דת ומדע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף תורה ומדע)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: חסרים מקורות לקביעות משמעותיות, מבנה מתודי חסר.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

המונח תורה ומדע, במשמעותו הרחבה, כולל כל ידע והגות השייכים להקשרים שבין תחומי הדת והמדע. במובן הצר הוא מתייחס לקונפליקט בין תפיסת הטבע כפי שהיא משתקפת במקרא (בשיח היהודי-נוצרי) או בקוראן (בשיח המוסלמי) לבין התפיסה המדעית. הקשרים שבין שני התחומים מעסיקים כבר רבות בשנים אנשי דת כמו את המתנגדים לה.

בדרך כלל מניחים המאמינים בדת מסוימת שסתירה בין תורת הדת לתגליות המדע אינה אפשרית, מפני שאם הדת נכונה - אף התורה שלה נכונה. או כפי שביטא זאת ר' יהודה הלוי בספר "הכוזרי": "חלילה לאל, מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראה עין בעין או דבר שהוכח במופת שכלי!" (מאמר ראשון, פסקה ס"ז). משום כך, כאשר ישנו קונפליקט בין הנאמר בתורת הדת לבין מוסכמה ברורה כלשהי - הנטייה היא או לפרש את הנאמר בצורה שלא תסתור בין השניים, או לטעון שהידע המדעי אינו תקף.

עבור אלו שאינם מאמינים באותה דת, ורואים בה יצירה אנושית, יהיה לדיון בנושאים אלו, לכל היותר, ערך אנתרופולוגי בלבד, אך למאמינים מעוררות שאלות אלו עניין רב.

תחומים עיקריים של הקונפליקט בין תורה למדע הם:

  • גיל העולם
  • יצירת החי והאדם – בריאה אלוהית מכוונת או תהליך אבולוציוני אקראי?
  • סיפורי התנ"ך, ובמיוחד הנסים שבו, האם הם התרחשו או שמא מדובר במיתוסים עממיים.
היצירה Education בחלונות טיפאני מנסה להציג הרמוניה בין דת למדע

היסטוריה של היחסים בין הדת והמדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה הקתולית תמכה בתגליות המדעיות הראשונות שערערו על המודל הגאוצנטרי. לפי התאולוגיה של אקווינס, כל חקירה אנושית היא חקירה של האל, ולכן כל מדע הוא כלי של התאולוגיה, ומטרתה של כל חקירה מדעית היא לעשות את התאולוגיה טהורה יותר. האוניברסיטאות הראשונות, בימי הביניים, היו מוסדות דתיים. במאות ה-16 וה-17 היו לימודי כמורה יעדם של המשכילים. לכישרון וליכולת האנליטית התלוותה גם סקרנות. ולכן הכמרים לא הסתפקו בתשובות של הדת, אלא ניסו למצוא הסברים לתופעות טבע על ידי ההיגיון ועל ידי תצפיות טבע. אין פירוש הדבר שהם שללו את קיום האל או יצאו נגד הדת. המדענים הראשונים האמינו שבתגליותיהם הם מהללים ומפארים את שם האל, כי בכך הם חושפים את תוכניתו האלוהית ואת תבנית מעשיו; את ההגיון שמאחורי הבריאה. וכך היו רוב המדענים הראשונים כמרים בהכשרתם. מדענים רבים טענו שהמדע הוא הדרך הנעלה להתחקות אחר תפארת מעשיו של האל, כי האל קבע את חוקי הטבע, ובהם האבולוציה על פי עקרונות הברירה הטבעית‏[1].

עם זאת, יסודות שמרניים בכנסייה, ובעיקר ראשיה, אסרו על הכרה בתגליות מדעיות. ב-1616 קבעה הכנסייה הקתולית כי אסור להורות "שהשמש עומדת ללא תנועה במרכז השמיים; שהארץ אינה נמצאת במרכז השמיים ואינה חסרת תנועה, אלא נעה בתנועה כפולה", סביב השמש וסביבה-עצמה. בין דעותיהם של גליליאו ושל האפיפיור אורבן השמיני הייתה סתירה אינטלקטואלית. גליליאו טען שהמציאות בטבע היא אבן הבוחן של כל תאוריה: "בדיונים על בעיות פיזיקליות אין להסתמך על פסוקים במקרא אלא על נסיון החושים ועל הוכחות... אלוהים מתגלה בפעולות הטבע לא פחות מאשר בדבריו המקודשים של המקרא." אורבן השמיני דרש שגליליאו יצהיר הספרו כי אסור להרהר במעשי אלוהים: "העזה בלתי נסבלת היא, שאדם ינסה להגביל את הכוח האלוהי ואת החכמה האלוהית כדי להוכיח השערה משלו." שמונה שנים לאחר מכן הקים אורבן השמיני ברומא את "המכון להפצת האמונה" – de propaganda fide. זה מקורה של המילה "פרופגנדה" (תעמולה) בדת הקתולית.‏[2]

