דת ומדע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף תורה ומדע)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: חסרים מקורות לקביעות משמעותיות, מבנה מתודי חסר.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

המונח תורה ומדע, במשמעותו הרחבה, כולל כל ידע והגות השייכים להקשרים שבין תחומי הדת והמדע. במובן הצר הוא מתייחס לקונפליקט בין תפיסת הטבע כפי שהיא משתקפת במקרא (בשיח היהודי-נוצרי) או בקוראן (בשיח המוסלמי) לבין התפיסה המדעית. הקשרים שבין שני התחומים מעסיקים כבר רבות בשנים אנשי דת כמו את המתנגדים לה.

בדרך כלל מניחים המאמינים בדת מסוימת שסתירה בין תורת הדת לתגליות המדע אינה אפשרית, מפני שאם הדת נכונה - אף התורה שלה נכונה. או כפי שביטא זאת ר' יהודה הלוי בספר "הכוזרי": "חלילה לאל, מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראה עין בעין או דבר שהוכח במופת שכלי!" (מאמר ראשון, פסקה ס"ז). משום כך, כאשר ישנו קונפליקט בין הנאמר בתורת הדת לבין מוסכמה ברורה כלשהי - הנטייה היא או לפרש את הנאמר בצורה שלא תסתור בין השניים, או לטעון שהידע המדעי אינו תקף.

עבור אלו שאינם מאמינים באותה דת, ורואים בה יצירה אנושית, יהיה לדיון בנושאים אלו, לכל היותר, ערך אנתרופולוגי בלבד, אך למאמינים מעוררות שאלות אלו עניין רב.

תחומים עיקריים של הקונפליקט בין תורה למדע הם:

  • גיל העולם
  • יצירת החי והאדם – בריאה אלוהית מכוונת או תהליך אבולוציוני אקראי?
  • סיפורי התנ"ך, ובמיוחד הנסים שבו, האם הם התרחשו או שמא מדובר במיתוסים עממיים.
היצירה Education בחלונות טיפאני מנסה להציג הרמוניה בין דת למדע

הגישה הרציונליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ביקורת על המקרא, ביקורת המקרא

הגישה הרציונליסטית, העומדת בבסיסה של השיטה המדעית המודרנית, איננה מקבלת כאמת נתונה מראש את כתבי הקודש של שום דת, והתורה בכללם. הגישה הרציונליסטית גם רואה בתורה עצמה מושא למחקר היסטורי, אנתרופולוגי וספרותי בדומה לכתבי הקודש של כל שאר הדתות ולכל מקור היסטורי אחר. ביהדות ניתן למצוא את הדוגמאות המובהקות הראשונות לגישה כזו אצל ברוך שפינוזה:

Cquote2.svg

ברור כשמש בצהריים...כי החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה

Cquote3.svg
מאמר תאולוגי-מדיני, פרק ח'

במקומות שבהן התורה נמצאת בקונפליקט עם מוסכמות מדעיות מודרניות (ראו דוגמאות להלן), הקונצנזוס המדעי הוא שההסבר לכך הוא שהתורה נכתבה בידי בני-אדם שהחזיקו באמונות ובדעות מקובלות בתקופתם.

חקר המקרא בגישה זו מזוהה כיום בעיקר עם ספקנים ואתאיסטים, אם כי שותפים לו גם חוקרים דתיים אורתודוקסים כמשה דוד קאסוטו וישראל קנוהל.

גישות המנסות להסביר את הקונפליקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות גישות שונות המנסות לפתור או להסביר את הקונפליקטים שבין התורה והמדע, כאשר הן חלוקות ביניהן הן ביחסן השונה לתורה ולמדע, בעיקר בתחום הסמכות שהן מייחסות לתורה ולמדע, והן בדרכים ובכלים השונים המשמשים אותן. גישות אלו מזוהות בעיקר עם המאמינים בתורה מן השמים, אך שותפים להם גם חילונים כמרטין בובר ואליה שמואל הרטום. להלן סקירה של הגישות השונות, המבוססת על הספר "תורה ומדע" של פרופ' שלום רוזנברג ולקט המקורות "דת ומדע" בעריכת עמנואל אליצור:

גישת הפרדת התחומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישת הפרדת התחומים טוענת כי המדע והתורה מדברים בשני מישורים שונים, שאין ביניהם התנגשות או סתירה. טענה זו הועלתה לראשונה על ידי המהר"ל מפראג, שכותב (באר הגולה, הבאר השישי):

"לא באו חכמים לדבר על הסיבה הטבעית... [אלא] מן הסיבה המחייב הטבע".

