תוכנית לובלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אזור גנרלגוברנמן, 1945-1939

תוכנית לובלין (או בשמה הנוסף תוכנית ניסקו) היא תוכנית של הנאצים לרכז את היהודים בשמורות באזור לובלין שבפולין.

עד אמצע שנת 1941 כבר נרצחו כמיליון יהודים בפולין הכבושה, כתוצאה מנגישות, גירושים, עבודת כפיה, מחלות, רעב, כליאה במחנות ריכוז ובידוד בגטאות צפופים בתנאי תברואה מחרידים. אך התהליך שנקרא בפי הנאצים "הפתרון הסופי" – השמדת יהודי אירופה כתוכנית כוללת, שמטרתה להכחיד כל יהודי באשר הוא, החל רק עם פתיחת מבצע ברברוסה - פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941.

שאלה היסטורית נכבדה היא שאלת ההחלטה על הפתרון הסופי, מי החליט ומתי, אך אין מחלוקת בדבר מועד התחלת ביצועו.

ב-30 בינואר 1939 הכריז היטלר כי אם תפרוץ מלחמה ייכחד הגזע היהודי באירופה. עם פרוץ המלחמה לא הייתה תוכנית ברורה להשמדה כוללת, אך המסגרת הארגונית לכך הייתה קיימת והיא המשרד הראשי לביטחון הרייך של האס אס ובו מדורו של אדולף אייכמן לענייני יהודים. עד שהחלו הנאצים בביצוע הפתרון הסופי התרוצצו בקרבם מספר רעיונות באשר למה שכינו "פתרון הבעיה היהודית". פתרון אחד, שנולד עם כיבוש פולין, היה גירושם של יהודי אירופה לשמורות במזרח, כדוגמת "תוכנית לובלין". (פתרון אחר, שנולד מאוחר יותר, עם נפילת צרפת, היה תוכנית מדגסקר).

עם הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939 נפלו לידי הנאצים כשלושה מיליון יהודים. לראשונה נתקלו הנאצים בקיבוץ יהודי כה גדול שברובו נבדל מכלל האוכלוסייה באורחות חייו ובלבושו החרדי והחסידי (לעומת יהודי גרמניה שהכירו, שרובם לא נבדלו מכלל האוכלוסייה). הדבר התאים לסטריאוטיפ של היהודי שתואר בתעמולה האנטישמית שהתנהלה בגרמניה זה למעלה משש שנים, מאז עליית היטלר לשלטון, ונתעוררה בנאצים השאיפה להיפטר מן היהודים.

מחנה ניסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר זמן קצר לאחר הפלישה לפולין, עוד במהלך חודש הפלישה, עלה הרעיון של ריכוז היהודים ב"שמורה יהודית" ("Judenreservat" בלשון הנאצים). כמקום המיועד לכך נבחר אזור לובלין. בחודש אוקטובר 1939 החל אדולף אייכמן לשלוח יהודים מווינה לפולין, למחנה שבסביבת הכפר ניסקו באזור לובלין. בחודשי החורף שלאחר מכן הועברו לאזור עוד יהודים מצ'כיה ("הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה"), מהשטחים המערביים של פולין ומגרמניה עצמה.

התוכנית, שהייתה פרי יוזמתו של אייכמן, נתקלה בקשיי ביצוע. המשרד הראשי לביטחון הרייך אסר, לאחר זמן קצר, את הגירושים. הכוונה המקורית הייתה להגלות כ-80,000 יהודים, אולם בפועל הוגלו רק כ-20,000.

בחודש מרץ 1940, הביע היטלר עצמו ספק בפתרון, זה ובחודש אפריל 1940 בוטלה התוכנית.

בזמן קיומו של המחנה בניסקו התגוררו המגורשים בצריפים שבנו בעצמם ובאופן מפתיע היו החיים במחנה טובים ביחס לאימי השואה שהתחוללו לאחר מכן. באפריל 1940 פורק המחנה והמגורשים בחלקם הוחזרו למקומות מוצאם.

התוכנית ירדה מן הפרק, ורק יהודי לובלין הוגלו לגטו לובלין. במהלך השואה הקימו הנאצים באזור לובלין מחנות עבודה, מחנות ריכוז ואת מחנות ההשמדה בלזץ, מיידנק וסוביבור.

תוכנית לובלין לא יצאה מעולם משלב ניסוי אל ביצועה המלא, אולם הייתה ביטוי לשאיפתם של הנאצים להיפטר מן היהודים, שאיפה שהוגשמה לבסוף ב"פתרון הסופי".

הסיבה לכישלון התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה העיקרית לכישלון התוכנית הייתה התנגדותו של הנס פרנק, שהיה האחראי מטעם הצבא על אזור הגנרלגוברנמן. התנגדותו נבעה מהחשש שמא העברתם של "המוני יהודים אירופאים מסריחים" תגרור לתסיסה בקרב האוכלוסייה הפולנית שחששה שמא תהפוך לפח הזבל של אירופה, ועל כן ייתכן שיתרחשו מרידות, דבר שעלול לפגוע בתוכנית לפלוש כשנתיים לאחר מכן לברית המועצות דרך פולין. שהרי כדי להגיע לברית המועצות יש להעביר המוני חיילים וציוד דרך פולין, ומרד יכול להפריע למהלך זה, בנוסף היטלר תכנן לתקוף את ברית המועצות בהפתעה ומרידות ותסיסה בקרב האוכלוסייה הפולנית יכלו למנוע זאת.

החשיבות של התוכנית בהיבט ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבותה של התוכנית הייתה בכך שהנאצים הבינו שאת בעיית היהודים לא ניתן לפתור בגירושם לאזור מרוחק באירופה (אזור ניסקו ולובלין) אלא יש לגרשם לאתר רחוק יותר, וזה אכן היה השלב הבא בפתרון הסופי, בדמותה של תוכנית מדגסקר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]