תופים בלילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"תופים בלילה" (בגרמנית: Trommeln in der Nacht‏) הוא מחזה מאת ברטולט ברכט.

ברכט כתב את המחזה בשנים 19181920, והוא הוצג לראשונה בשנת 1922. יחד עם המחזות "בעל" ו"ג'ונגל הערים" זיכה מחזה זה את ברכט בפרס קלייסט לשנת 1922, וכתוצאה מכך הוצג "תופים בלילה" ברחבי גרמניה.

זהו אחד ממחזותיו הראשונים של ברכט, שנכתב קודם הפיכתו של ברכט למרקסיסט, אך כבר ניכרת בו חשיבותה של מלחמת המעמדות ביצירתו של ברכט. לדברי ליאון פויכטוונגר, המחזה נקרא תחילה "ספרטקוס". מנהיגי הליגה הספרטקיסטית ומרד הספרטקיסטים, קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג עונו ונרצחו על ידי אנשי הפרייקור בשנת 1919, ולמרד הספרטקיסטים מקום מרכזי במחזה.

הצגת הבכורה של המחזה, שתואר כ"קומדיה בחמש מערכות", נערכה במינכן ב-29 בספטמבר 1922. בימוי המחזה נעשה בסגנון אקספרסיוניסטי, שהיה דומיננטי בתיאטרון הגרמני של תחילת המאה העשרים. הפקה נוספת שלו הועלתה בברלין ב-20 בדצמבר 1922.

עלילת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה מתרחש בברלין במהלך לילה אחד בינואר 1919. מתחיל בסצנה משפחתית: קארל ואמלי באליקה, הורים בני המעמד הבינוני, מנסים לשכנע את בתם אנה לשכוח את אהובה, אנדראס קראגלר, שעקבותיו נעלמו במלחמת העולם הראשונה, ולהינשא לפרידריך מורק, שהתעשר במהלך המלחמה. אנה מסרבת להצעתם, אך בעקבות לחץ הולך וגובר נכנעת. אנה ומורק יוצאים לשתייה לכבוד האירוסים בפאב מקומי, "פיקדילי בר", והוריה של אנה, שהתעכבו מעט, מופתעים מהופעתו בביתם של אנדראס, שאותו חשבו למת. אנדראס מסביר שבכל שנות היעדרותו היה בשבי בצפון אפריקה, אך הוריה של אנה דוחים אותו, ומצטרפים אל אנה ומורק בפאב.

אל הפאב מגיע גם אנדראס, אך הוריה של אנה, המשוכנעים שאנדראס, בן הפרולטריון, לא יוכל להעניק לבתם את רמת החיים שלה תזכה במחיצת מורק, הבורגני, מדברים על לבה של אנה להינשא למורק. ברקע הפאב נשמעים קולות מרד הספרטקיסטים, ודיווחים עליו מגיעים ללא הרף. אנדראס מסתלק, ואנה, הנקרעת בין אהבתה לו ובין תוכניתם של הוריה והריונה למורק, יוצאת לחפשו, על רקע מרד הספרטקיסטים.

בסצנת הסיום אנה ואנדראס מתאחדים. אנדראס, שאינו מוכן לשוב ולסכן חייו למען אידאלים זרים, אינו מצטרף לקומוניסטים המורדים. הוא אומר: "אני לובש חולצה נקייה, העור שלי עוד עלי, את המדים שלי אני פושט, ואת המגפיים שלי אני מורח בשומן. הצעקות ייגמרו עד מחר בבוקר, אבל מחר בבוקר אני אשכב במיטה ואדאג לפרו ורבו שלי כדי שלא איעלם לנצח ... בואי!"[1]

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה ממחיש חלק מהגורמים למחאת הספרטקיסטים: כאבם של החיילים החוזרים משדה הקרב בתחושה שלחמו לשווא, ושאף המעט שהיה להם נשדד. מורק, מתעשר המלחמה שלא התגייס, שלקח מאנדראס את אהובתו, משקף את השחיתות הפוגעת במעמד הפועלים. את מעמד הפועלים מייצגים המלצר בפאב, וזונה שמורק משתמש בשירותיה.

"המחזה נשען על נרטיב בולט במחזאות האקספרסיוניסטית של השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה: קורותיו של החייל החוזר מן השירות בצבא הגרמני המובס ואינו מצליח להשתלב מחדש בחברה האזרחית. הוא דוחה את מערכת הערכים של החברה, ממש כפי שהיא מקיאה אותו מתוכה, בהיותו סמל של עבר שממנו היא רוצה להתנתק".‏[2]

עירא אבנרי, במאי ההצגה באוניברסיטת תל אביב, אמר על המחזה: "יש בו קסם, חיות ודרמה מן הסוג שקשה למצוא במחזות המאוחרים יותר של ברכט. מדובר במחזה נעורים שקיימים בו ליקויים בכתיבה שיש להתמודד עימם בעבודת העיבוד. ... חמש המערכות במחזה הן למעשה חמישה סיפורים שונים, כשכל סיפור הוא פרק עצמאי, תחנה במסע שעוברות הדמויות".‏[2]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הוצג בישראל לראשונה בשנת 1982, בתיאטרון באר-שבע, בבימויו של מיכה לבינסון. במאי 2010 הועלה במסגרת החוג לאמנות התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, בתרגומו של פרופ' תום לוי ובבימויו של עירא אבנרי.‏[3]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תרגום: תום לוי.
  2. ^ 2.0 2.1 "תוכניית המחזה "תופים בלילה", החוג לאמנות התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, 2010.
  3. ^ תופים בלילה, באתר של אוניברסיטת תל אביב