המהר"ל מדגים את דבריו על הגמרא "על ארבעה דברים החמה לוקה..." ושואל איך ייתכן שתלו זאת בחטא, "שודאי לקוי המאורות תלוי במהלך המאורות, אבל חז"ל נתנו את סיבת הסיבה. כי אם לא היה חטא בעולם... לא היה סדר הבריאה נותן שיוצר ליקוי המאורות שהוא פחיתות וחיסרון" אלא היה נברא עולם ללא ליקוי חמה.

מרטין בובר ואליה שמואל הרטום הגדירו את הגישה בצורה מדעית והסבירו כי לא תיתכן סתירה בין התורה והמדע, אלא כתוצאה מערבוב התחומים בטעות. המדע עוסק באיך של המציאות, בעוד התורה עוסקת בלמה של המציאות. אין לתורה עניין לתאר אסטרונומיה, גאולוגיה או היסטוריה, ואין לה כל משמעות כטקסט מדעי, אלא כטקסט הגותי-מוסרי-הדרכתי בלבד.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ הפריד את הדברים בצורה שונה. לדבריו, מטרת התורה אינה מתן מידע לאדם, אלא הצגת דרישה ערכית בפניו. על פי ליבוביץ, היהדות מוגדרת כדת תאוצנטרית שתכליתה היא עבודת האל, וממילא לא יכולה להיווצר סתירה בן המדע לכתבי הקודש, שאינם בעלי ערך אינפורמטיבי כלל.

הגישה המגבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה המגבילה כלפי המדע טוענת שהסתירה נובעת מחריגה של המדע מעבר לגבולותיו, בהסקת מסקנות מוטעות מהעובדות הנצפות, ובהרחבה שלהן לתחומים לא ידועים.

גישה זו מפרידה בין המדע האמפירי, המתייחס לתופעות המתרחשות בהווה וניתן להוכחה בניסוי, ובין המדע העוסק באירועים שהתרחשו בעבר, כמו תורת האבולוציה, המסיקה מתוך תצפיות שנעשו בימים אלה לגבי מה שקרה לכאורה לפני מיליוני ומיליארדי שנים, או תאוריות קוסמולוגיות כמו המפץ הגדול. על פי גישה זו תאוריות אלו, שאינן ניתנות לבדיקה בניסוי, אינן יכולות להיחשב מדעיות ולכן אינן סותרות את התורה. הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים", השתמש בגישה דומה לזו ביחס לשאלת קדמות העולם, אם כי הוא קדם למהפכה המדעית.

ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בדברי [בחיי] על התורה:

וידוע כי אין דעות הפילוסופים אצלינו עיקר, לפי שאינם אלא מצד המחקר, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אבל משכילי ישראל אין להם אלא דברי רז"ל חכמי האמת אשר מפי הנביאים קבלו האמת, והם אשר ידעו הדברים כולם על אמיתתם

– ויקרא י"ח כ"ט.

גישה מודרנית יותר של טעון זה היא שכל תאוריה מדעית מבוססת על אקסיומות המשותפות למדע כולו, כמו גם על הנחות המיוחדות לתאוריה זו, וממילא ניתן לא לקבל הנחות אלו על מנת שלא תיווצר סתירה.

גישה דומה מצויה אצל הרב מנחם מנדל שניאורסון. לדבריו בניגוד לעבר, המדע המודרני אינו מתיימר לטעון לאמת מוחלטת אלא הוא רק שכלול של הידע האנושי, ולכן אינו סותר את כתבי הקודש, המייצגים את אותה אמת.

