תוצאות מלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הלחימה במלחמת העולם הראשונה הסתיימה כאשר הפסקת האש נכנסה לתוקף בשעה 11:00 ב-11 בנובמבר 1918.

ההסגר על גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המלחמה הטילו מדינות ההסכמה הסגר ימי על גרמניה. מעריכים כי הסגר זה גרם למותם של אזרחים רבים בשל תת-תזונה במשך השנתיים האחרונות למלחמה. תחזוקת ההסגר, כפי שתואר על ידי רוברט לקי ב-Delivered From Evil, "יענה את הגרמנים... וישלח אותם בזעם הייאוש לזרועות השטן". מצור זה וההשפלה בחוזה ורסאי גרמו להיסטוריונים רבים לטעון כי היחס לגרמניה לאחר המלחמה הגדולה היה אחת מהסיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

צ'רצ'יל התייחס להסגר בנאומו ב-3 במרץ בבית הנבחרים הבריטי:

Cquote2.svg

אנו שומרים על אמצעי הכפייה שלנו פעילים לגמרי... אנו מתחזקים את המצור בקנאות... גרמניה קרובה מאוד לגוויעה ברעב. העדויות שקיבלתי... מראות... את סכנת הקריסה הגדולה בה נתון כל מרקם החיים החברתי והלאומי של גרמניה, תחת לחץ הרעב ותת-התזונה.

Cquote3.svg

ההסגר לא הוסר עד לאחר יוני 1919, עם חתימת חוזה ורסאי.

חוזה ורסאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוזה ורסאי

תוצאת ועידות השלום בפריז ביוני 1919, היה חוזה ורסאי - סופה הרשמי של המלחמה. בין 440 סעיפיו, דרש החוזה שגרמניה תקבל אחריות על פתיחת המלחמה ותשלם פיצויים כבדים. ההסכם כלל גם פסקה, שחייבה את הקמת חבר הלאומים. הסנאט האמריקאי מעולם לא אישר את האמנה, למרות מסע התמיכה באמנה שבו פצח נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. ארצות הברית נשאה ונתנה על חוזה שלום נפרד עם גרמניה, שהושלם באוגוסט 1921.

מגפת השפעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרה נפרד אך קשור היה מגפת השפעת הגדולה. זן חדש של שפעת, שמקורו בארצות הברית אולם כונה באופן מטעה "שפעת ספרדית", נישא בטעות לאירופה עם הכוחות האמריקאים. המחלה התפשטה במהירות דרך יבשת אמריקה ואירופה, וקנתה אחיזה לבסוף בעולם כולו. מספר המתים המדויק אינו ידוע, אך ההערכה כי מדובר בכ-50 מיליון איש אינה נחשבת למוגזמת.

תוצאות גיאופוליטיות וכלכליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולי המאורע החשוב ביותר שנגרם בגלל המחסור שנבע מהמלחמה היה המהפכה הרוסית שהביאה להפלת המשטר הצארי, ובסופה עלו הבולשביקים לשלטון. אך התקוממויות של סוציאליסטים וקומוניסטים התרחשו גם במדינות אירופאיות אחרות מ-1917 והלאה, בעיקר בגרמניה והונגריה.

כתוצאה מכישלון הבולשביקים לוותר על טריטוריות, כוחות גרמנים ואוסטרים הביסו את הצבא הרוסי, והממשלה הקומוניסטית החדשה נאלצה לחתום על חוזה ברסט-ליטובסק במרץ 1918. בחוזה זה ויתרה רוסיה על כל תביעותיה לפינלנד, לטביה, ליטא, שטחי פולין הקונגרסאית ואוקראינה, והותירה לגרמניה ואוסטרו-הונגריה "לקבוע את הסטטוס העתידי של שטחים אלה בהסכמת תושביהם". מאוחר יותר, ממשלת לנין הכריזה גם על ביטול חלוקת ברית פולין, ובכך הפכה לאפשרית את תביעת פולין לגבולותיה מ-1772.

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה טרום מלחמת העולם הראשונה

הגרמנים נאלצו לוותר למדינות שונות על כמעט 15 אחוזים משטחי האימפריה שלהם. החלק ה"מוחרם" הגדול ביותר מגרמניה הוחזר לפולין, שתבעה את רוב השטחים שהיו בבעלותה לפני החלוקות של 1772-1795. פרובינציות אלה נבלעו על ידי גרמניה ב-1881; חלקן נקראו לעתים בשם "המסדרון הפולני" בגלל מיקומן בין פרוסיה המזרחית לבין שאר גרמניה. בריטניה וצרפת לקחו את מרבית הקולוניות של גרמניה ואת שטחי האימפריה העות'מאנית מחוץ לטורקיה כמנדטים מטעם חבר הלאומים.

