תוראן שאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אל-מלכ אל-מועזם ע'יאת' א-דין תוראן שאה (ערבית: الملك المعظم غياث الدين توران شاه; תעתיק מדויק: אלמלכ אלמעט'ם ע'יאת' אלדין תוראן שאה), ידוע גם בשם "תורנשה", היה הסולטאן האיובי העצמאי האחרון במצרים. תקופת שלטונו הקצרה נמשכה כשלושה חודשים סוערים במיוחד: הוא נקרא לרשת את מקום אביו, המלך א-צאלח איוב, שנפטר בעיצומם של קרבות מסע הצלב השביעי בדלתא של נהר הנילוס ותחת פיקודו הובס הצבא הצלבני. זמן קצר לאחר הניצחון ב-2 במאי 1250 נרצח תוראן שאה ומותו סימן את תום השלטון האיובי ותחילת השלטון הממלוכי במצרים.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1250[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט מאד ידוע על תוראן שאה עד לשנה האחרונה לחייו. תאריך לידתו איננו ידוע וכך גם מקום לידתו. הוא היה בנו בכורו של הנסיך האיובי, המלך א-צאלח איוב, אך מסיבות לא ברורות נשלח לגלות כשליט של העיר דיארבקיר הממוקמת על גדות נהר החידקל – אז קצה תחום שלטונה של האימפריה האיובית וכיום אחת הערים המרכזיות בדרום-מזרח טורקיה. ‏‏‏[1]

מסע הצלב השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע הצלב השביעי

מסע הצלב השביעי הונהג על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת כתגובה על אובדן ירושלים בשנת 1244. לאחר תקופת הכנות דקדקנית יצא הצבא הצרפתי למסע הצלב. הם חנו בקפריסין במהלך החורף של שנת 1248 ולאחר איסוף ושכירת אוניות של הקומונות האיטלקיות יצא הצי ב-13 במאי 1249 מקפריסין ונחת ב-4 ביוני מול העיר המצרית דמיאט בדלתה של הנילוס. הצבא הצלבני ובראשו לואי התשיעי הסתער על העיר מסירות נחיתה. התקפה רפה של פרשים מוסלמים נהדפה ועם כישלון התקפה זו נטש חיל המצב את העיר דמיאט ובמנוסתו נכשל והשאיר את הגשרים אל העיר שלמים וביום 6 ביוני נכנס לואי התשיעי בראש צבאו לעיר שננטשה על ידי מגיניה. לאחר התעכבות חסרת תכלית בעיר שנמשכה חצי שנה במהלכם הפכו המסגדים לכנסיות, מחסני המזון נבזזו והצלבנים העבירו את זמנם בבתי מרזח ובתי זונות שהוקמו לשרותם בעיר, החליט המלך לעלות על עיר הבירה. ביום 20 בנובמבר יצא הצבא הצלבני לכיוון קהיר, יומיים לאחר מכן מת הסולטאן המצרי. הלה לא השאיר אחריו צוואה או הוראות מפורשות מי עתיד לרשת אותו, אך הותיר עשרות אם לא מאות דפים ריקים החתומים על ידו ששימשו את שג'ר א-דור לתפוס את מושכות השלטון. היא השתמשה בדפים אלו להוציא צווים בשמו של הסולטאן. על פי גרסאות אחרות נחתמו הצווים על ידי פח'ר א-דין, שזייף את חתימת הסולטאן.

גופתו של הסולטאן הוברחה מאל-מנצורה אל מבצר נידח על הנילוס בשם קלעת א-רודה. במקביל שלחה שג'ר א-דור שליח ממלוכי בשם פארס א-דין אקטאי אל העיר חצן כיפא, שאליה הורחק בשנת 1233 בעלה המנוח, שם שלט בנו הבכור ויורש העצר של הסולטאן המנוח - אל-מלכ אלמועזם תוראן שאה. בידו של השליח הייתה הבשורה על מות הסולטאן וכן בקשה כי ימהר להגיע לקהיר לתפוס את כס השלטון.