מתנגדי הגישה המגבילה טוענים כי היא פוטרת את עצמה במובנים רבים מלהתייחס לכל טענה היסטורית בנפרד, ומגדירה כל טענה היסטורית-מדעית כבלתי תקפה, ללא קשר לשאלה עד כמה הגיוני ההסבר המדעי.

הגישה המפרשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה המפרשת כלפי התורה, רואה את מקור הסתירה בהבנה לא נכונה של היגדים דתיים בכתבי הקודש. על פי שיטה זו, במקום שיש סתירה בין תורה ומדע יש לחפש פרשנות חלופית לכתבי הקודש, או להציגם כאנלוגיה בלבד. על פי גישה זו, סתירה בן הידע המדעי לתורה מצוי בבני האדם, ובתפיסת התורה בצורה פשטנית. בשיטה זו דגלו פרופ' אברהם פרנקל, שטען בין השאר כי פרשת הבריאה היא סימבולית, בדומה לשיטתו של הפילוסוף הקדום פילון האלכסנדרוני. פרופ' אליעזר גולדמן סבר גם הוא כשיטה זו, אך טען בדומה לישעיהו ליבוביץ שבאופן עקרוני לא תיתכן סתירה בין התורה והמדע, כיוון שהאמירות בתורה אינן 'טענות' במובן המדעי מעצם העובדה שהן עוסקות באלוהות. והן אינן יכולות לשמש הסבר לאירועים בעולם.

דוגמה לגישה זו ניתן למצוא בדברים שכותב הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ב', כ"ה) [1]:

"דע שהימנעותנו מלדגול בקדמות העולם אינה בגלל הכתוב בתורה שהעולם מחודש. כי אין הכתובים המצביעים על חידוש העולם מרובים מן הכתובים המצביעים על היות האלוה גוף, וגם אין שערי הפירוש בעניין חידוש העולם נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו, אלא היינו יכולים לפרש כפי שעשׂינו לגבי שלילת הגשמות"

הגישה הדיאלקטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הדיאלקטית של פרופ' שמואל הוגו ברגמן סוברת, שאף אם יש סתירה בין המדע לתורה, הדבר משקף את מגבלות התפיסה האנושית, שאיננה יכולה לתפוס את האינסופי והמוחלט. ע"פ גישה זו המדע וכתבי הקודש צודקים שניהם. לדעתו, הסתירה נובעת מכך שהחזון האמוני והלוגיקה המדעית אינם יכולים להתחבר לכלל הרמוניה אחת. וכך דבריו במאמר "צבת בצבת":

"הלוגיקה של המוחלט אינה הלוגיקה של המדע... כי אקט האמונה הוא פגישה בלתי אמצעית עם הסופי והמוחלט ואי אפשר לבטא את היחס הסופי והמוחלט בשפה המשועבדת ללוגיקה דו-ערכית אלא על ידי הסתירה..."

הגישה הטרנסצנדנטלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הטרנסצנדנטלית הבנויה על קונספציה קאנטיאנית, שישנה שניות של הדבר כשלעצמו ותופעותיו, וזהו ההבדל בין תורה למדע – התורה מדברת על המהות, והמדע מדבר על התופעות. מכלול הכרתנו את מהותה של מציאות נעשה בשתי דרכים מקבילות: דרך מציאות שנבחנת על ידינו בחושים ועיבודם באופן סובייקטיבי, ודרך הנבואה האובייקטיבית שחודרת את מעטי הטבע, ומגלה לנו את מהות הבריאה. מייצגה המובהק של גישה זו הוא יצחק ברויאר, ובדברו על המדע שכופר בנס, הוא טוען שלידתו של העולם היא עצמה נס גדול.

הגישה הסינתטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הסינתטית – גישתו של הרב קוק שמנסה ליצור הרמוניה בין כל הגישות השונות. בבסיס הדברים הוא טוען שמהותה האמתי של הבריאה אינה ניתנת לתיאור מלא, והיא מסוד הצמצום, ויש בה מסתרי תורה, ולכן לא פורשה אלא נכתבה בצורה סתומה בפסוק אחד. לשיטתו, כאשר אנו נתקלים בסתירה, ראשית יש "לבנות את ארמון התורה ממעל לה", כלומר להמשיך באמונתנו תוך קבלת האמירה המדעית כנכונה (שהרי אין התורה מספרת לנו עובדות אלא "העיקר הוא התוכן, ההסברה הפנימית שבעניינים"), ואחר כך ניתן גם לטעון טענות אחרות, לפי העניין, לגבי התורה או המדע.