למרות ההשפלה שבשלום זה, גרמניה כיבדה את גיבורי המלחמה שלה והנציחה את ניצחונותיה. ראויה לציון במיוחד בניית (1927) האנדרטה הגדולה לזכר ניצחונם על הרוסים בקרב טננברג.

מיליטריסטים גרמנים יצרו עד מהרה תאוריות לגבי המהפכות בגרמניה, שלטענתם מנעו את ניצחונה במלחמה הגדולה. גרמנים רבים נטו להאמין שהם יכלו לנצח במלחמה אלמלא בוגדנותם של פוליטיקאים בעורף. היה צורך במלחמת העולם השנייה כדי לשכנע אותם שלא כך הדבר.

על אף שארצות הברית תמכה בתשלום פיצויים גרמני, היא מצאה עצמה בסופו של דבר מלווה כספים לגרמניה לשם שיקום כלכלתה, שחלק ניכר מהם שימשו למעשה לתשלום הפיצויים. גרמניה שילמה פיצויים גם בצורת סחורות וחומרים אחרים; עם זאת, תוצאתם הכוללת של פיצויים אלה הייתה מיתון כלכלי לא רק בגרמניה, אלא גם במדינות אחרות להן גרמניה ייצאה סחורות במחירי שוק נמוכים.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1917 עוד במהלך המלחמה התרחשה מהפכה. השלטון האוטוקרטי של הצאר הופל ונעשה נסיון להקים ברוסיה משטר דמוקרטי. אולם, בסופו של דבר השתלטה על רוסיה המפלגה הבולשביקית, שהייתה מפלגה קומוניסטית, והיא הקימה ברוסיה את המשטר הקומוניסטי הראשון בעולם. מנהיגי רוסיה ובראשם החדשים לנין החליטו לפרוש מהמלחמה בראשית 1918 ובכך עוררו על עצמם את זעמן של בריטניה וצרפת. הרעיון הקומוניסטי ותפישת השלטון בכח על ידי מהפכה עוררו חשש במערב ורוסיה מצאה את עצמה במהרה מבודדת ומוחרמת.

במהלך המהפכה הסובייטית ומלחמות האזרחים, שטחים לא-רוסיים רבים של האימפריה הרוסית זכו לעצמאות, קצרה או ארוכת טווח. מדינות כפינלנד, ליטא, לטביה ואסטוניה זכו לעצמאותן.

ממלכת פולין, שהוכרזה על ידי הגרמנים והאוסטרים על שטחה של פולין הקונגרסאית ב-1916, והיוותה חלק מן התוכנית המרכז-אירופאית, הוחלפה ב-1918 ברפובליקה הפולנית. תחת הנהגתו הדינמית של הנשיא הזמני יוזף פילסודסקי, היא איחדה את הפרובינציות הפולניות הקודמות של אוסטריה ופרוסיה. פילסודסקי שאף גם לסייע לבלארוס ולאוקראינה להיעשות מדינות עצמאיות, אך התוכנית נכשלה, ושתי הארצות היו לרפובליקות סובייטיות נפרדות.

רומניה, שנוצרה מאיחודן של מונטניה (Muntenia) ונסיכות מולדובה (Moldova), החזירה לעצמה את חלקה המזרחי של מולדובה (בסרביה) מרוסיה.

הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה, הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה והרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן הוקמו באזור הקווקז עם התפרקותה של הרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיבית של עבר הקווקז. ב-1922 פלשו הסובייטים לכל המדינות הללו, והכריזו עליהם כרפובליקות סובייטיות. מאורעות דומים התרחשו במרכז אסיה.

האימפריה האוסטרו-הונגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה האוסטרו-הונגרית נחלקה לכמה וכמה שטחים. הרפובליקות החדשות של אוסטריה והונגריה נוצרו, כופרות בכל המשכיות עם האימפריה הישנה. צ'כוסלובקיה הוקמה מבוהמיה, מורבייה, שלזיה הצ'כית, סלובקיה וקרפטיה רוטניה. גליציה הועברה לפולין ואיטליה קיבלה את דרום טירול וטריאסטה. בוסניה-הרצגובינה, קרואטיה, סלובניה ו-וויבודינה (vojvodina) צורפו לסרביה ומונטנגרו ליצירת מה שנודע לאחר מכן כיוגוסלביה. בוקובינה צורפה לרומניה, וכן טרנסילבניה הפכה לחלק ממנה. למרות העובדה שחוזה ורסאי לא גרם לשינויים אלה, הוא הכיר בהם.

גם מהמחוז ההונגרי באנאט, נקרעו חלקים גדולים על ידי רומניה ויוגוסלביה.

