תוכנית אנקונדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תרגמת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

תוכנית אנקונדה או הנחש הגדול של סקוט היא אסטרטגיה צבאית להכנעת המדינות הפורשות במלחמת האזרחים האמריקנית. התוכנית הוצעה על ידי וינפילד סקוט, מפקד צבא ארצות הברית, בשנת 1861. התוכנית הציעה לחלק את הפיקוד הדרומי בצבא ארצות הברית לשני חלקים, שיעברו דרך נהר המיסיסיפי, ויצורו על הנמלים של ערי הדרום. מכיוון שהמצור היה פסיבי מאוד היה המצור למן לעג לעם האמריקאי שרצה מלחמה חזקה יותר. רבים דמיינו והשוו את התוכנית לנחש אנקונדה שחונק לאט את קורבנו ומכאן נגזר שמה של התוכנית.

דמיון התוכנית לנחש

התוכנית ומבקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים הראשונים של המלחמה, לאסטרטגיה של סקוט בדרום היו שני מאפיינים בולטים: ראשית כל הנמלים הדרומיים צריכים להיות נצורים בקפדנות. ושנית חייבים כוח של כ-80000 חיילים לחצות את נהר המיסיסיפי, עיקר הכוח יהיה מועט ויתמך בידי כוחות שיהיו בסירות וספינות תותחים, הכוח יצטרך להתקדם במהירות ולכבוש את העמדות במורד הנהר ברציפות. לאחר מכן הם ימשיכו ליבשה עם כוח גדול מאחוריהם להבטחת הניצחון, שיא הקרב יהיה במבצרים וניו אורלינס וכשהם ייכבשו הנהר יהיה של הצפון והמרד יחצה לשניים.

אך את האסטרטגיה השלמה לא יכלו לישם מייד, מכיוון שלא היו ספינות מלחמה כמו שסקוט תכנן, הצי האמריקאי היה קטן מדי בשביל לצור לחלוטין על נמלי הדרום בחודשים הראשונים של המלחמה. הכנת צי תיקח זמן שהמתנגדים לתוכנית לא היו מוכנים לבזבז, ולכן תוכניתו של סקוט ניתנה למידה רבה של לעג. מתנגדיו קראו למסע יבשתי מכוון לבירת הקונפדרציה ריצ'מונד, וירג'יניה הם האמינו שאם כמה מעוזים ילקחו הקונפדרציה תקרוס.

הסכסוך לא היה הרומן הקצר שמבקריו של סקוט דמיינו. בארבע שנים הבאות של המלחמה הצי הפרדלי צר על הנמלים מה שבהחלט החליש את הדרום, אף על פי שהשפעתו על המאמץ המלחמתי עדיין שנוי במחלוקת. יתר על כן, הקונפדרציה הייתה מפוצלת לשתיים בקמפיין המבוסס על נהר המיסיסיפי. מאוחר יותר נקבע כי תבוסת הדרום בתחילת התוכנית היה חשוב כמעט כמו נפילת המרד כולו בקרבות היבשה במזרח שמשך כל כך את התענינות הציבור וההיסטוריונים. צורת הניצחון של הצפון דמתה מאוד למה שסקוט הציע בימים הראשונים. ומקובל בהיסטוריה של המלחמה שהתוכנית של סקוט הייתה דומה למלחמה לאורך כל הדרך בליוויו של אברהם לינקולן.

המקור לתוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית הייתה התפתחות היסטורית, באופן של התפתחות וצורת הקרב. המצור כבר הוכרז על ידי לינקולן ב- 19 באפריל 1861 שבוע לאחר ההפצצה על פורט סאמטר שסמנה את תחילת המלחמה, הוא הודיע שהוא יחסום את כל המדינות הפורשות מדרום קרוליינה עד טקסס וכאשר צפון קרוליינה ווירג'יניה פרשו חופיהן נוספו. ביצוע צו זה לא בוטל עד לסוף המלחמה, ולכן תוכנית המצור של סקוט הייתה עצמית לתוכנית המקורית.