ההיסטוריון המוסלמי אל-מקריזי מספר בכרוניקה שכתב על מסע הצלב‏[2] על החלפת השלטון במצרים :

כאשר תוראן שאה שמע על מות אביו הוא יצא מ דיארבקיר ביום ה 15 לחודש הרמדאן, ועימו רק חמישים פרשים. הוא הגיע לדמשק בסוף החודש, ושם קיבל מנחות מכל השליטים של ערי סוריה. ביום רביעי ה 27 בחודש שוואל הוא עלה על הדרך למצרים. החדשות על בואו החזירו את האומץ ללב המוסלמים. הידיעה על מות הסולטאן לא פורסמה עוד ברבים. הטקסים הרשמיים בוצעו כסדרם, אנשי החצר ערכו את שולחנו כרגיל – כאילו הוא עדיין בין החיים, פקודות ניתנו בשמו ואשת הסולטאן שלטה במדינה ומצאה בעצמה כוחות לבצע את הנדרש. ברגע ששמעה על בואו של תוראן שאה היא קיבלה את פניו והניחה בידיו את מושכות השלטון. הנסיך היה קצר רוח לעמוד בראש צבאו ויצא אל מנצורה.

בדרכו לקהיר עצר תוראן שאה בדמשק שם הוכתר רשמית לסולטאן ומייד החל במדיניות של קניית לבבות ובני ברית וחילק סכומי כסף גדולים לקציני צבא ואנשים בעלי השפעה, כך הוא הצליח לבזבז את מירב כספו של האוצר הדמשקאי (ננקב הסכום האגדי של 300,000 דינר). עם תום חלוקת הכספים, מלווה ביועצים מקרב פקידי הממשל בדמשק פנה טוראן שאה לכוון מצריים‏‏[3].

קרב אל מנצורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב אל-מנצורה (1250)

הצלבנים המשיכו להתקדם בלווית צי לאורך קו המים של פלג דמיאט כשהם הולכים בעקבות לוחמי מסע הצלב החמישי. ביום 21 בדצמבר הגיעו הצלבנים אל מול אל-מנצורה והצבא המצרי שעמד מולם כאשר תעלות הנילוס מפרידות בין המחנות. לאחר דו-קרב ארטילרי ‏‏‏[4] חצו הצלבנים ב-8 בפברואר 1250 את תעלת אשמום הפתיעו את המחנה המצרי הרגו בו ורדפו אחרי הניצולים אל תוך העיר אל-מנצורה. כאן נתקלו הצלבנים בהתנגדות ובקרב בתוך השטח הבנוי נהרגו כל התוקפים.

קרב פארסכור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב פארסכור

כשלושה שבועות לאחר קרב אל-מנצורה, ב-28 בפברואר, תפס את הפיקוד על הצבא יורש כס הסולטנות תוראן שאה. תחילה לא היה תחת פיקודו הכוח שיאפשר התקפה חזיתית על המחנה הצלבני, עקירת אחיזתם באזור מול העיר אל-מנצורה והסרת האיום הפוטנציאלי על קהיר, והוא פנה לאסטרטגיה של מצור והתשה. בעוד הצבא הצלבני חוטא בחוסר מעש וממתין לאשר יביא עליו גורלו התחזק הצבא המצרי ופעולתו הראשונה של הסולטאן הייתה ניתוק הצלבנים באל-מנצורה מבסיסם בדמיאט. המצרים הצליחו לגרור במסע יבשתי מספר גדול של סירות ולהשיט אותן במורד הנילוס ועל ידי כך לחסום את נתיבי האספקה בין המחנה הצלבני לבסיס בדמיאט ובלילה בין 5 באפריל ל-6 באפריל הובס הצבא הצלבני בעת נסיגתו לכוון דמיאט.‏[5]

ההיסטוריון המוסלמי בן התקופה אל-מקריזי מספר:

להט הקרב הגיע אל פארסכור, הצרפתים הוכו שוק על ירך וברחו. עשרת אלפים מהם נהרגו בשדה הקרב ויש האומדים את ההרוגים בשלושים אלף. למעלה ממאה אלף פרשים, חילים רגלים, סוחרים ואחרים נעשו לעבדים. הממלוכים, בפיקודו של בייברס אל-בונדקדארי, לחמו בגבורה. המלך הצרפתי נסוג עם כמה אבירים אל גבעה ושם נכנע בהבטחה שחייו יינתנו לו ... הסולטאן יצא ממנצורה אל פארסכור שם הוא בנה אוהל מרהיב ביופיו ומגדל עץ מעל הנילוס. עתה , חופשי מתלאות המלחמה , הוא העסיק עצמו בסוגים שונים של מעשי שחיתות.