האפיפיור אורבנוס השמיני סירב לאשר לגליליאו להגיע למסקנות פוזיטיביות ואף לשלול מסקנות שגויות כמו המודל הגיאוצנטרי של הקוסמולוגיה התלמאית. הוא סבר שבכך שולל גלילאו מאלוהים את הזכות לנהל את היקום בדרך נס במקום לפי חוקי הטבע. ב-1571 הוסמכה האינקוויזיציה לשפוט ספרים שכללו רעיונות של כפירה, ואז החלה בהכנת רשימת ספרים אסורים בקריאה – האינדקס. העבריין היה נשפט בבית משפט של האינקוויזיציה, בלי העתק מכתב האישום, בלי לדעת מה העדויות נגדו ובלי פרקליט שיגן עליו. ספרו של גליליאו, "שיחה על שתי שיטות העולם הגדולות", שהודפס ב-1632, היה ברשימה זו במשך כמאתיים שנה.

מקובל לראות בעידן הנאורות ערעור של יסודות המחשבה התאולוגית, דחיית המסקנות שנשענו על מחשבה זו ומיסוד דרך המחשבה הרציונלית של ספקנות ביקורתית, תוך נכונות ויכולת לבחון את תופעות הטבע וההיסטוריה באמצעות התבונה האנושית הבלתי משוחדת. בניגוד לסברה זו, לא אחת פעלה הנאורות דווקא בכיוון ההפוך והעניקה מעין אצטלא רציונלית לטיעונים התאולוגיים הוותיקים.‏[3]

מדענים קתולים רבים בתקופת ברנסאנס היו אדוקים בדתם, ואת מחקריהם המדעיים ראו בתור דרך לגלות את צפונות העולם האלוהי וכך לעבוד את האל בצורה שלגישתם הוא בוודאי רוצה בה. תיעוד המאובנים גובש לראשונה לא על ידי חוקרי אבולוציה אלא בעבודות של גאולוגים שהיו בריאתנים בהשקפתם וקיבלו את סיפור תולדות החיים כפי שהוא מסופר בספר בראשית. גאולוגים אלה ערכו לפי הסדר את שכבות הסלע הראשונות שמצאו. במקרים רבים היו אלה ממצאים שעלו מחפירת התעלות הראשונות של תקופת התיעוש באנגליה, במאה ה-18.‏[4]. הביולוג ומגלה הדינוזאורים ריצ'רד אוון ראה בחקר מדוקדק של האנטומיה והזואולוגיה את הדרך הטובה ביותר להעיד על תהילת מעשי האל, וכך ג'יימס האטון וגילברט וייט. האנטומולוג הבריטי פיליפ הנרי גוס סבר שאין סתירה בין סיפור הבריאה התנ"כי לבין הראיות לעתיקותו של העולם. המדען הצרפתי פרנסואה-רנה דה שאטובריאן כתב ב-1802: "אלוהים יכול היה לברוא, וללא ספק ברא, את העולם עם כל סימני עתיקותו ושלמותו, אותם מפגין העולם כעת." הנוצרות והמדע לא נתפסו כסותרים זה את זה: ב-1811 התקבל שאטובריאן כחבר באקדמיה הצרפתית.‏[5]

במאה ה-18 מיינו ביולוגים את המינים מתוך הנחה שהם יציבים, אינם משתנים ומורישים את תכונותיהם לצאצאיהם באופן מדויק. קארולוס ליניאוס ביקש להשליט סדר בעושר המינים שהתגלו במאות שנים של מסעות ותגליות וארגן את עולם החי והצומח במינים לפי תבניות שנבראו למיטב הבנתו על ידי האל בימי בראשית. יוהאן קספר לוואטר, תאולוג ומדען, חיפש בממצאי המדע את ההוכחה לבריאה. ותרגם לגרמנית את מחקרו של הביולוג הצרפתי שארל בונה (Bonnet, 1720-1793) שראה בסדר הביולוגי את התגלמות הרצון האלוהי.‏[6] גם את בני האדם מיינו הביולוגים. הקריטריונים שלהם היו מגוונים, וכך גם סוגי בני האדם שהגדירו. האנטום סמואל תומאס פון זומרינג (Sommerring, 1755-1830) מיין את בני האדם לפי גיל, מין, לאומיות, תזונה, נטייה לחלות, סגנונות חיים ואף לבוש. בסוף המאה ה-18 מיין חוקר הטבע הגרמני יוהאן פרידריך בלומנבאך (Blumenbach, 1752-1840) את בני האדם לחמישה סוגים – קווקזים, מלאים, אתיופים, אמריקאים ואירופים, אך תהה מדוע שונים צאצאים מהוריהם.‏[7] לינאוס סבר שאין חשיבות לשוני בין הפרטים, כי כולם פרי תוכנית של האל. לפי הבנתו, המהות האלוהית טבועה בכל ישות שבטבע.