טענה נוספת שלו בהקשר זה היא שאין הסתירה בין מדע לדת גורמת לכפירה, אלא הטענות המוסריות כנגד הדת גורמות לה, ורק מתוך הכפירה באות הטענות ה'מדעיות'. לטענתו, המדע תוקף את הדת היום לא בגלל שיקול מדעי טהור, שהרי הוא יכול להיות לכל היותר אגנוסטי, הואיל ושערי האימות האמפירי בענייני האלוהות סגורים בפניו, אלא כיוון שהדת בעבר הונתה אותו, השתררה עליו, ודיכאה את חופש המחשבה של האנושות בעריצות רוחנית. אף שהוא אומר זאת על הנצרות הקתולית, ובעיקר של ימי הביניים, הוא דורש גם מן הדתיים ("בעלי תורה") לשפר את הנהגתם ומוסריותם, כדי "לסלק את היסוד המוטעה של הכפירה המוסרית".

דוגמאות לקונפליקטים ולהתייחסות דתית אליהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן מספר סתירות לכאורה, המדגימות קונפליקטים מרכזיים ואת הפתרונות השונים של הגישות המפרשת והמגבילה, המתמודדות עימם (הביקורת המדעית וגישות הפרדת התחומים, הדיאלקטיקה והטרנסצנדנטליות, מנסות לפתור את כל הסתירות בתשובה אחת).

חלק מן קונפליקטים, ואולי מרביתם, אינם סתירות של ממש בין התורה והמדע, אלא בין מסורת דתית למדע או בין התורה להנחה מדעית.

נסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמדה המדעית דוחה כבלתי רציונלית כל טענה לתופעות על טבעיות כמו נסים, אשר סותרות את חוקי הטבע שהתגלו ונוסחו במחקר מדעי.

גיל העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת היהודית גורסת שהעולם נברא לפני אלפי שנים מעטות – שנת התשע"ד היא השנה ה-5774 לבריאת העולם – בניגוד לעמדה המדעית המתארכת את גיל היקום במיליארדי שנים.

כמה תשובות נאמרו לקונפליקט זה, וכולן מסתמכות על פרשנויות קודמות של סיפור הבריאה היהודי.

חסידי הגישה המפרשת יסכימו עם מניין השנים המדעי, אך יטענו שמניין השנים היהודי מתחיל מסופה של הבריאה - אולי מיום בריאת אדם הראשון, אבי האנושות - ואילו סיפור הבריאה של התורה מתאר את כל תהליך הבריאה כמי שהתקיים קודם לכן. משכך, ניתן להגדיר את "ששת ימי הבריאה" כפרקי זמן ממושכים, שנמשכו שנים רבות, וכך המסורת בעצם איננה טוענת דבר לגבי גיל העולם. סימוכין בתורה לטענה זו אפשר לראות בכך שהתורה עצמה משתמשת במונח "יום" עבור הימים הראשונים בהם עדיין לא היו שמש, ירח וכוכבים. כלומר, היה זה "יום" בעל משמעות שונה לחלוטין.

יש המסתמכים על תורת השמיטות המובאת במדרש וספר הזוהר שלפיו קודם בריאת העולם "היה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן" (בראשית רבה, ט' ב' ; אגדת בראשית תרמ"ג). ע"פ טענה זו אף לפני תחילת הסיפור המקראי התרחשו אירועים שלא סופר לנו עליהם.

עם זאת, ישנם רבנים המתנגדים לגישת שמיטת העולמות, בטענה שלא ייתכן שאלוהים זקוק לעולמות ניסיוניים בבריאתו המושלמת, כי כל פועלו מושלם.