המהירות היחסית בה הסתיים המשא ומתן על כניעת הצלבנים נזקפו לזכות הכבוד שרכש הסולטאן למלך הצרפתי, אך סביר להניח כי הסיבה העיקרית היא רצונו של הסולטאן לסיים את הכיבוש הנוצרי של דמיאט ולהקדיש את כוחותיו לאיום האמיתי שנשקף לשלטונו מצד הכוחות הממלוכים שבעבר שירתו את אביו ונלחמו בקרבות אל-מנצורה ופארסכור ועתה עמדו מולו ומול ניסיונו למנות את אנשי שלומו ואת הממלוכים הנאמנים לו למשרות בצבא ומערכת המשפט, ניסיונות שהיו גוזלים מהם את הפרסים על חלקם בניצחון. העימות בין הסולטאן למשרתי אביו הפך לגלוי ועל פי היסטוריונים של התקופה נהג תוראן שאה להצהיר על כוונותיו להיפטר מהממלוכים הבחריים במהלך משתים פומביים בהם היה עורף בחרבו את קצות הנרות הדולקים וצועק: "כך אקצור את (הממלוכים) הבח'ריים" ‏‏‏‏‏[6]


רצח הסולטאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלוכים הבח'ריים, מתוך רצון לבסס את כוחם וליצור בסיס חוקי לשלטונם כרתו ברית עם שג'ר א-דור, בת בריתם בעבר, שמאז מסירת השלטון לידי תוראן שאה נדחקה הצידה ואיבדה את מעמדה וכוחה.‏[7]. כנגד עצות שניתנו לו על ידי יועציו מינה תוראן שאה את מקורביו לעמדות כוח בארמון. כך נתמנו וזירים כושים לתפקיד האחראים על החצר המלכותית ועל משמר הארמון, עובדה שהכעיסה את הממלוכים שהיו ממוצא קווקזי ‏‏‏[8]. מאבק הכוחות הפנים מצרי הגיע לשיאו ב-2 במאי 1250, בו נרצח הסולטאן על ידי הממלוכים המצריים הבח'ריים. אל-מקריזי מספר ‏‏‏[9]על האירוע:

"דרך חייו האפלולית והבדלנית של הסולטאן הרגיזה את אנשיו. הוא בטח רק במספר מועט של נכבדים שבאו איתו מחיצן כיפא ולהם נתן את המשרות החשובות בניהול המדינה ומושב בחדר השרים הוותיקים של אביו. מעל הכל הוא הפגין שנאה לממלוכים למרות שהם אלו שתרמו הרבה כל כך לניצחון. שחיתותו רוששה את האוצר ועל מנת לכסות את החוב או דרש מהסולטאנה שג'ר א-דור את פירוט האוצרות של אביו. הסולטאנה פנתה לממלוכים בבקשת עזרה וחזרה על תרומתה לביטחון המדינה בזמנים קשים וכפיות הטובה של טוראן-שאה שהיה חיב לה את הכתר שעל ראשו. עבדים אלו שכבר היו עוינים לטוראן שאה לא היססו לפעול לטובת הסולטאנה וקשרו קשר לרצוח את הסולטאן. הם בחרו בעת הסעודה על מנת לבצע את זממם. ביברס אל-בונדקדארי הכה בו ראשון עם חרב, הסולטאן הסיט את המכה עם ידו איבד את אצבעותיו וברח אל המגדל אותו בנה על גדות הנילוס - במרחק קצר מאוהלו. הקושרים רדפו אחריו ומשגילו כי דלת המגדל נעולה העלו אותו באש. כל הצבא חזה במתרחש אך איש לא הגן על הסולטאן שהיה שנוא על כולם.

לשווא צעק (טוראן-שאה) מראש המגדל, הוא הבטיח כי יוותר על הכתר ויחזור לחיצאן- כיפא אך הקושרים לא וויתרו. כאשר הגיעו הלהבות לקצה המגדל קפץ (טוראן-שאה) אל הנילוס אך קצה הבגד שלו נתפס במגדל והוא נשאר תלוי בין שמים לארץ חשוף לפגיעות מהחרבות עד שנפל לנהר וטבע. כך חברו ברזל, אש ומים לשים סוף לחייו. גופתו נשארה כך על גדת הנהר במשך שלושה ימים ואיש לא העז להביאה לקבורה. לבסוף קיבל השגריר של הח'ליף מבגדד רשות לקבור את הגופה.

נסיך אכזרי זה משעלה לכס הסולטנות הורה לארבעה עבדים ממלוכים להוציא להורג בחניקה את אחיו עדיל-חאן. אך הרוצח לא נותר ללא עונש וארבעת העבדים היו המובילים בהריגתו כך כבתה גחלת שושלת איוב."