הביולוג הצרפתי ז'ורז'-לואי לקלר דה בופון הדגיש עדויות על השתנות המינים, ותלמידו ז'אן-בטיסט דה לאמארק העלה תאוריה של השתנות של המינים – אבולוציה. כך היה לאמארק מהראשונים שערערו על מושג המין כישות מהותית של מעשה בריאה חד פעמי. כמו היפוקרטס היווני, כאלפיים שנה לפניהם, העלו לאמארק ובופון את הסברה שתכונות ההורים מיוצגות בצאצאים על ידי מנגנון שמעביר לצאצא תכונות משני ההורים. היכולת של משביחי צמחים ובעלי חיים לשנות את הצמח או החיה הטרידה את הביולוגים, והם הגיעו למסקנה שאפשר לשנות מינים על ידי הכלאות. הם עדיין לא חשבו על הסביבה בתור הגורם שמאלץ את המינים להשתנות. לאמארק אמנם השתמש במושגים כגון "רצון" או "צורך", וסבר כי הם גורמים להתנהגויות שמביאות לשינויים פיזיולוגיים, אבל הוא הדגיש שוב ושוב שהוא מחויב לא להניח קיומו של גורם לא מדעי, פיזיקלי או כימי שגורם להתפתחות המינים. לאמארק לא דיבר על "כוונה של היצור החי" או על "רצון אלוהי". הוא הקפיד להימנע מכך.‏[8]

צ'ארלס דרווין כתב:

מקור נוסף לאמונה בקיומו של האל, הקשור לתבונה ולא לרגשות, מרשים אותי על שום היותו בעל משקל רב יותר. אמונה זו מבוססת על הקושי הרב, ולמעשה על חוסר האפשרות, לדמות כי יקום עצום ומופלא זה, הכולל את האדם המסוגל לצפות הרחק אל העבר ואל העתיד, הוא תוצאה של מקריות או הכרחיות עיוורת. כאשר אני מהרהר בכך, אני חש אנוס לשער את קיומה של סיבה ראשונית שהיא בעלת תבונה הדומה מבחינה מסוימת לזו של האדם; ומסיבה זו ראוי לכנותי תיאיסט.‏[9]

נראה שעקב לחציהם של דתיים הוסיף דרווין ל"מוצא המינים" אזכור של אלוהים כמפיח החיים. בשנת 1863, ארבע שנים לאחר פרסום "מוצא המינים", כתב לידידו, הבוטנאי ג'וזף הוקר: "זה זמן רב אני מצטער על שחיזרתי אחר דעת הקהל והשתמשתי במונח הלקוח מתוך החומש, בריאה, בעוד שהתכוונתי בעצם ל"הופעה" מכוחו של תהליך כלשהו שאינו ידוע כלל."‏[10]

בתקופתו של דרווין ניסו ביולוגים רבים, בהם אסא גריי (אנ'), לשלב בין אמונתם הדתית לבין העדויות לאבולוציה.

בשנת 1864 פרסם האפיפיור פיוס התשיעי את האנציקליקה Quanta Cura, מנשר אפיפיורי בו מנה "רשימת טעויות" (Syllabus of Errors). במסמך זה גינה את המודרניות על כל צורותיה: ליברליזם, סוציאליזם, פנתאיזם, מטריאליזם, רציונליזם ו"מדעיות" (Scientism) – הפילוסופיה לפיה המדע הוא הפתרון למצוקותיה של האנושות, הן מצוקותיה החומריות, הן מצוקותיה האינטלקטואליות (השאיפה לידע) והן מצוקותיה הנפשיות (השאיפה למצוא משמעות, למצוא את הסיבה לקיומו של הסבל בעולם). בין השאר הצביע האפיפיור על ההשקפות הבאות כחטאים:

I. 3. "[הסברה ש]ההגיון והתבונה האנושיים, בלי התייחסות כלשהי לאלוהים, הם הדרך היחידה להבחין בין אמת ושקר ובין טוב ורע; הם החוק כשלעצמם ומספיקים, בכוחם הטבעי, להבטיח את רווחת בני האדם והאומות.
VII. 57. מדע הפילוסופיה והמוסר, וכן החוק האזרחי, אמורים להישאר נפרדים מסמכות כנסייתית ואלוהית.
VII. 58. אין כוחות שיש לזהותם, חוץ מאלה ששוכנים בחומר.
X. 80. הכס ברומא יכול ואמור להתפשר ולהתיישב עם תנאי הקדמה, הליברליזם והציוויליזציה המודרנית."


כל אלה נחשבו חטאים לפי האמונה הקתולית של אמצע המאה ה-19.‏[11]

מדענים רבים בני זמננו הם קתולים אדוקים, ובהם קן מילר, וגם הם אינם רואים סתירה בין אמונתם הדתית לבין מדעי החיים בכלל והאבולוציה בפרט.

היסטוריה של היחסים בין הדת היהודית והמדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה העשירית כתב הרב סעדיה גאון בזכות החינוך המדעי:

יאמר אדם היאך נשליט עלינו את העיון במדעים... [ולכאורה] העיון מביא לידי כפירה ומביא אל האפיקורסות. אני אומר אין זה אלא בעיני בוריהם. [החושבים] שיש דבר כעין תנין בולע את הירח.‏[12]

לעומת זאת, ב-1305 קבע הרשב"א בספרד שמנוע אדם מישראל ללמוד פילוסופיה וחוכמות חיצוניות טרם הגיעו לגיל 25.

