תומאס מידג'לי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תומאס מידג'לי
Thomas Midgley, Jr
1889 –‏ 1944
תומאס מידג'לי
תרומות עיקריות
גילוי כי תוספת של עופרת לבנזין משפרת את ביצועיו, גילוי גז הפריאון.

תומאס מידג'ליאנגלית: Thomas Midgley;‏ 18 במאי 1889 - 2 בנובמבר 1944) היה מהנדס מכונות אמריקני שהפך לכימאי. שתי המצאותיו העיקריות היו הגילוי שתוספת של עופרת לבנזין משפרת את ביצועיו, ושיפור גז הפריאון ויישומו כחומר קירור במתקנים כמו מקררים ומזגנים. למרות שבזמנו זכה מידג'לי לתשבחות, במשך הזמן התברר שהשתתף בהונאה, בכך שהעלים ביודעין מהציבור את השפעותיה המזיקות והקטלניות של המצאתו הראשונה. עשרות פועלי ייצור חלו ומתו כתוצאה מייצור תוספי העופרת, וכיום ידוע ששתי המצאותיו השפיעו בצורה מכרעת לרעה על איכות הסביבה ומצב הבריאות בעולם כולו.

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידג'לי נולד בפנסילבניה וגדל באוהיו. הוא הוסמך כמהנדס מכונות בשנת 1911 באוניברסיטת קורנל. בזמן עבודתו בחברת ג'נרל מוטורס גילה כי שימוש בבנזין שהועשר בעופרת במנועי בעירה פנימית משפר את ביצועי המנוע (מפחית את ה-"נקישות" במנוע, שנוצרות כתוצאה מהצתה עצמית של הדלק בטרם הגעת הבוכנה לנקודה מתה עליונה). גילויו של מידג'לי התפשט במהרה ונכנס לשימוש רב. לשם ייצור ההמצאה הוקמה חברת בת שנקראה 'אתיל'. המצאה זו גרמה בסופו של דבר לפליטת כמויות אדירות של עופרת לאטמוספירה. עובדים שייצרו את התוסף לקו בהרעלת עופרת, חלקם מתו, ואחרים לקו בפגיעה נפשית חמורה.

בשנת 1924 יצא מידג'לי לחופשה מחלה ארוכה, מכיוון שלקה בהרעלת עופרת בעצמו, מחלה שהוסתרה על ידו‏[1]. לפחות 15 עובדים מתו בימי הייצור הראשוני של תוסף הדלק, אך ג'נרל מוטורס התכחש לאסונות נוספים, ואף לנסיבות של אסונות אלו. בעקבות אסון נוסף באחד ממפעלי הייצור, בו מתו חמישה עובדים ביום אחד ויותר משלושים אחרים לקו בתסמונות של איבוד הדעת, מידג'לי השתתף ב-20 באוקטובר 1924 במסיבת עיתונאים בה הונה את הציבור. למרות מחלתו ולמרות הידיעה הברורה שזו נובעת מהעופרת, הוא הציג את בטיחותו של תוסף העופרת, על ידי כך שמרח את התוסף על ידיו ונשם את אדיו אל קרבו במשך שישים שניות, בהכריזו שיוכל לעשות זאת יומיום ללא כל השפעה שלילית עליו.

מדינת ניו ג'רזי החליטה לסגור את המפעל, למרות מסיבת העיתונאים. ב-1925 עזב את תפקיד הסמנכ"ל בג'נרל מוטורס אך נותר עובד של החברה.

בשנת 1930 המציא מידג'לי את גז הפריאון כגז בטוח לשימוש, וזאת מכיוון שהמקררים באותה תקופה פעלו באמצעות אמוניה ונוזלי קירור מסוכנים אחרים, שהיו נפיצים או רעילים. כדי להדגים את בטיחות המצאתו מול העיתונות, הוא נשם ונשף את הגז על נר דולק. המצאת הפריאון הביאה תהילה ופרסים רבים לממציאו.

בגיל 51, כשמאחוריו 170 פטנטים, לקה מידג'לי במחלת הפוליו, שגרמה לו לשיתוק חלקי. כממציא, הוא בנה לעצמו מתקן העשוי מגלגלות וחבלים כדי שיוכל לעבור ממיטתו ללא עזרה חיצונית. באופן אירוני, מת מידג'לי כשהמתקן המתוחכם אותו בנה הסתבך וחנק אותו למוות.