הצלבן דה ז'ואנוויל שליווה את המלך הצרפתי במסע הצלב וכתביו מהווים מקור לאירועים מזווית אירופאית מספר ‏‏‏[10] גרסה שונה:

"המגדל היה מאחרי חדר השינה של הסולטאן, חמש מאות פרשים מאנשי ח'לקה פרצו למגורי הסולטאן וצרו על המגדל תוך שהם צועקים אליו שיבוא אליהם. הסולטאן הסכים לפגוש אותם בתנאי שיערבו לביטחונו והפרשים ענו שהם יקחו אותו בכוח. אש יוונית הושלכה על המגדל שהיה בנוי מעץ ובד. המגדל ניצת והחל לבעור, אכן מעולם לא ראיתי בעירה כה נפלאה או עמוד אש כה מרשים. הסולטאן מיהר לרדת מהמגדל ורץ לכוון הנהר. הפרשים של ח'לקה פילסו את דרכם אליו ואחד מהם פילח את הסולטאן עם כידון בין הצלעות. הסולטאן המשיך במנוסתו ונכנס לנהר, רודפיו שחו אחריו והרגו אותו במים במרחק קצר מספינתנו. אחד הממלוכים ששמו פאראקטאי קרע את גופו של הסולטאן עם חרב ועקר את ליבו. הוא המשיך ופנה למלך (לואי התשיעי) בידיים מגואלות מדם צעק " מה יהיה הפרס שלי? אני הרגתי את האויב שלך - שהיה הורג אותך". והמלך לא ענה"

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר רצח תוראן שאה נטלה שג'ר א- דור, הסולטאנית החדשה-ישנה, את סמכויות השלטון למשך שלושה חודשים, במהלכם אימצה את התואר מלכת המוסלמים. בחודש יולי 1250 היא ויתרה על כסאה משנשאה לממלוכי הבח'רי עז א-דין אייבכ א-תורכמאני. ובכך בא הקץ על השלטון האיובי העצמאי במצרים, בעתיד ייותרו הממלוכים על חסות שליטי בובה איוביים ותפסו את כיסא הסולטנות בעצמם.

תוראן שאה, מתואר על ידי היסטוריונים בני זמנו כדמות מושחתת ולעתים נלעגת, סעד א-דין ג'וואני מתאר אותו כטיפש שסבל מפגם גופני – עווית של הפנים והכתף. הוא היה שליט ביש מזל שהפסיד במאבק כוחות גדולים ממנו מבלי שיוכל להעמיד למבחן את יכולתו למשול. תוראן שאה תואר על ידי פרופסור יהושע פראוור כ"שליט רב מרץ ובלתי פופולארי" ‏‏‏[11] אך בסופו של דבר הייתה דמותו לסימן בין תום השושלת האיובית המצרית לתחילת האימפריה הממלוכית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Robert Irwin. The Middle East in the Middle Ages: the early Mamluk Sultanate 1250-1382. Routledge, 1986. page 20‏
  2. ^ http://www.fordham.edu/halsall/source/makrisi.html
  3. ^ ‏R. Stephen Humphreys. From Saladin to the Mongols: the Ayyubids of Damascus, 1193-1260. SUNY Press, 1977 page 302 ‏
  4. ^ ‏W. Y. Carman A History of Firearms: From Earliest Times to 1914 Courier Dover Publications page 9 ISBN 0486433900, 9780486433905‏‏ ‏‏
  5. ^ http://etext.lib.virginia.edu/toc/modeng/public/WedLord.html כרך ב' פרק 13 פסקה 146 ‏
  6. ^ ‏ Sherman A. Jackson.Islamic Law and the State. Berill. ISBN:9004104585 page 17‏
  7. ^ ‏ Tyerman, Christopher (2006). God's War: A New History of the Crusades. Cambridge: Belknap Press of Harvard University Press עמוד 795‏
  8. ^ ‏Robert Irwin. The Middle East in the Middle Ages: the early Mamluk Sultanate 1250-1382. Routledge, 1986. page 21‏
  9. ^ http://www.fordham.edu/halsall/source/makrisi.html‏
  10. ^ http://etext.lib.virginia.edu/etcbin/toccer-new2?id=WedLord.sgm&images=images/modeng&data=/texts/english/modeng/parsed&tag=public&part=15&division=div2‏
  11. ^ ‏‏יהושע פראוור. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל כרך ב', מוסד ביאליק תשכ"ג עמוד320‏