בגלל האוכלוסייה המעורבת, וחלקית בגלל האינטרסים של כוחות מסוימים, הגבולות החדשים הללו לא תמיד נערכו בהתאם לחלוקות אתניות. כמעט כל המדינות החדשות של מזרח אירופה הכילו מיעוטים לאומיים גדולים. מאות אלפי גרמנים המשיכו לחיות במדינות זה עתה נוצרו. רבע מאוכלוסיית הונגריה מצאה עצמה חיה מחוץ למדינה זו.

האימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המלחמה התפרקה הממשלה העות'מאנית, והאימפריה חולקה בין הכוחות המנצחים בהסכם סוור (Treaty of Sèvres).

צרפת ובריטניה קיבלו את מרבית המזרח התיכון, והבריטים קיבלו את המנדט הבריטי בארץ ישראל מחבר הלאומים.

איטליה ויוון קיבלו את מרבית אנטוליה, אך התנגדות טורקית כפתה על היוונים נסיגה משם, בזמן שהאיטלקים לא היו מסוגלים לבסס עצמם במדינה זו. המדינה העצמאית של ארמניה נוצרה במזרח טורקיה, אך הצבא האדום פלש ב-1920 ומדינה זו צורפה לברית המועצות.

אזור כורדי אוטונומי הוקם גם כן, אך ניסיונותיו לקבל עצמאות ב-1920 דוכאו על ידי הטורקים.

לאחר שההתנגדות הטורקית, שהובלה על ידי מוסטפא כמאל, כבשה את האזורים היווניים, איטלקיים, ארמנים וכורדים, נחתמה ברית חדשה - ברית לוזאן, שסיימה את כל מעשי האיבה באופן רשמי, והובילה ליצירת הרפובליקה הטורקית המודרנית.

האימפריה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינויים קונקרטיים פחות כללו את ההחלטיות הגוברת של מדינות חבר העמים הבריטי. קרבות כקרב גליפולי עבור אוסטרליה וניו-זילנד, וקרב רכס וימי עבור קנדה, גרמו לגאווה לאומית גדלה במדינות אלה, ולאי רצון גובר שלהן להישאר כפופות לבריטניה, מה שגרר אחריו את עליית האוטונומיה הדיפלומטית שלהן בשנות ה-20.

באשר לבריטניה עצמה, למימון המלחמה היה מחיר כלכלי נורא. בהיותה אחת מהמשקיעות הגדולות במלחמה, נכנסה בריטניה לחובות כבדים, עם תשלומי ריבית שעמדו על כ-40% לכל הוצאה ממשלתית. האינפלציה הוכפלה בין 1914 ועד לשיאה ב-1920, בזמן שערך המטבע הבריטי נפל ב-258 אחוזים. פיצויים בצורת פחם גרמני, שניתן בחינם, דיכאו את התעשייה המקומית, וגרמו לשביתה כללית ב-1926.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית, מאוכזבת מכישלון המלחמה להשיג את האידאלים הנעלים שהובטחו בידי נשיאה וודרו וילסון, בחר העם האמריקאי בבדלנות, ונהנה מכמה שנים של שגשוג עד לשפל הגדול ב-1929.

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשביל צרפת סימן קץ המלחמה את סופה של הדומיננטיות הפרוסית-גרמנית, שנמשכה מאז שהפרוסים והבריטים גירשו את נפוליאון ב-1814, ובמיוחד מאז תבוסת הצרפתים במלחמת פרוסיה-צרפת ב-1870.

אולם הגנרליסימו של "מדינות ההסכמה", פילדמרשל פרדיננד פוש, תבע כי למען ביטחון צרפת על נהר הריין ליצור מעתה גבול בין צרפת לגרמניה. בהתבססו על ההיסטוריה, הוא היה משוכנע שגרמניה תחזור להיות איום שוב, ומששמע כי חוזה ורסאי הותיר את גרמניה יחסית ללא פגע, הוא חזה בדיוק רב כי "זהו אינו שלום, זוהי אך הפסקת אש למשך 20 שנה".

השתתפותם של חיילי קולוניות צרפתיות מהודו-סין, צפון אפריקה ומדגסקר במלחמה, שבלעדיהם עלולה הייתה להפסיד, אף היא עובדה בעלת משמעות. כאשר חיילים אלו חזרו למולדתם, וצרפת המשיכה להתייחס אליהם כאל אזרחים סוג ב', רבים מהם הפכו להיות הגרעין של קבוצות התומכות בעצמאות.

מיעוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיעוטים רבים מצאו את עצמם גולים, או במצב גיאופוליטי חדש. 3 מליון גרמנים בחבל הסודטים (שהיו רוב בחבל הארץ אך מיעוט בצכוסלובקיה), וכשלושה מליון הונגרים אתנים, ועוד רבים אחרים.