בתחילת המאה ה-19, בעיצומו של עידן הנאורות, הביע הרב נחמן מברסלב חרדה מעוצמתן של "החכמות החיצוניות":

יש חיות רעות, דורסים וטורפים, והם חכמי הטבע, שמראין בחכמתם המטעית שהכל על פי הטבע, וכאילו אין רצון, חס ושלום... והחכמים הללו הם בחינת חיות רעות, והם דורסים וטורפים רבים מבני עמנו שטועים גם כן אחריהם וסוברים כמותם, כאילו הכל על פי חיוב הטבע, חס ושלום.‏[13]

כשחכמי ירושלים החרימו את לימודי החול הגיב הראי"ה קוק:

"חכמי ארץ הקודש, שהיו בהם כמה גאונים וצדיקים באמת, גזרו בח"ח איסור על כל חכמה של חול ועל כל שפה זרה... ועכשיו לפי מצב הזמן מוטל איסור זה כעול ברזל על צוארי האנשים יראי ד' ותמימי דרך, כי אין להם שום עצה בחינוך בניהם. הם רואים עין בעין כי אי אפשר להתקיים ולהחזיק מעמד לפי תנאי החיים החדשים בלא שפה ומדע. וכל פורקי עול תורה ומצוות מחנכים ילדיהם בבית הספר ומכשירים אותם למלחמת החיים בתכלית השלמות ורק הילדים של ההורים שהם קשורים בקדושת תורה ואמונה נשארים נחשלים בארחות החיים... ואין לי דרך אחר כי אם לחזק את ידי החינוך הנותן חלק לידיעות העולם והחיים."
"אפילו אם היה מתברר לנו שהיה סדר היצירה בדרך התפתחות המינים גם כן אין שום סתירה… כי יסוד הכל הוא מה שאנחנו מלמדים בעולם, שהכל פועל ה', והאמצעים רבים או מועטים… ולפעמים אנו אומרים בדרך דילוג "ויצר ה'" כמו שאנו אומרים 'אז יבנה שלמה', ואין אומרים ששלמה ציוה לשרים והשרים לנמוכים מהם… מפני שהוא דרך ידוע."‏[14]
"אמנם אי אפשר לו לכל בן תורה להיות חכם רשמי בכל מקצועות המדעים, אבל אפשר לו להיות איש יודע את המצב הכללי של החכמות בעולם ואת פעולתם של החיים, למען יכיר את הסגנון הכללי של צביון הרוח שבדורו, כדי שידע איך לפרנסו ולהטיבו." "הרגש המוסרי... מאיים תמיד ביראת עוונות הסובבים את האדם במעשה ובמחשבה, הפחד הנפרז מכל חטא מאבד טובו של האדם והופך אותו למין בריה שפלה שאינה עושה דבר כי אם שוכבת ורועדת. האדם צריך להאמין בחייו, להאמין בכחו החומרי והמוסרי גם יחד... היראה, כשלא תזדקק כראוי, עושה היא את האדם לסמרטוט, פחדן ועלוב מעצמו." "בכל הדעות המשוטטות בעולם... מבחינים בכולם מה שיש בהם לטובה ומה שיש בהם לרעה. גם באותם הרעיונות שכמה רשעים שמשו בהם לרעה, מדקדקים ומבחינים איזה קורטוב של טוב יש בהם, וכשמוצאים את הגרעין הטוב בתוך עמקי הרע, מחזיקים אותו, מצחצחים אותו ומרחיבים אותו, ומוציאים מה שיש להוציא ממנו אל הפועל." מחפשים את היסודות הטובים והחיוניים בעולם המחשבה החדש ומתרגמים אותם למושגים תורניים באופן שעולמנו הרוחני יתעשר על ידם."‏[15]

הגישה הרציונליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ביקורת על המקרא, ביקורת המקרא

הגישה הרציונליסטית, העומדת בבסיסה של השיטה המדעית המודרנית, איננה מקבלת כאמת נתונה מראש את כתבי הקודש של שום דת, והתורה בכללם. הגישה הרציונליסטית גם רואה בתורה עצמה מושא למחקר היסטורי, אנתרופולוגי וספרותי בדומה לכתבי הקודש של כל שאר הדתות ולכל מקור היסטורי אחר. ביהדות ניתן למצוא את הדוגמאות המובהקות הראשונות לגישה כזו אצל ברוך שפינוזה:

Cquote2.svg

ברור כשמש בצהריים...כי החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה

Cquote3.svg
מאמר תאולוגי-מדיני, פרק ח'

במקומות שבהן התורה נמצאת בקונפליקט עם מוסכמות מדעיות מודרניות (ראו דוגמאות להלן), הקונצנזוס המדעי הוא שההסבר לכך הוא שהתורה נכתבה בידי בני-אדם שהחזיקו באמונות ובדעות מקובלות בתקופתם.

