תומאס ביצ'ם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור דמותו של ביצ'ם, 1910

סר תומאס ביצ'םאנגלית: Thomas Beecham;‏ 29 באפריל 1879 - 8 במרץ 1961), מנצח בריטי. ייסד כמה תזמורות בריטיות, בהן התזמורת הסימפונית של לונדון, התזמורת הפילהרמונית של לונדון והפילהרמונית המלכותית.

ביצ'ם נולד בסנט הלנס, לנקאשייר, אנגליה. יחסיו עם מנצחים בריטיים אחרים לא היו טובים - הוא הסתכסך עמם ולא זכה לאמונם או להערכתם. עם מנצחים זרים, לעומת זאת, היו לו בדרך כלל יחסים טובים, למעט ארטורו טוסקניני, שאתו לא מצא שפה משותפת, אך הוא חיבב ועודד את וילהלם פורטוונגלר ומאוחר יותר את רודולף קמפה, ופריץ ריינר העריץ אותו.

ביצ'ם נודע במענה הלשון שלו ובשנינותו. הרבה אנקדוטות קשורות בשמו, ולא פעם מצטטים מדבריו.

רפרטואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצ'ם נודע בחירות שנטל לעצמו ביצירות של הנדל, בעיקר, שם קיצץ, ערך ושינה תזמור ככל העולה על רוחו, אך ניתנה האמת להיאמר, הוא עשה זאת ביצירות, שאלמלא כן לא היו נשמעות כלל, והתוצאה הסופית נחשבת על פי רוב למעולה גם כיום. אצל היידן לא היו השינויים חריפים כל כך, אך סגנונו בביצוע המוזיקה שלו רחוק מן הגישה המקובלת יותר כיום.

מוצרט, בשביל ביצ'ם, סימל את שיאה של המוזיקה, והוא התייחס אל הפרטיטורות שלו ביתר כבוד משנתן לרוב המלחינים האחרים, אבל גם ביצירותיו של מוצרט שינה פה ושם את התזמור, אפילו בסימפוניית יופיטר שלו.

יחסו אל בטהובן היה דו-ערכי. הוא לא החמיץ שום הזדמנות לדבר בגסות על המוזיקה שלו, אך ניצח בהזדמנות זו או אחרת על כל הסימפוניות והקליט אותן, פרט לראשונה, החמישית והתשיעית. לאחרונה יצאה לאור הקלטה חיה מעולה של המיסה סולמניס.

מבין מלחיני המאה ה-19 היה ברליוז הקרוב ביותר ללבו של ביצ'ם, ובתקופה שיצירותיו לא נהנו מחשיפה מספקת, הציג ביצ'ם את רובן והקליט רבות מהן. יש אומרים, שרק קולין דייוויס, גם הוא מנצח בריטי, עשה יותר מביצ'ם להבאת ברליוז לקהל המאזינים.

ביצ'ם הצטיין בניצוח על יצירותיו של וגנר על אף רתיעה מסוימת מן האריכות המופרזת ומן החזרה ("כבר שעתיים אנחנו עובדים עליו ועדיין מנגנים אותה נעימה ארורה!" (צ'ארלס רייד, "תומאס ביצ'ם", 1961). הוא היה בקי גם במוזיקה של ריכרד שטראוס, כפי שאישר המלחין עצמו.

באופרה האיטלקית גילה התלהבות מעטה להפתיע לורדי, אך באמצע המאה ה-20 היה בין המעטים שהתחרו עם טוסקניני וויקטור דה סאבאטה כפרשני פוצ'יני. הקלטתו את "לה בוהם", עם יוסי ביירלינג וויקטוריה דה לוס אנחלס מפורסמת, בצדק, עד עצם היום הזה.

מבין מלחיני המאה העשרים החשובים, נהנה מאהדתו רק סיבליוס, שהכיר בו כמנצח מעולה למוזיקה שלו (אם כי סיבליוס נטה להפריז בשבחים לכל מי שניצח על המוזיקה שלו).

מבין מלחיני ארצו, התייחס באהדה רק ל פרדריק דיליוס, וכתומך יחיד במלחין, למעשה, הציל אותו מאלמוניות. כל ביצוע אחר של יצירות דיליוס, גם במאה ה-21, מושווה אוטומטית לביצועי ביצ'ם, ובדרך כלל נמצא לוקה בחסר. בשנת 1961 זכה בפרס הגראמי לביצוע הקלאסי הטוב ביותר, על היצירה משיח של הנדל יחד עם התזמורת המלכותית של לונדון.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]