תהליך התרבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תהליך התִרבות הוא חיבור מכונן פרי עטו של הסוציולוג נורברט אליאס, אשר התפרסם לראשונה בשנת 1939. הספר, מהחשובים שבין ספרי המחקר בתחום הסוציולוגיה ההיסטורית, בוחן את עיצובו של ה"אדם התרבותי" באירופה המערבית למהמאה ה-12 בשלהי ימי הביניים ועד למאה ה-19 בעת החדשה. אליאס ניתח ספרי נימוסים וחוקים, והסיק מהם שהחברה האירופית עברה שינוי עמוק ששורשיו נטועים במודל הנפש היסודי של האדם. תהליך מקביל בפרטיו זיהו חוקרים מאוחרים יותר בתרבויות סין ודרום-מזרח אסיה.

עבודתו של אליאס הייתה חלוצית בזמנה, ועם גילוייה מחדש בסוף שנות הששים עוררה עניין עצום, ביקורות וניסיונות שונים להעמיד אותה במבחן אמפירי, לבדוק את תחולתה ולהציע לה תיקונים ותוספות. ככלל קיימת הסכמה רחבה‏[1] שההיפותזה של אליאס חזתה שינויים שאירעו בפועל טרם זמנם - תכונה מובהקת של מודל מדעי בר תוקף.

הרקע לעבודתו של אליאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליאס ניצל מודל חדשני לזמנו, מודל הנפש של פרויד. מתוך ידיעתו עד כמה החברה האירופית השתנתה מאז ימי הביניים הוא חיפש דרך לקשר בין מודל הנפש לשינוי כה רחב. הנימוק הברור הוא ששינוי כה רחב חייב להיות מבוסס על המודל, בתנאי שהמודל נכון, אך כיצד המודל גרם לשינוי היה תעלומה גמורה.

הנחת היסוד של אליאס היא, כי החיים בחברה מודרנית, היוצרים מידה גבוהה של תלות הדדית וצורך בתיאום פעולות וצפיות, מצריכים יחידים בעלי מיפרט נפשי מיוחד במינו ויוצא דופן בהיסטוריה של האדם. האנשים בחברה זקוקים למנגנון פיקוח פנימי, אשר ישלים את הפיקוח החברתי החיצוני. האדם המודרני מאופיין לפי אליאס בהתנהגות סדורה ורציונלית, בשליטה עצמית מתמדת וביכולת צפייה לעתיד. אליאס מביא ראיות רבות לכך שמבנה נפשי זה אינו נתון טבעי אלא תוצר תהליך היסטורי ארוך, שאותו הוא מכנה "תהליך התִרבות". עם השלמת התהליך מתנהג כל פרט נורמטיבי בחברה על פי פורמליזם תרבותי ממש כאילו היה זה טבעו, השפה משקפת תהליך זה בכינוי טבע שני. בחיבורו מבקש אליאס לשחזר ולהבין את התהליך בן מאות השנים שבו התעצב הטבע השני במערב.

לפי אליאס, תרבות אינה מצב קבוע, כי אם שלב בתהליך שינוי מתמיד בנורמות ההתנהגות, וכי הניגוד בין "תרבותי" ל"ברברי" הוא רק הפער בין השלבים השונים בתהליך, מה שהיה תרבותי פעם יכול להיחשב ברברי היום.

שיטת המחקר על פי ספרי נימוסים והליכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת לשרטט את השינוי פנה אליאס לספרי נימוסים והליכות, שהיו רבי מכר באירופה מייד עם הופעת הדפוס. את תהליך התִרבות הוא שיחזר מתוך כללי התנהגות - החל במחיטת האף וכלה בשימוש בסכין ומזלג, היחס לצרכים הגופניים והשימוש ב"לשון נקיה". אליאס בחן ספרים אלו באופן כרונולוגי, ממוקדם למאוחר.

מעיון בספרי ההליכות למד אליאס, כי כללי הנימוס שנקבעו בחצרות השליטים החל מן המאה השתים-עשרה אומצו בהדרגה על ידי הבורגנות ומעמדות הביניים, ששאפו להידמות לאנשי החצר. אלה מצידם ניסו להיבדל מהם על ידי אימוץ צורות מורכבות עוד יותר של עידון ההתנהגות. השינוי שמאתר אליאס אינו רק בכללי ההתנהגות עצמם אלא גם בדפוסי הנחלתם, בגיל בו מחונכים להם, ובסנקציות - תחילה ענישה חברתית חיצונית, ומאוחר יותר הענישה נפשית פנימית, כדוגמת תחושות גועל וחרטה - המופעלות על המפר אותם.

החלק הראשון של תהליך התרבות הוא שחזור זה. שחזור דומה, אף ששונה מאד בפרטיו, נעשה עשרות שנים מאוחר יותר עבור דמ"ז אסיה.

המקורות העמוקים לתהליך התרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלקו השני של הספר מפתח אליאס מודל היסטורי הקושר בין השינויים המבניים בחברה האירופית לשינויים הנפשיים. כאן הוא פונה להסברים המבוססים על תהליכים היסטוריים ועל הפסיכולוגיה של פרויד, ממנה השכיל לקחת את מודל הנפש ולהימנע ממודל המין של פרויד.