חקר המקרא בגישה זו מזוהה כיום בעיקר עם ספקנים ואתאיסטים, אם כי שותפים לו גם חוקרים דתיים כגון פרופ' משה דוד קאסוטו ופרופ' ישראל קנוהל.

גישות המנסות להסביר את הקונפליקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות גישות שונות המנסות לפתור או להסביר את הקונפליקטים שבין התורה והמדע, כאשר הן חלוקות ביניהן הן ביחסן השונה לתורה ולמדע, בעיקר בתחום הסמכות שהן מייחסות לתורה ולמדע, והן בדרכים ובכלים השונים המשמשים אותן. גישות אלו מזוהות בעיקר עם המאמינים בתורה מן השמים, אך שותפים להם גם חילונים כמרטין בובר ואליה שמואל הרטום. להלן סקירה של הגישות השונות, המבוססת על הספר "תורה ומדע" של פרופ' שלום רוזנברג ולקט המקורות "דת ומדע" בעריכת עמנואל אליצור:

גישת הפרדת התחומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישת הפרדת התחומים טוענת כי המדע והתורה מדברים בשני מישורים שונים, שאין ביניהם התנגשות או סתירה. טענה זו הועלתה לראשונה על ידי המהר"ל מפראג, שכותב (באר הגולה, הבאר השישי):

"לא באו חכמים לדבר על הסיבה הטבעית... [אלא] מן הסיבה המחייב הטבע".

המהר"ל מדגים את דבריו על הגמרא "על ארבעה דברים החמה לוקה..." ושואל איך ייתכן שתלו זאת בחטא, "שודאי לקוי המאורות תלוי במהלך המאורות, אבל חז"ל נתנו את סיבת הסיבה. כי אם לא היה חטא בעולם... לא היה סדר הבריאה נותן שיוצר ליקוי המאורות שהוא פחיתות וחיסרון" אלא היה נברא עולם ללא ליקוי חמה.

מרטין בובר ואליה שמואל הרטום הגדירו את הגישה בצורה מדעית והסבירו כי לא תיתכן סתירה בין התורה והמדע, אלא כתוצאה מערבוב התחומים בטעות. המדע עוסק באיך של המציאות, בעוד התורה עוסקת בלמה של המציאות. אין לתורה עניין לתאר אסטרונומיה, גאולוגיה או היסטוריה, ואין לה כל משמעות כטקסט מדעי, אלא כטקסט הגותי-מוסרי-הדרכתי בלבד.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ הפריד את הדברים בצורה שונה. לדבריו, מטרת התורה אינה מתן מידע לאדם, אלא הצגת דרישה ערכית בפניו. על פי ליבוביץ, היהדות מוגדרת כדת תאוצנטרית שתכליתה היא עבודת האל, וממילא לא יכולה להיווצר סתירה בן המדע לכתבי הקודש, שאינם בעלי ערך אינפורמטיבי כלל.

הגישה המגבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה המגבילה כלפי המדע טוענת שהסתירה נובעת מחריגה של המדע מעבר לגבולותיו, בהסקת מסקנות מוטעות מהעובדות הנצפות, ובהרחבה שלהן לתחומים לא ידועים.

גישה זו מפרידה בין המדע האמפירי, המתייחס לתופעות המתרחשות בהווה וניתן להוכחה בניסוי, ובין המדע העוסק באירועים שהתרחשו בעבר, כמו תורת האבולוציה, המסיקה מתוך תצפיות שנעשו בימים אלה לגבי מה שקרה לכאורה לפני מיליוני ומיליארדי שנים, או תאוריות קוסמולוגיות כמו המפץ הגדול. על פי גישה זו תאוריות אלו, שאינן ניתנות לבדיקה בניסוי, אינן יכולות להיחשב מדעיות ולכן אינן סותרות את התורה. הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים", השתמש בגישה דומה לזו ביחס לשאלת קדמות העולם, אם כי הוא קדם למהפכה המדעית.

ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בדברי [בחיי] על התורה:

וידוע כי אין דעות הפילוסופים אצלינו עיקר, לפי שאינם אלא מצד המחקר, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אבל משכילי ישראל אין להם אלא דברי רז"ל חכמי האמת אשר מפי הנביאים קבלו האמת, והם אשר ידעו הדברים כולם על אמיתתם

– ויקרא י"ח כ"ט.

גישה מודרנית יותר של טעון זה הוצגה על ידי המתמטיקאי והביולוג ד"ר יצחק רפאל הלוי עציון אשר כתב כי הגאומטריה לא-אוקלידית הוכיחה כי אקסיומות שבמשך אלפי שנים נחשבו לאמת מוחלטת (כגון שדרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד) הן למעשה שרירותיות וקיימות גאומטריות עם אקסיומות חלופיות. כך גם הנחות היסוד של "המדעים ההיסטוריים", כגון העדר כוח עליון וקצב קבוע של תהליכים טבעיים מסוימים עליהם נשען התיארוך הן אמונות שרירותיות שאין בכוחן לערער אמונה בתורה (אמת מדעית ואמת דתית(לבעית המדע והדת)).