פתרונות אלו אינם מיישבים את הסתירה בין הגיול המסורתי של המין האנושי לבין הגיול המדעי. פתרון שהוצע לשם כך על ידי הראי"ה קוק, מפרש את התורה כך שהגדרתה לאנושיות אינה פיזיולוגית אלא תרבותית: "אין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ, שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מיליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעה"ח, ועל ידי איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע חיי משפחה בקביעות ואצילות רוח, על ידי יחוד אשה שתתקשר אליו יותר מאביו ואמו, בעלי המשפחה הטבעיים."

לעומתם, חסידי הגישה המגבילה עשויים לכפור בעמדה המדעית לגבי גיל העולם. הם יטענו ששיטות התארוך המדעיות המבוססות על אקסטרפולציות של היסקים מממצאים בתקופתנו, אינן אמינות. טענה זו מתמודדת גם עם תיארוך הממצאים האנושיים הקדומים לתחילת הספירה היהודית. טענה זו, כמו רוב טענות הגישה המגבילה, דוחה כל מחקר מדעי פרה-היסטורי כשגוי.

גישה אחרת המכונה עולם נברא זקן, המשלב בין שתי הגישות, מסתמך על פסוק שממנו משתמע שכל יצורי העולם נבראו "בצביונם ובקומתם", כלומר, האדם, למשל, לא נברא כתינוק בן יומו אלא כאיש מבוגר. כך גם נבראו בעלי החיים כמינים מפותחים ובעלי קירבה זואולוגית ברמות שונות, וכך גם היקום כולו – כהמשך טבעי לתקופה שלא אירעה מעולם. לא ניתן עקרונית להפריך טענה זו, אך היא מעלה את השאלה מהי הסיבה לבריאת העולם יש מאין כשהוא דווקא באותה דרגת התפתחות מסוימת, וכשהוא אף מכיל עדויות להתפתחות הדרגתית שלא הייתה ולא נבראה.

תאוריה נוספת מתייחסת למושג זמן כתלוי בטמפרטורת היקום. התאוריה מתבססת על כך שטמפרטורה תלויה בצפיפות כך שככל שהיקום מתפשט הטמפרטורה שלו יורדת. כיום מקובל כי טמפרטורת היקום היא 2.73 מעלות קלווין, ושהטמפרטורה של היקום קטנה בצורה מעריכית מרגע יצירת היקום במפץ הגדול. לפי תאוריה זו עברו 6 יחידות עד היום, כאשר היחידה השישית התחילה לפני 220 מיליון שנה - הזמן שבו החלו להופיע היונקים, ולקראת סוף היום השישי (לפני 2.5 מיליון שנה) - במועד בו, לפי הגמרא, אדם הראשון הושלך מגן עדן.‏[1]

אבולוציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחס היהדות לתורת האבולוציה

לפי גרסת התורה לבריאת האדם:

וַיִיצֶר ה' אֱלהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִפַח בְאַפָיו נִשְמַת חַיִים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָה: וַיִטַע ה' אֱלהִים גַן בְעֵדֶן מִקֶדֶם וַיָשֶם שָם אֶת הָאָדָם אֲשֶר יָצָר:

ספר בראשית, פרק ב', פסוקים ז'-ח'

התפיסה של ספר בראשית, לפיה נברא האדם מ"עפר מן האדמה", עומדת בקונפליקט עם תאוריית האבולוציה, לפיה האדם התפתח מבעלי חיים אחרים בתהליך הדרגתי. ישנן מספר גישות דתיות המנסות לפתור קונפליקט זה:

בעלי הגישה המגבילה טוענים שהאבולוציה היא תאוריה שגויה. להרחבה ראו התנגדויות לתורת האבולוציה. עיקרון מהותי של הגישה הזאת היא שעדויות היסטוריות - כולל מאובנים המתארים התפתחות של יצורים דמויי אדם וכדומה - אינם מהווים הוכחה של תאוריה מדעית, אם מהטענה שמכל אוסף עדויות ניתן להסיק דברים רבים, או פשוט משלילת ההנחה שחוקי הפיזיקה אינם משתנים עם הזמן. הנחת יסוד זאת שוללת למעשה את רובו של המדע המודרני, ועל פיה לא ניתן לטעון דבר לגבי ההיסטוריה באופן מדעי.