מידג'לי מת בגיל 55 בוורת'ינגטון שבאוהיו.

אחרי מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשך תולדות העופרת כתוסף לדלק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1948 ו-1949 קלייר פאטרסון החל לערוך ניסויים בחקר תיארוך כדור הארץ על ידי חקירת איזוטופ של עופרת. אלא שגילה שברגע שהממצאים באו במגע עם אויר, נוצר זיהום עופרת משמעותי על הבדיקה. בשנת 1953 לאחר שבע שנים בהן הקים מעבדה המנותקת מן האויר, הצליח למצוא תאריך לחומרים מטאוריתיים, וכך את "גיל היקום". מיד לאחר השלמת המחקר החל לברר את פשר הזיהום, ותוך כדי כך גילה הן את היקף הזיהום והן את הנזק הבריאותי של אדי עופרת שלא היה מוכר בתקופה. עופרת אינה עוזבת את העצמות ואת הדם, ולכן כל כמות שהיא נספגת בגוף ואינה יוצאת עם השתן. לממסד הרפואי אז, לא היה ידוע על כמויות העופרת הנמצאים בגוף האנשים באותה תקופה, מכיוון שחיפשו את העופרת בשתן.

פאטרסון גילה גם שאדי עופרת נשארים באוויר ונספגים לאיטם בחי בצומח ובאדמה במשך מאות שנים.

על מנת להוכיח שהמצאת תוסף הדלק היה הגורם לעליית זיהום האוויר באדי עופרת, המציא פאטרסון את שיטת המחקר של חפירת עמודות שלג בקטבים - שיטה שמשמשת היום יסוד לסוגות רבות ושונות של מחקר מדעי. במחקר שערך בשלג של גרנלנד, גילה ללא ספק שחלה עלייה עצומה בכמות העופרת באוויר בשנת 1923, ושלפני שנה זו כמעט ולא הייתה עופרת באוויר כלל. בעקבות מחקרו פאטרסון הורחק מהקהילייה המדעית ונרדף בידי חברת אתיל, יצרנית התוסף וממשיכה של ג'נרל מוטורס. אך ב-1986 הוכרה עבודתו, ונחקקו חוקים למניעת המשך השימוש בעופרת כתוסף לדלק.

תולדות הפריאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפריאון שהמציא מידג'לי החליף את הגזים המסוכנים ששימשו עד כה במקררים ובמערכות קירור, כגון מזגנים. שימוש נוסף שנעשה בגז הפריאון הוא בתרסיסים שונים, משאפים, ודומיהם.

בשנת 1970 החלו חוקרים לבדוק את ההשפעה המגינה של שכבת האוזון על כדור הארץ, ולחפש את הגורמים לשחיקה בשכבה זו, במסגרת מה שנקרא "החור באוזון". נהוג היה לחשוב אז שכמות גז הפריאון מזערית באטמוספירה.

בשנת 1972 החוקר ג'יימס לובלוק גילה כי יש כמות גדולה של פריאון באטמוספירה, ושקיים קשר בין השימוש בגז הפריאון לבין הפגיעה בשכבת האוזון המגינה על כדור הארץ מקרינת השמש. במשך כמה שנים ניסה לשכנע את הממסד המדעי בסכנה שיש בכך, ובסופו של דבר אומצו מסכנותיו. ב-1974 נחקק חוק על כך בארצות הברית, ועד 2010 ברוב העולם הפסיקו לייצר את החומרים הללו, אלא שכל כמות שיוצרה ממשיכה להזיק במשך שנים רבות, וכמויות אדירות של החומר יוצרו וכנראה עדיין מיוצרים מחוץ לארצות הברית.

פרוטוקול מונטריאול שנחתם בשנת 1989, ואושרר על ידי ישראל בשנת 1992 אוסר על ייצור גז הפריאון במספר מדינות, ועד שנת 2010 - יופסק ייצורו בכל העולם. כיום ישנו תהליך בו מוחלף השימוש בפריאון בחומרים ידידותיים יותר לסביבה, אך עד היום מערכות קירור המבוססות על פריאון יעילות בצורה משמעותית יותר מאלה הפועלות באמצעות תחליפים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דבורה בלום בספרה "ספר הרעלים" מספרת ששהה באירופה במשך חצי שנה על מנת לטפל בהרעלה זו, ולאחר שנה נרפא ממנה