גישה דומה מצויה אצל הרב מנחם מנדל שניאורסון. לדבריו בניגוד לעבר, המדע המודרני אינו מתיימר לטעון לאמת מוחלטת אלא הוא רק שכלול של הידע האנושי, ולכן אינו סותר את כתבי הקודש, המייצגים את אותה אמת.

מתנגדי הגישה המגבילה טוענים כי היא פוטרת את עצמה במובנים רבים מלהתייחס לכל טענה היסטורית בנפרד, ומגדירה כל טענה היסטורית-מדעית כבלתי תקפה, ללא קשר לשאלה עד כמה הגיוני ההסבר המדעי.

הגישה המפרשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה המפרשת כלפי התורה, רואה את מקור הסתירה בהבנה לא נכונה של היגדים דתיים בכתבי הקודש. על פי שיטה זו, במקום שיש סתירה בין תורה ומדע יש לחפש פרשנות חלופית לכתבי הקודש, או להציגם כאנלוגיה בלבד. על פי גישה זו, סתירה בן הידע המדעי לתורה מצוי בבני האדם, ובתפיסת התורה בצורה פשטנית. בשיטה זו דגלו פרופ' אברהם פרנקל, שטען בין השאר כי פרשת הבריאה היא סימבולית, בדומה לשיטתו של הפילוסוף הקדום פילון האלכסנדרוני. פרופ' אליעזר גולדמן סבר גם הוא כשיטה זו, אך טען בדומה לישעיהו ליבוביץ שבאופן עקרוני לא תיתכן סתירה בין התורה והמדע, כיוון שהאמירות בתורה אינן 'טענות' במובן המדעי מעצם העובדה שהן עוסקות באלוהות. והן אינן יכולות לשמש הסבר לאירועים בעולם.

דוגמה לגישה זו ניתן למצוא בדברים שכותב הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ב', כ"ה) [1]:

"דע שהימנעותנו מלדגול בקדמות העולם אינה בגלל הכתוב בתורה שהעולם מחודש. כי אין הכתובים המצביעים על חידוש העולם מרובים מן הכתובים המצביעים על היות האלוה גוף, וגם אין שערי הפירוש בעניין חידוש העולם נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו, אלא היינו יכולים לפרש כפי שעשׂינו לגבי שלילת הגשמות"

הגישה הדיאלקטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הדיאלקטית של פרופ' שמואל הוגו ברגמן סוברת, שאף אם יש סתירה בין המדע לתורה, הדבר משקף את מגבלות התפיסה האנושית, שאיננה יכולה לתפוס את האינסופי והמוחלט. ע"פ גישה זו המדע וכתבי הקודש צודקים שניהם. לדעתו, הסתירה נובעת מכך שהחזון האמוני והלוגיקה המדעית אינם יכולים להתחבר לכלל הרמוניה אחת. וכך דבריו במאמר "צבת בצבת":

"הלוגיקה של המוחלט אינה הלוגיקה של המדע... כי אקט האמונה הוא פגישה בלתי אמצעית עם הסופי והמוחלט ואי אפשר לבטא את היחס הסופי והמוחלט בשפה המשועבדת ללוגיקה דו-ערכית אלא על ידי הסתירה..."

לדברי הראי"ה קוק,

"ההתפתחות הבאה בהדרגה רבה של מיליארדים שנים זהו המרעיש לבבות קטני דעה. הם חושבים שההתפתחות תתן מקום לכחש באלהים חיים, והם טועים מאד. דעת האלהים בנויה רק על ידיעת האחדות. כשאנו רואים היצירה הגדולה שהיא ערוכה בסדרי חכמה, והליכות החיים בגופם וברוחם ושכלם, שהכל נערך במערכה אחת, הרינו מכירים את הרוח הגדול שיש כאן שמחיה הכל ונותן מקום לכל. ואם דרכי החכמה מחייבים שיהיה הדבר בא על ידי התפתחות של רבבות רבבה שנים, עוד עלינו להתפלא ביותר מה רב ונשגב הוא החי עולמים, שכאין וכרגע נחשבו רבבות שנים שפועלות בלא הרף להפיק איזו תכלית רצויה".‏[16]

הגישה הטרנסצנדנטלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הטרנסצנדנטלית הבנויה על קונספציה קאנטיאנית, שישנה שניות של הדבר כשלעצמו ותופעותיו, וזהו ההבדל בין תורה למדע – התורה מדברת על המהות, והמדע מדבר על התופעות. מכלול הכרתנו את מהותה של מציאות נעשה בשתי דרכים מקבילות: דרך מציאות שנבחנת על ידינו בחושים ועיבודם באופן סובייקטיבי, ודרך הנבואה האובייקטיבית שחודרת את מעטי הטבע, ומגלה לנו את מהות הבריאה. מייצגה המובהק של גישה זו הוא יצחק ברויאר, ובדברו על המדע שכופר בנס, הוא טוען שלידתו של העולם היא עצמה נס גדול.