בימים הראשונים של הפרישה מעמדם של הגבולות של מיזורי, קנטאקי, מרילנד ודלוור וכל מדינה שאיפשרה עבדות. לכולם מלבד דלוור היו אינטרסים חזקים פרו דרומיים. מיזורי נקרעה בקונפליקט פנימי שחיקה בצורה מוחלשת את המלחמה הגדולה שהייתה מזעזעת את האומה; מרילנד נשמרה בברית על ידי כליאת רבים מסיעת האופוזיציה; קנטאקי ניסתה לשמור על שלום בהכרזת נטרליות, לפיה היא תסייע לצפון ולא לדרום אם יעזבו את המדינה.

הקונגרס לא אישר יוזמות נשיאותיות לדיכוי המרד ולכן נטל גיוס החיילים נפל על ממשלות המדינות הנאמנות. אוהיו הייתה פעילה מאוד, ושכרה את שירותיו של האלוף ג'ורג' מקללן בתחילה הוא היה אמור לפקד רק על יחידות של המדינה, אך כאשר היה איחוד של הצבאות גם היחידות של אינדיאנה ואילינוי צורפו תחת פיקודו. ב-27 באפריל 1861 הוא כתב מכתב לסקוט שבה הוא הציע צעדה מיידית לריצ'מונד עם ההון שצברה הקונפדרציה, בפיקודו הם יעלו את נהר קנווה אך הייתה לו תוכנית חלופית שאם קנטאקי תעזוב את הברית הם יעברו לתקוף את נשוויל.

סקוט תמך חלקית בהצעה אך הוא אמר שהיא לא מספק טובה, ראשית נהר קנווה היה קטן מידי בשביל להעביר כוחות ולכן יאלצו לעבור ביבשה ואז יצטרכו לארגן אנשים, ציוד וסוסים, חשוב יותר הוא שמערב וירג'ניה (מערב וירג'ניה עדיין לא התנתקה מוירג'ניה) הייתה ברוח האיחוד ולהערכתו כל 5 מתוך 7 תושבים מתנגדים לפרישת המדינות, הפלישה המוצעת תרחיק רבים מהאנשים האלה, גם על קנטאקי הטיעון הזה היה נכון.

סקוט רצה שוב להציע את תוכניתו לדיכוי ההתקוממות והוא רצה אישור, כעבור כמה ימים של מחשבה הוא הציע את תוכניתו שנית למקללן ב-3 במאי 1861 הוא שלח את המכתב. ב-21 במאי הוא שלח מכתב נוסף עם המתאר הסופי של התוכנית.

אך סקוט כבר לא היה מסוגל לכפות את החזון האסטרטגי שלו על הממשלה. זקן ותשוש הוא נאלץ לפרוש לפני סוף השנה, והוחלף בלא אחר מאשר ג'ורג' מקללן.

התפתחות: נהר המיסיסיפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהנהגת מקללן ועוזרו האלוף הנרי ווגר הלק הפעילות במיסיסיפי הוזנחה למדי, הלק באישורו של מקללן האמין בהפיכת המעוזים שעל הנהר מאשר התקפה ישירה ולכן הוא התרחק מהנהר. כפי שהוא ראה את זה טנסי ולא המסיסיפי היא הקו האסטרטגי של הקרבות המערביים.

קרב גטיסברג של קורס ואליסון

משרד הצי לעומת זאת, נשאר מחויב לפתיחת המיסיסיפי. המחלקה בדמות של עוזר מזכיר הצי בשם גוסטבוס וסה פוקס החליט שניו אורלינס יכולה להיכבש על ידי חיל משלוח ממפרץ מקסיקו ולאחר מכן כל הערים האחרות יכבשו ללא הפגזה פנימית. המשימה של כיבוש ניו אורלינס הופקדה בידי קפטן (בהמשך אדמירל) דוד גלזגו פרגוט שהסכים עם תוכניותיו. בליל ה-24 באפריל 1862 הוא אילץ את העיר להיכנע. לאחר תיקון ספינותיו מהנזקים הוא שלח את הספינות במעלה הנהר, במסע זה הם הכניעו את באטון רוז' ונאצ'ז. השרשרת של כיבושים קלים הסתיימה בקרב גטיסברג במיסיסיפי. עמדת הקונפדרציה הייתה צוקים גדולים שקשים לחדירה גם לתותחנות של היום.