קשה במיוחד היה מצב היהודים, שנחשדו כלא נאמנים בכל הארצות הכבושות. בארצות הקומוניסטיות שבחרו באטיאיזם אנטי דתי, הם נרדפו הן בשל דתם, והן בשל אי נאמנותם לקומוניזם. מעריכים כי כ-100,000 יהודים נרצחו במהומות אנטי בולשביקיות שנערכו בידי פולנים אוקראינים ורוסים, מיד לאחר המלחמה. בגרמניה ואף בארצות מזרח אירופה הואשמו היהודים בבגידה ובאחריות להפסד. ובארצות המערב האשימו את היהודים בתמיכתם בקומוניזם, במהפכנות, ובמידה רבה במלחמה עצמה‏‏ ‏‏[1].

הכלכלה העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחץ על הכלכלה העולמית בשל הפיצויים הגרמנים, ונוכחות יכולת תעשייתית גבוהה כל-כך, שהתפתחה למען המלחמה, אך הייתה עכשיו בלתי מנוצלת, היו גורמים מרכזיים לנפילת הבורסה ב-1929.

טראומה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנסות בזוועות המלחמה הובילה למעין טראומה לאומית קולקטיבית אצל כל המדינות המשתתפות. האופטימיות של 1900 פינתה את מקומה ל"דור האבוד", דור החיילים ששב לביתו ומעולם לא החלים מהחוויות שעבר. דבר זה נכון במיוחד לגבי צרפת, בה מספרים עצומים של צעירים נהרגו או נפצעו בזמן הסכסוך. במשך מעט השנים הבאות, הפכה אומה זו לאובססיבית באבלה, ואלפי מפעלי הנצחה הוצבו, מצבת זיכרון לכל כפר בצרפת.

המעמד של הנשים לאחר המלחמה עלה, אפילו עד למעמדם של הגברים. בכמה מדינות ניתנה לנשים זכות הצבעה לשלטון.

הרוגים במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה הייתה שונה מעימותים צבאיים קודמים: היה זה מפגש בין טכנולוגיה של המאה ה-20 עם מנטאליות וטקטיקות של המאה ה-19. במלחמה זו לחמו מיליוני חיילים בכל צד והאבדות היו עצומות, לרוב בשל כלי נשק יעילים יותר (כמו ארטילריה ומכונות ירייה), שבהם נעשה שימוש בכמויות גדולות כנגד טקטיקות שאבד עליהן הכלח.

רבים מהקרבות הקטלניים בהיסטוריה התרחשו במלחמה זו. ראה קרב איפר, קרב רכס וימי, הקרב הראשון על המארן, קרב קמברה, הקרב על הסום, קרב ורדן, קרב גליפולי. ראה באתר "מלחמות במאה העשרים" סיכומים למספר ההרוגים במלחמה זו. גורמים שונים מביאים לגרסאות אחדות למספר הקורבנות. האם, למשל, ראוי להחשיב את מגפת השפעת כאחת מגורמי המוות במלחמה, בהתחשב בתפקיד המכריע שמילאו החפירות בהפצתה?

חיילי "מדינות ההסכמה" שנהרגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי מעצמות המרכז שנהרגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחים שנהרגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאריות התחמושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך האזורים בהם היו החפירות וקווי החזית, כאזור שמפיין בצרפת, נותרו כמויות של תחמושת ופגזים שלא התפוצצו, חלקם עוד מסוכנים, וממשיכים לגרום לפציעות ואף מוות עד לימינו אלה. כמה מהם נמצאים גם כיום, לרוב על ידי חוואים שחורשים את שדותיהם. חלק מהתחמושת מכילה כימיקלים רעילים כגז חרדל וגזים אחרים. ניקוי אזורי הקרב הגדולים היא לפיכך משימה מתמשכת, שסופה אינו נראה לעין בעשורים הקרובים. בבלגיה ובצרפת עוסקות חוליות כל שנה בפירוק, העברה והשמדה של טונות תחמושת שלא התפוצצה.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית הראשונה על ההיסטוריה של המלחמה היא The Great War של ה-BBC, מ-1964), שנוצרה בשיתוף עם CBC ומוזיאון המלחמה האימפריאלי. בסדרה זו 26 פרקים באורך 40 דקות, שמציגים שימוש נרחב בצילומי ארכיון ועדויות השורדים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏מאמרו של וינסטון צ'רצ'יל על היהודים המהפכנים‏ באתר מכחיש השואה דייויד אירווינג (הטוען שצ'רצ'יל עצמו הוא בן יהודיה)