הגישה הסינתטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הסינתטית – גישתו של הרב קוק שמנסה ליצור הרמוניה בין כל הגישות השונות. בבסיס הדברים הוא טוען שמהותה האמתי של הבריאה אינה ניתנת לתיאור מלא, והיא מסוד הצמצום, ויש בה מסתרי תורה, ולכן לא פורשה אלא נכתבה בצורה סתומה בפסוק אחד. לשיטתו, כאשר אנו נתקלים בסתירה, ראשית יש "לבנות את ארמון התורה ממעל לה", כלומר להמשיך באמונתנו תוך קבלת האמירה המדעית כנכונה (שהרי אין התורה מספרת לנו עובדות אלא "העיקר הוא התוכן, ההסברה הפנימית שבעניינים"), ואחר כך ניתן גם לטעון טענות אחרות, לפי העניין, לגבי התורה או המדע.

טענה נוספת שלו בהקשר זה היא שאין הסתירה בין מדע לדת גורמת לכפירה, אלא הטענות המוסריות כנגד הדת גורמות לה, ורק מתוך הכפירה באות הטענות ה'מדעיות'. לטענתו, המדע תוקף את הדת היום לא בגלל שיקול מדעי טהור, שהרי הוא יכול להיות לכל היותר אגנוסטי, הואיל ושערי האימות האמפירי בענייני האלוהות סגורים בפניו, אלא כיוון שהדת בעבר הונתה אותו, השתררה עליו, ודיכאה את חופש המחשבה של האנושות בעריצות רוחנית. אף שהוא אומר זאת על הנצרות הקתולית, ובעיקר של ימי הביניים, הוא דורש גם מן הדתיים ("בעלי תורה") לשפר את הנהגתם ומוסריותם, כדי "לסלק את היסוד המוטעה של הכפירה המוסרית".

דוגמאות לקונפליקטים ולהתייחסות דתית אליהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן מספר סתירות לכאורה, המדגימות קונפליקטים מרכזיים ואת הפתרונות השונים של הגישות המפרשת והמגבילה, המתמודדות עימם (הביקורת המדעית וגישות הפרדת התחומים, הדיאלקטיקה והטרנסצנדנטליות, מנסות לפתור את כל הסתירות בתשובה אחת).

חלק מן קונפליקטים, ואולי מרביתם, אינם סתירות של ממש בין התורה והמדע, אלא בין מסורת דתית למדע או בין התורה להנחה מדעית.

נסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמדה המדעית דוחה כבלתי רציונלית כל טענה לתופעות על טבעיות כמו נסים, אשר סותרות את חוקי הטבע שהתגלו ונוסחו במחקר מדעי.

גיל העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת היהודית גורסת שהעולם נברא לפני אלפי שנים מעטות – שנת התשע"ד היא השנה ה-5774 לבריאת העולם – בניגוד לעמדה המדעית המתארכת את גיל היקום במיליארדי שנים.

כמה תשובות נאמרו לקונפליקט זה, וכולן מסתמכות על פרשנויות קודמות של סיפור הבריאה היהודי.

חסידי הגישה המפרשת יסכימו עם מניין השנים המדעי, אך יטענו שמניין השנים היהודי מתחיל מסופה של הבריאה - אולי מיום בריאת אדם הראשון, אבי האנושות - ואילו סיפור הבריאה של התורה מתאר את כל תהליך הבריאה כמי שהתקיים קודם לכן. משכך, ניתן להגדיר את "ששת ימי הבריאה" כפרקי זמן ממושכים, שנמשכו שנים רבות, וכך המסורת בעצם איננה טוענת דבר לגבי גיל העולם. סימוכין בתורה לטענה זו אפשר לראות בכך שהתורה עצמה משתמשת במונח "יום" עבור הימים הראשונים בהם עדיין לא היו שמש, ירח וכוכבים. כלומר, היה זה "יום" בעל משמעות שונה לחלוטין.

יש המסתמכים על תורת השמיטות המובאת במדרש וספר הזוהר שלפיו קודם בריאת העולם "היה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן" (בראשית רבה, ט' ב' ; אגדת בראשית תרמ"ג). ע"פ טענה זו אף לפני תחילת הסיפור המקראי התרחשו אירועים שלא סופר לנו עליהם.

עם זאת, ישנם רבנים המתנגדים לגישת שמיטת העולמות, בטענה שלא ייתכן שאלוהים זקוק לעולמות ניסיוניים בבריאתו המושלמת, כי כל פועלו מושלם.

פתרונות אלו אינם מיישבים את הסתירה בין הגיול המסורתי של המין האנושי לבין הגיול המדעי. פתרון שהוצע לשם כך על ידי הראי"ה קוק, מפרש את התורה כך שהגדרתה לאנושיות אינה פיזיולוגית אלא תרבותית: "אין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ, שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מיליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעה"ח, ועל ידי איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע חיי משפחה בקביעות ואצילות רוח, על ידי יחוד אשה שתתקשר אליו יותר מאביו ואמו, בעלי המשפחה הטבעיים."

