הספרדים. הנודע שבהם היה מנואל רודריגס (Rodríguez). לאחר שחצה צבא האנדים את הרי האנדים בינואר 1817 הנחילו הפולשים למלוכנים תבוסה צורבת, גם אם לא האחרונה שבהן, בקרב צ'קבוקו (Chacabuco) ב-12 בפברואר 1817. בכך החלה תקופת "המולדת החדשה" (Patria Nueva) בהיסטוריה הצ'יליאנית ואו'היגינס היה ל"דירקטור של צ'ילה". לאחר מספר קרבות נוספים כנגד נאמני המלך וספרד, הכריז או'היגינס על עצמאותה של צ'ילה באופן רשמי ב-12 בפברואר 1818. כשלושה חודשים מאוחר יותר, ב-5 במאי 1918, זכה הצבא הצ'יליאני לניצחונו הסופי בקרב מאיפו (Maipú). על אף הכרזת העצמאות והניצחון במאיפו נשארה מובלעת קטנה של נאמני המלך בצ'ילואה, אשר נכבשה רק בשנת 1826.

או'היגינס החל בעבודות לשיפור תשתיות, ארגן ומימן (באמצעות הלוואה בריטית) את המשלחת לשחרור פרו, בסיועו של האדמירל תומאס קוקרן (Cochrane) שיחרר את העיר ולדיביה שנותרה בידיים ספרדיות, ביטל את תוארי האצולה ואת המיורזגוס וחוקק את חוקות 1818 ו- 1822. יחד עם זאת, שלטונו הסמכותני, אחיזתו האיתנה בשלטון וגזר דין המוות שגזר על האחים קררה ועל מנואל רודריגס הקנו לו מתנגדים רבים מקרב האליטה. ב-28 בינואר 1823 התפטר או'היגינס ויצא לגלות מרצון בלימה, פרו, על מנת למנוע מלחמת אחים שאימה לפרוץ אם יישאר בתפקיד.

ארגון הרפובליקה: שנים ראשונות (1823 – 1830)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התפטרותו של או'היגינס התאפיינה צ'ילה בחוסר יציבות פוליטית אשר נמשכה עד לסוף שנות ה-20 של המאה ה-19. רמון פריירה סראנו (Freire Serrano), שהיה, לאחר תקופת ביניים קצרה, למנהל הכללי של צ'ילה אחרי או'היגינס, התגבר על המאחז הספרדי בצ'ילואה, האחרון ביבשת, בשנת 1826. החוקה המורליסטית של שנת 1823, שחוברה בידי חואן אגאנייה (Egaña) נועדה להשליט סדר בפוליטיקה הסוערת אולם מורכבותה הגדולה של החוקה הביאה לקשיים בקבלתה, ויחד עם משבר כלכלי מתמשך הביאה לנפילת משטרו של פריירה, אחרון המנהלים הכלליים של צ'ילה.

מתוך המאבקים הפוליטיים החריפים נבחר מנואל בלנקו אנקאלדה (Blanco Encalada) לנשיא צ'ילה הראשון. שלטונו הקצר עמד בסימן התנועה הפדרליסטית ובתקופתו נחקקו החוקים הפדרליים של 1826 (יש המתייחסים אליהם בטעות כחוקת 1826). התנגדות למשטר הפדרלי הביאה לתסיסה ולהתפטרותו של בלנקו אנקאלדה, ואחריו עלו וירדו מספר נשיאים שמשלו תקופות קצרות ביותר, חודשים אחדים ואף שבועות ספורים, מבלי להשאיר את חותמם.

בשנת 1828 הצליח פרנסיסקו אנטוניו פינטו (Pinto), סגן הנשיא שכיהן כנשיא בפועל, לאשר חוקה חדשה וליברלית, היא חוקת 1828. שנה לאחר מכן עלה בידו של פינטו להיבחר לנשיאות, אולם הואשם בהונאה בקלפיות. נוסף על כך, סגן הנשיא, פרנסיסקו רמון ויקוניה אי לראין (Vicuña y Larraín) מונה בידי הקונגרס הלאומי, אולם משרה זו אמורה הייתה להיות מאוישת בבחירות כלליות. אירועים אלו הביאו להתקוממות צבאית תחת הנהגתו של חוסה חואקין פרייטו (Prieto), ששלט עד מהרה בדרום צ'ילה, שהתגלגלה למהפכת 1829.

פינטו וויקוניה התפטרו על מנת למנוע מלחמת אזרחים, אולם זו נעשתה מאוחר מדי. כנגד המשטר הליברלי התארגנה קואליציה של פלוקונס (Pelucones, קרי בעלי הפאות), שהיו מפלגה שמרנית, אריסטוקרטית קסטיליאנית-באסקית שבסיסה בסנטיאגו, ואשר זכתה לאהדה רבה מצד הכנסייה, שתמכה במשטר ריכוזי וסמכותני, אסטנקרוס (Estanqueros, נגזר מהמושג אסטנקו - מונופול ממשלתי, שהחשוב בהם היה זה על הטבק), קבוצת סוחרים ובעלי הון, שלא היו מפלגה רשמית, אשר תמכו בדייגו פורטאלס פאלאסואלוס (Portales Palazuelos) וחתרו לכינונה של מדינה ריכוזית וליברלית מבחינה כלכלית, וכן אוהיגיניסטאס (O'higginistas, תומכי או'היגינס), שהיו אריסטוקרטים מקונספסיון, אנשי צבא ומכרים אישיים של או'היגינס שסברו ששובו מהגלות וחזרתו לפוליטיקה הצ'יליאנית היא הפתרון היחיד לכאוס הפוליטי. בקרב אוצ'גאביה (Ochagavía) הובסו הליברלים ונוסד ממשל מהפכני בראשותו של חוסה תומאס אובאייה (Ovalle). ניצחון הקואליציה המהפכנית ב-15 באפריל 1830, בקרב לירקאי (Lircay) חתם סופית את הגולל על המשטר הליברלי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]