בעקבות הפסד של אי מס' 10, זמן קצר לפני שפרגוט כבש את ניו אורלינס, הקונפדרציה נטשה את ממפיס, טנסי והשאירה מאסף קטן לניהול פעולות עיכוב, בתחילת יוני הוא נהדף הצידה בידי ספינות התותחים ואילי מלחמה של המשט המערבי. ומיסיסיפי הייתה פתחוה עד לגטיסברג, כך שהעיר הייתה הדבר היחידי שלא היה בידיים פדרליות.

ושוב, הצבא בפיקודו של הלק לא ניסה להשיג את ההזדמנות שהושגה. הוא לא שלח אפילו גוף חיילים קטן לסייע לפרגוט ועד מהרה פרגוט נאלץ לסגת בגלל זרמים חזקים. הצבא לא ניסה אפילו לכבוש את גטיסברג בנובמבר, ואז השתנתה ההנהגה שנית לאלוף יוליסס גרנט, לאחר שהלק נשלח להחליף את מקללן כראש המטה.

בזמן שגרנט התמנה למפקד במערב הקונפדרציה הצליחה לבצר את גטיסברג ואת נמל הדסון, לואיזיאנה. הקונפדרציה בצעה מדידות אחדות בדרום כ-130 מיילים (בערך 210 ק"מ) של דרך אך הנהר היה מעט ארוך יותר. הקטע כלל גם את המפגש עם הנהר האדום במיסיסיפי.

המחנה בגטיסברג בסופו של דבר היה במצור, שהסתיים ב-4 ביולי 1863 עם כניעתו של פמברטון ושל אנשיו. באותו זמן צבאו כלל כ-29500 חיילים.

כאשר שמעו על אובדן גטיסברג אלוף פרנקלין גרדנר אמר שהתנגדות נוספת לא תעזור ב-9 ביולי 1863 הוא פרש מתפקידו והחליף אותו אלוף נתניאל בנקס. ואז אמר אברהם לינקולן את המשפט הבא "אב המים חוזר לים".

התפתחות: המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית אנקונדה המקורית שהציע סקוט הסתמכה על הסגר, כפי שהוא ניסח זאת "על מנת לעטוף את הברית המורדת ולהביא אותם להשלים עם שפיכות דמים מאשר על ידי כל תוכנית אחרת". ככל שהוא חזה מראש קרב ישיר, הוא היה אמור להיות מוגבל יותר לדחף המרכזי לאורך נהר המיסיסיפי. כמעט בטוח שהוא לא ציפה לרמת האלימות האמיתית. הסגר היה אמור להיות הרבה יותר מתגרה משפיכות דמים שהוא קיווה למנוע.

הצעתו של סקוט לא הייתה באמת אסטרטגיה, אף על פי שהיסטוריונים מחשיבים אותה ככזו. סקוט לא העריך את הכוחות לשמירה על כ-3000 מילים (כ-4800 ק"מ) של חוף. הוא לא חישב כמות משאבים, ולא זמן ההכנה ועוד מספר נקודות חשובות. רוב ההכנה נעשתה בידי משרד הצי ששלח צוות לבדיקת הטופוגרפיה של החוף, בדק עם משרד האוצר את ההוצאות ועם הצבא את צורך. במהלך 1861 הגישה המועצה דו"ח של המלצות לדרך הטובה ביותר לקיום ההסגר תוך התחשבות בטופוגרפית החוף, קיום של נמלים בדרך ואופי הספינות של שני הצדדים. הדו"ח היה די בסיסי אבל המצור על חוף האוקיינוס האטלנטי בסדר גמור.

המצור על החוף האטלנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה ברור כי ספינות החסימה צריכות להיות מופעלות בקיטור. ההפעלה המוגבלת של ספינת קיטור גרמה לכך שאחת מהדרישות הייתה נמל שישמש כתחנת פחם לקצה הדרומי שסוגר את המעבר, אחרת בזמן ההסגר הספינות יבלו את כל זמן בניסיון למציאת חידוש פחם. כל הנמלים שמדרום למפרץ צ'ספיק התאימו אך כולם היו בידי האויב ולכן המצור הפך מסתם הסגר לניסיון כיבוש של שטח אויב אחד לפחות.