הלווייתן של הובס ותהליך התירבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב הופעת הנשק החם והשתכללותו, עברה אירופה תהליך קונסולידציה (גיבוש). בימי הביניים היו עשרות אלפי מסגרות שלטון באירופה - על פי השיטה הפיאודלית כל בריון מקומי, או ברון, ניהל את ענייניו בנפרד. אך מחירם של כלי הנשק החדשים, כמו גם מחיר הדרישות שהציבו לחיילים ומפקדים מאומנים יותר, העמיד אותם מעבר להישג ידם של הברונים והנסיכויות, ובפעם הראשונה מזה אלף שנים היה יתרון לשלטון המרכזי, למלך-הלווייתן על פני האצילים המקומיים.

בהתאם לכך הדרישות מהשלטון המקומי עברו מהפיכה גמורה. השיטה הישנה שבה אצולה זעירה התמודדה - חיסול ופגיעה באיכרים של האצילים המתחרים - פוגעת בנכסי הלווייתן, וכך האלימות שבה הצטיינו האבירים הפכה לחסרון, והאצילים האמביציוזיים נאלצו להתמודד באופן שונה בתכלית - בנסיון לחקות את חצר המלוכה על מנת לשכנע את המלוכה שהם ראויים, וביכולת לשים עצמם בנעלי הלווייתן על מנת לדעת במה הוא מעוניין ומה פסול בעיניו. אין תימה שהמלים החדשות שנוצרו לתאר מצב חדש זה נלקחו מתוך המלים שתיארו חצר-מלכות. למשל באנגלית מחווה מנומסת - Courtesy, באה מ Court.

כך נוצר תהליך המגביר את עצמו. חצר המלוכה שואפת לבדל עצמה מן האכרים ופשוטי העם, ועל כן מאמצת גינונים המבדלים אותה. הגינונים כולם הם תמונת-ראי של התנהגות פשוטי העם. אם פשוטי העם אלימים, חצר המלכות מוקיעה אלימות. אם פשוטי העם מתנהגים על פי תכתיבי יצריהם, חצר המלכות מאופקת וכך הלאה. האצולה מחקה את חצר המלכות, על כן חצר המלכות שוב מאמצת גינונים לבדל עצמה, חמורים יותר מהקודמים, וחוזר חלילה.

כמובן, ניתן לנחש שחצר מלכות תאמץ דגם הפוך - גינונים של אכזריות למשל, ואכן תופעות כאלו קרו פה ושם. אך כאן מתערב המנגנון הדארויניסטי בו חצרות המלכות מתחרים זה בזה, והאלימות שבהן הן אלו שהפסידו במלחמות, שוב בשל הדרישות של שיתוף פעולה של כלי הנשק החדשים, דרישות שניתן למלא רק באמצעות אמצעים שממתנים אלימות - חינוך, רגש אחווה, משמעת. לכן באופן פרדוקסלי דווקא החברות הפחות אלימות הן החזקות יותר, ומתרחש התהליך ההיסטורי של מעבר מחברות אלימות לחברות שלוות אך עצורות, המסוגלות לאלימות רחבת היקף ורצחנית - המלחמה בגרסתה המודרנית.

עם התגברות תהליך האורבניזציה החלה הבורגנות להתחרות עם האצולה בתחומי הכלכלה, ובד בבד מאמצת את סגנון חייה וגינוניה. המעמד השליט נתון בקודים התנהגותיים שהולכים ומתעדנים במרוצת השנים, אותם מחקה המעמד הבינוני. בצורה זו הולך ומצטמצם הפער התרבותי בין השכבות השונות. בה בעת מתחדדת הרגישות לפערים הנותרים, כך שהבדלים זעירים בהתנהגות ובנימוס מקבלים חשיבות כבדת משקל.

מודל הנפש של פרויד ותהליך התירבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך זה לא היה עובד אם לא היה מנגנון עמוק, אולי אפילו ביולוגי, שאפשר את קיומו. על פי פרויד האגו נבנה על פי דגמי חיקוי בגיל הילדות, ויש לו יכולת לשלוט באיד. על כן כשתהליך החינוך לילדים כלל כללים אלו הטמיעו הילדים את הכללים עמוק לתוך אישיותם. שוב אין צורך בשוטרים ומפקחים על כל צעד ושעל, הצדים עבריינים ומענישים אותם, שכן מנגנון טבעי בתכלית - תחושה של גועל ובושה במעשה אסור - מחליף אותם בצורה מוצלחת הרבה יותר. כך ניתנה האפשרות לאנשים לבוא במגע זה עם זה, בעודם מוקפים חומות בלתי נראות, אותן הם חווים כחלק מאישיותם. באופן זה ככל שהאנשים נהפכים לחברותיים יותר, כך הם נוטים לתפוס עצמם כנבדלים זה מזה.

תוצאות תהליך התירבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התהליך המתואר מיתן עשרות מונים את רמת האלימות בחברות שעברו אותו, וגם נתן בידן את הכלים להשתמש שימוש יעיל בכלי נשק חדשים. במובן זה תהליך התירבות המליך, דרך משל, את תרבות המערב - אחת משתי התרבויות הראשונות שאמצוהו - על יתר התרבויות, בהעניקו לה עוצמה חסרת תקדים. בד בבד עם השתלטות המערב דרך הקולוניאליזם המערב עבר שינוי רחב ויסודי, השינוי שהחל את עידן התבונה ואת שרשרת מהפכות הזכויות, שנמשכת גם כיום. על סמך אליאס, תהליך התירבות הוא התהליך שעיצב את החברה המודרנית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Norbert Elias, Über den Prozess der Zivilisation: Soziogenetische und psychogenetische Untersuchungen. Frankfurt am Main: Suhrkamp, 1997.
  • Eric Dunning & Stephen Mennel, eds., Norbert Elias. London, Sage, 2003.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Steven Pinker: The Better Angels Of Our Nature, p59