שכלול של הגישה הזאת, שמטרתו לעמוד בפני העדויות על מיקרואבולוציה במאה האחרונה היא, שאף שניתן לראות שינויים קטנים בתוך מין מסוים (שינוי צבע פרווה, התארכות קלה של המקור) אין מין אחד יכול לההפך בעקבות הרבה שינויים הדרגתיים למין אחר, וכל השינויים חגים מסביב לתבנית בסיסית כלשהי בה "דוב" נשאר "דוב" לנצח.

בהתאם לגישה המפרשת, מצטט הרב קוק את דברי חז"ל הקובעים שכל אשר נאמר בפרשת הבריאה איננו כפשוטו, אלא "סתרי תורה" ויש להבינו באופן סימבולי ומטפורי: ששת ימי הבריאה אינם ימים כמשמעותם כלפינו – בין היתר מפני שאז עדיין לא היה אדם ולכן גם אין משמעות למונח זמן – אלא זהו זמן "אלוהי" בקנה מידה אחר, ויש לפרש אותם כ"פרקי זמן" או חלוקה מטאפורית אחרת. לפי הרב קוק, יש ערך רב להיבנות ללא החסרת מדרגה אחת בדילוג וריקנות, וצעידה לקראת שלמות גדולה יותר של העולם עם הזמן.

גישה אחרת, שבארצות הברית קרויה "תכנון תבוני", גורסת שהתורה מקבלת את האבולוציה, אבל לא את האבולוציה הדרווינית באמצעים של ברירה טבעית, אלא כתהליך אותו האל מכוון. לטענת המצדדים בגישה זו, התאוריה הדרוויניסטית לא באה אלא להסביר את ההיגיון שבהתפתחות המינים מבחינה אבולוציונית, אך הסבר זה אינו נחוץ אם קיימת יד של תבונה עליונה המכוונת את ההתפתחות כרצונה. כך טוענים פרופ' שלום רוזנברג והרב ד"ר מיכאל אברהם שהסיכוי לתסריט אבולוציוני, על מורכבותו הרבה, היא אפסית, ואף על פי כן היא אכן התרחשה, ולפיכך, אין מנוס מהמסקנה בדבר יד מכוונת בדבר. לדבריהם, המדע מוליך אל האמונה באלוהים.

יציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שרואים בהיעדר אישוש ארכאולוגי לסיפור יציאת מצרים סתירה בין המקרא למדע, בנימוק ש-600 אלף גברים, כ-3 מיליון בני אדם (כולל נשים וטף) היו אמורים להשאיר עדויות ארכאולוגיות, כגון: שרידי מחנות.

תשובה המוצעת פעמים רבות על ידי הגישה המגבילה היא שמדע הארכאולוגיה צעיר ואולי בעתיד יהיו גילויים ארכאולוגים נוספים. בנוסף אפשר לנמק את העדר תיעוד מאורע זה באי רצונם של מלכי מצרים להודות במפלתם.

אחרים תירצו שאלה זו, בתארוך אחר לסיפור המקראי. לטענתם יציאת מצרים הייתה בתקופה קדומה בהרבה (סוף שושלת ד'), ומתקופה זו יש תעוד על עם מגזע צפוני שחי לאורך תעלת 'בחר יוסוף', שעקבותיו נעלמו בימי שושלת ה'.‏[2]

טענה אחרת המועלית בהקשר זה על ידי גורמים המקבלים את סיפור יציאת מצרים, היא כי פפירוס איפובר, פפירוס מצרי עתיק, מדווח למעשה על עשר מכות מצרים ובכך מעיד על יציאת מצרים כפי שהיא מתוארת בתורה.‏[3] מלבד פפירוס איפובר, יישנם עוד ממצאים אריכאולוגים רבים שנטען כי ייתכן שהם מתעדים את "עשר המכות" ויציאת מצרים, כגון פפירוס של נפר-רהו, כיתוב (חריטה) שבמקדש מצרי מאל עריש וכיתוב בפירמידה אאנס.‏[4].