אף על פי שהצוות המליץ על פרננדיה, פלורידה, שתי עמדות אחרות נתפסו בידי כוחות הברית זוג מבצרים על הגדות החצוניים של צפון קרוליינה ליד כף הטרס ב-28-29 באוגוסט 1861 ב-7 בנובמבר הייתה התקפת צי גדולה על פורט רויאל ושם נכבש גם מפרץ מים עמוקים בין הסוואנה לבין צ'ארלסטון. התוכנית קראה לחסימה מיידית של הטרס אך לבסוף הקריאה הפכה לפלישה שלאחר מכן הפכה לפלישה מלאה. פורט רויאל שמשה בידי האיחוד כבסיס למצור על הסוואנה למוחלט, צ'ארלסטון לא נחסמה כל כך בקלות כיוון שהשימוש בספינות קוצץ ושם היה מאבק עיקש שהיה אחד החלקים החשובים של המלחמה.

פרננדיה נכבשה בתחילת חודש מרץ 1862, כמעט שנה לאחר תחילת המלחמה וכבר התרחשו שנויים גדולים. בעקבות מספר תבוסות של הקונפדרציה במבצרים הנרי ודולסון בטנסי ורואנוק בצפון קרוליינה, מחלקת המלחמה בריצ'מונד החליטה לרכז את הצבא באזורים פנימיים חיוניים, במקום כוחות על החוף. היו מספר יציאות גדולות למרות זאת לילמיגטון, צ'ארלסטון ולסוואנה, אך למעשה רק השתיים הראשונות הצליחו. לאורך כל המלחמה 8 ספינות קיטור צרו על נמלי פלורידה.

המצור על צ'ארלסטון מוזג לתוך מערכה על העיר והוא לא הושלם עד לימים האחרונים של המלחמה. בתחילת המלחמה הצי פדרלי ניסה לחסום את הכניסה לנמל על ידי הטבעת ספינות ישנות אך זה לא הוכיח את עצמו. בהמשך המלחמה ספינות המצור שמשו כספינות קרב בהתקפה על פורט סאמטר ב-7 באפריל 1863. ב-11 ו-18 ביולי 1863 הייתה התקפת ארטילריה ורגלים עם הספינות על סוללת וגר שני הניסיונות האלו נכשלו, לאחר שהספינות נשארו פעילות במצור הסוללה נלכדה, בעקבות כך האיחוד הביא תותחים בפתח הנמל אך למרות הכל העיר המשיכה בהתנגדותה.

בזמן המצור המגינים המקומיים לא התבטלו הם שלחו טורפדו ואוניות משוריינות להטבעת ספינות המצור. לכן בזמן שהאיחוד הכין ספינות מצור הם הכינו צוללות וטורפדו.

המצור בילמיגטון היה קל יותר והדיון על יעילותו היה קצר וכאשר הצליחו לחסום כמעט סופית צ'ארלסטון שיחררו מעט את המצור שם ומרכז הסחר היה שם בין מדינות הקונפדרציה וצפון אירופה. הנמל נשמר היטב לאחר שכבשו את פורט פישר שבכף פיר בינואר 1865.

המצור על מפרץ מקסיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור על הנמלים במפרץ מקסיקו היה פחות חשוב מזה שבאוקיינוס האטלנטי, מכיוון שהם היו רחוקים יותר ממרכז המלחמה וכל ספינה שעוברת שם צריכה לעבור על פני שוניות ואיים שמקשים את המעבר וכל ספינה שעברה נאלצה לעבור ליד פלורידה שנכבשה כבר והייתה בשליטה פדרלית כל המלחמה ושימשה כבסיס צבאי. אותה החלטה של משרד המלחמה על נטישת החוף האטלנטי הייתה החלטה גם ליציאות למובייל ניו אורלינס וגלווסטון. גלווסטון נכבשה בידי הכוחות הפדרליים ב-4 באוקטובר 1862, אבל היא נכבשה מחדש בידי המורדים בראש השנה של השנה הבאה. היא נשארה נגישה לספינות המצור אבל לא היה טעם לכבוש אותה מחדש מכיוון שגטיסברג נכבשה ואיפשרה שלטון טוב על המיסיסיפי. המועצה של אסטרטגית המצור הציעה כי הספינה איילנד שהייתה בין מובייל לניו אורלינס תלקח לצור על המפרץ. הדבר נעשה בקלות רבה כמו ב-1861, המפרץ ננטש על ידי מגיני רבל שחששו להיות מנותקים מהיבשת. חששם היה מוצדק למחרת היום הגיעו עוד ספינות והשתלטו במהירות והאי הפך לבסיס הפחם של הכוחות הפדרליים, ותפקידו החשוב הנוסף היה בסיס אחסון זמני לקראת המתקפה על מבצרי ניו אורלינס.