הסבר אחר הוא שניתן לראות בעצם כתיבת המקרא ראיה היסטורית לסיפור זה. "כבר עמדו חוקרים על כך כי 'אין להעלות על הדעת שתציב אומה מן האומות בראשית הווייתה, מעשה עמידה בשיעבוד ובמצוקה, אלא אם כן התנסתה בכך בפועל'".‏[5]

טענות נוספות נוגעות לעצם ההיגיון במספר יוצאי מצרים: נטען שמדבר סיני לא יכול היה לכלכל כמות כזו של אנשים במשך 40 שנים. על פי המקרא, בני ישראל התכלכלו בזמן זה על המן והשליו שקיבלו בדרך נס.

קושייה נוספת היא שחשבון של שושלות (לפי דברי הימים וספרים אחרים) מראה שמהזמן שבני ישראל ירדו מצרימה ומנו 70 נפש ועד צאתם ממצרים לא עברו יותר מחמישה דורות, ולא סביר להגיע בפרק זמן כזה לעם שבו הגברים הלוחמים לבדם מונים 600 אלף. התורה עצמה מציגה את התרבותם של בני ישראל כתופעה חריגה: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאֹד מאֹד ותִמלא הארץ אותם". הפירוש המסורתי לפסוק זה הוא שכל אישה ילדה שישה או שנים עשר בנים. הגישה המפרשת מציעה שייתכן שמדובר במספר טיפולוגי-סמלי שלא היה במציאות באותם ימים, אך המקרא איננו בא ללמדנו את הדמוגרפיה ההיסטורית. המקרא השתמש במספר 600 אלף, משום שזהו מספר שלם המייצג עם, בעוד שמתחתיו אלו מספרים המייצגים שבטים או חמולות. ייתכן שבפועל יצאו ממצרים עשרות אלפי בני ישראל בלבד, שנדדו במדבר וכבשו את הארץ. גישה נוספת מפרשת את פסוק ל"ד כאשר "אלף" = משפחה. מכאן יוצא כי מדובר ב-600 משפחות בלבד, ולכן לא צפוי אישוש ארכאולוגי להגירה זו, שכן אין היא מונה מספרים כה גדולים.[6]

עם זאת, גישה זו לא התקבלה בקרב הפרשנים המסורתיים של המקרא, והגישה השנייה אינה מתיישבת אף עם הפסוקים עצמם מאחר שהמקרא בעצמו אינו מונה רק את האלפים אלא אף את המאות והעשרות של עם ישראל "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במדבר, א, מו).

זואולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קללת הנחש[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המתואר בתנ"ך (בראשית ג') נחש הקדמוני קולל באכילת עפר:

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:

בפועל אנחנו יודעים שהנחש הוא טורף, ובוודאי שלא ניזון מעפר.

חסידי הגישה המפרשת יאמרו שהקללה "ועפר תאכל כל ימי חייך", היא מטאפורית, כלומר: במקום ללכת – תזחל, והראש שלך יהיה "באדמה" וילחך עפר. בדומה למוזכר בישעיהו, פרק מ"ט פסוק כ"ג: "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה’ אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי:" שם ברור שהכוונה היא מטאפורית.
בנוסף יש לציין את הפירוש המובא בתלמוד שהקללה היא שכל מה שיאכל הנחש יהיה בטעם עפר: "כל מה שיאכל לא יטעום אלא טעם עפר" (יומא עה.).

מסופר‏[7] כי רבי שמחה בונים מפשיסחה פירש את הפסוק כמשל: "הוא נתן מראש לנחש כל מחסורו עד סוף כל הימים, שיהיה מאכלו מצוי לו תמיד, בשפע ובכל מקום, כדי שלא תהיה לו עוד שום שייכות עמו לבקש ממנו איזה דבר". כך גם מפרש החפץ חיים. יש לציין כי פירוש זה לא בא כתגובה לסתירה עם המדע אלא כתגובה לתמיהה מהי הקללה בכך שנחש אוכל עפר, שהוא זמין בכל מקום ואין קושי להשיגו.

הארנבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר ויקרא, פרק י"א כתוב:

(ו) וְאֶת הָאַרְנֶבֶת, כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִוא לָכֶם:

המחקר המדעי, לעומת זאת, הראה כי הארנבת אינה מעלה גרה, אם כי היא מרבה ללעוס ונראית כזו.

הגישה המפרשת תסביר שאין הכוונה לארנבת המוכרת לנו כיום, כשם שישנם שמות שונים במקרא לחיות ולצמחים בני זמננו. בהקשר זה יש להזכיר כי על פי תרגום השבעים המילה ארנבת מתארת את הארנבת המוכרת לנו כיום, אך ייתכן שאירע שיבוש עוד לפני תרגום זה.

הסבר חלופי מציע שהתורה מתייחסת אל הארנבת כפי שהיא נראית לבני אדם, ולא לפי נתונים שאינם נראים לעין אנושית, וכוונתה היא להדגיש שהארנבת טמאה על אף שלפי ההגדרה ההלכתית של העלאת גרה, היא מעלת גרה ובעלת סימן טהרה.

אחרים יטענו שכוונת המקרא במילים "מעלת גרה" אינה חופפת להגדרה המדעית של העלאת גרה. ארנבת אוכלת ומעכלת שוב חלק מצואתה (לאחר שהפרישה אותה מגופה), וייתכן שזו כוונת התורה ב"מעלת גרה".

הרמב"ם כותב בנוגע להגדרת בהמה "מעלה גרה" (ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק א'), כי בהמה מעלת גרה היא בהמה חסרת שיניים עליוניות. כמו כן הוא מציין שהבהמה היחידה שהיא מפרסת פרסה ואינה מעלת-גרה היא הגמל בלבד, ואינו מציין את שני הנוספים בתורה: ארנבת ושפן מאחר שאינם בהמות ואין חשש שיבואו לאוכלם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רבי משה בן מימון, מורה נבוכים, חלק ב פרק י"ז.
  • מרטין בובר, "בן דורנו והמקרא", במאמר דרכו של המקרא, עמ' 41.
  • הרב קוק, אגרות הראי"ה, צ"א ו-קל"ד; אורות הקודש חלק ב, עמ' תקל"ז.
  • פרופ' שלום רוזנברג, תורה ומדע, הוצאת משרד החינוך והתרבות.
  • פרופ' שלום רוזנברג, בעקבות הכוזרי.
  • פרופ' יהודה (ליאו) לוי, יהדות ומדע כחכמות משלימות, ירושלים, 1991.
  • פרופ' יהודה (ליאו) לוי, המדע שבתורה, ירושלים, תשס"א.
  • עמנואל אליצור (עורך), דת ומדע – לקט מקורות, הוצאת מדרשיית נעם.
  • פרופ' נתן אביעזר, בראשית ברא.
  • פרופ' ג'ראלד שרודר, המדע והאל, הוצאת כתר
  • אמונה ומדע הוצאת ופרצת
  • Denying Evolution: Creation, Scientism, and the Nature of Science Massimo Pigliucc 2002
  • הרב ד"ר נחום לאם, תורה ומדע, תרגם שלמה שמידט
  • פרופ' ישראל קנוהל, "מאין באנו"
  • פרופ' נתן אביעזר, אמונה בעידן המדע
  • הרב ד"ר מיכאל אברהם, את אשר ישנו ואשר איננו, הוצאת תם, 2005.
  • הרב ד"ר מיכאל אברהם, אלוהים משחק בקוביות, משכל, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאמר על תאוריה זו על ידי ג'רלג שרודר
  2. ^ דניאל משה לוי יוסף רוטשטיין, מקרא וארכאולוגיה, הוצאת בני רחל, ירושלים תשס"ט.
  3. ^ Mordechai Becher. "The Ten Plagues - Live From Egypt". Ohr Somayach (accessed 8 Nov 2005).
  4. ^ ראו גם "יציאת מצרים בביקורת המקרא"
  5. ^ מתוך האנציקלופדיה העברית, ערך "יציאת מצרים"‏
  6. ^ בועז אפלבאום, "בית ספר לראשי ממשלה", הוצאת ביתן. עמ' 91-92
  7. ^ שמחת ישראל, מאמרי שמחה, עב.; הרב אלימלך בר שאול, מצווה ולב, חלק שני, 84; וכן אור הגנוז, סיפורי חסידים