אחרי שניו אורלינס נפלה בידי צבאות האיחוד ב-29 באפריל 1862, מובייל הייתה הבעיה היחידה למצור. היא נשארה עצמאית עד כמעט סוף המלחמה, 1864 פרגוט קיבל אישור ממשרד הצי לכבישת המבצרים של מובייל, חייליו נכנסו בצעקות "לעזאזל הטורפדו" ותוך זמן קצר נכבשו כל המבצרים. מובייל נשארה בידי האיחוד אך לא שימשה כנמל עוד.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שחלפו כמעט מאה חמישים שנה מאז מלחמת האזרחים, תוכנית אנקונדה עדיין נשארה נושא לוויכוח. ברור שהמלחמה הייתה יחסית ללא שפיכות דמים כמו שאמר סקוט בהצעה המקורית. רוב ההיסטוריונים רואים בתוכנית רק שינוי באסטרטגיה הבסיסית במהלך האירועים. היסטוריון רציני אחד לפחות מכחיש כי אי פעם הייתה אסטרטגיה עקבית להכנעת הדרום. רוונה ריד טוען שהממשל בוושינגטון לא הצליח לכפות את דעתו על המפקדים בשטח, כך שהמלחמה הייתה סדרה של קרבות עצמאיים, שכל אחד נערך בהתאם לגחמותיו של המפקד. על פי השקפתו, תוכנית אנקונדה היא הצעה מאוחרת יותר שפעלה להגיב לאירועים בזמן התרחשותם.

בין ההיסטוריונים יש גם מחלוקת אם לתוכנית היה בסיס רציונלי או לא. כמעט כל ההיסטוריונים טוענים שהקרבות המערביים היו חשובים כמעט כמו המזרחיים. כי כל עוד שנלחמו במערב זה היה כהכנה לקראת הפריצה לגטיסברג שברגע שנכבשה הציפיות מהתוכנית אומתו.

הצורך במצור גם הוא שנוי במחלוקת. שום היסטוריון לא חושב שההצלחה בצפון הייתה מתקיימת ללא הכיבושים בדרום. אבל אולי לא היה צורך בכמות של הכיבושים וגם פחות היו מספיקים ונשאלת השאלה: האם זה היה הכרחי? כלומר, האם הכיבושים בדרום לא החלישו מספיק את המורדים גם ללא המצור?

מי ששולל את חשיבות ההסגר נמצאות בידיו שתי טענות ראשית, הוא מעולם לא היה יעיל מאוד שלושת רבעי הנסיונות לעבור את המצור צלחו, והרבע הנותר נחשב כהפסדים בגלל אי היערכות, שנית צבאות המורדים לא היו מוכנים כלל מבחינת האספקה והעברתו כמעט כל מסילות הברזל שלהם היו במצב גרוע.

ומי שמאמין שהמצור היה מכריע טוען כי צבאות המורדים נחנקו לבסוף. נפילת הצבא בצפון ויריג'ניה, היה שאריות צבא המורדים בשנת 1865, זמן קצר לאחר כיבוש וילמינגטון בידי האיחוד. העיתוי של הכיבוש, לטענתם לא היה צרוף מקרים. ספינות המצור אומנם היו מעטות אך הם היו מהירות ומטרתם העיקרית לא הייתה ללכוד ספינות אלא להרתיע את המורדים. כלכלתם של המורדים הייתה ירודה כבר מ-1862 אך המשיכה להידרדר בהתמדה, וכך איבדה את אמון אזרחיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]