לעומתם, חסידי הגישה המגבילה עשויים לכפור בעמדה המדעית לגבי גיל העולם. הם יטענו ששיטות התארוך המדעיות המבוססות על אקסטרפולציות של היסקים מממצאים בתקופתנו, אינן אמינות. טענה זו מתמודדת גם עם תיארוך הממצאים האנושיים הקדומים לתחילת הספירה היהודית. טענה זו, כמו רוב טענות הגישה המגבילה, דוחה כל מחקר מדעי פרה-היסטורי כשגוי.

גישה אחרת המכונה עולם נברא זקן, המשלב בין שתי הגישות, מסתמך על פסוק שממנו משתמע שכל יצורי העולם נבראו "בצביונם ובקומתם", כלומר, האדם, למשל, לא נברא כתינוק בן יומו אלא כאיש מבוגר. כך גם נבראו בעלי החיים כמינים מפותחים ובעלי קירבה זואולוגית ברמות שונות, וכך גם היקום כולו – כהמשך טבעי לתקופה שלא אירעה מעולם. לא ניתן עקרונית להפריך טענה זו, אך היא מעלה את השאלה מהי הסיבה לבריאת העולם יש מאין כשהוא דווקא באותה דרגת התפתחות מסוימת, וכשהוא אף מכיל עדויות להתפתחות הדרגתית שלא הייתה ולא נבראה.

תאוריה נוספת מתייחסת למושג זמן כתלוי בטמפרטורת היקום. התאוריה מתבססת על כך שטמפרטורה תלויה בצפיפות כך שככל שהיקום מתפשט הטמפרטורה שלו יורדת. כיום מקובל כי טמפרטורת היקום היא 2.73 מעלות קלווין, ושהטמפרטורה של היקום קטנה בצורה מעריכית מרגע יצירת היקום במפץ הגדול. לפי תאוריה זו עברו 6 יחידות עד היום, כאשר היחידה השישית התחילה לפני 220 מיליון שנה - הזמן שבו החלו להופיע היונקים, ולקראת סוף היום השישי (לפני 2.5 מיליון שנה) - במועד בו, לפי הגמרא, אדם הראשון הושלך מגן עדן.‏[17]

אבולוציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחס היהדות לתורת האבולוציה

לפי גרסת התורה לבריאת האדם:

וַיִיצֶר ה' אֱלהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִפַח בְאַפָיו נִשְמַת חַיִים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָה: וַיִטַע ה' אֱלהִים גַן בְעֵדֶן מִקֶדֶם וַיָשֶם שָם אֶת הָאָדָם אֲשֶר יָצָר:

ספר בראשית, פרק ב', פסוקים ז'-ח'

התפיסה של ספר בראשית, לפיה נברא האדם מ"עפר מן האדמה", עומדת בקונפליקט עם תאוריית האבולוציה, לפיה האדם התפתח מבעלי חיים אחרים בתהליך הדרגתי. ישנן מספר גישות דתיות המנסות לפתור קונפליקט זה:

בעלי הגישה המגבילה טוענים שהאבולוציה היא תאוריה שגויה (ראו לדוגמה במאמרו של ד"ר יצחק רפאל עציון תורת האבולוציה בביקורת המדע המדויק החדיש. להרחבה ראו התנגדויות לתורת האבולוציה). עיקרון מהותי של הגישה הזאת היא שעדויות היסטוריות - כולל מאובנים המתארים התפתחות של יצורים דמויי אדם וכדומה - אינם מהווים הוכחה של תאוריה מדעית, אם מהטענה שמכל אוסף עדויות ניתן להסיק דברים רבים, או פשוט משלילת ההנחה שחוקי הפיזיקה אינם משתנים עם הזמן. הנחת יסוד זאת שוללת למעשה את רובו של המדע המודרני, ועל פיה לא ניתן לטעון דבר לגבי ההיסטוריה באופן מדעי.

שכלול של הגישה הזאת, שמטרתו לעמוד בפני העדויות על מיקרואבולוציה במאה האחרונה היא, שאף שניתן לראות שינויים קטנים בתוך מין מסוים (שינוי צבע פרווה, התארכות קלה של המקור) אין מין אחד יכול לההפך בעקבות הרבה שינויים הדרגתיים למין אחר, וכל השינויים חגים מסביב לתבנית בסיסית כלשהי בה "דוב" נשאר "דוב" לנצח.

בהתאם לגישה המפרשת, מצטט הרב קוק את דברי חז"ל הקובעים שכל אשר נאמר בפרשת הבריאה איננו כפשוטו, אלא "סתרי תורה" ויש להבינו באופן סימבולי ומטפורי: ששת ימי הבריאה אינם ימים כמשמעותם כלפינו – בין היתר מפני שאז עדיין לא היה אדם ולכן גם אין משמעות למונח זמן – אלא זהו זמן "אלוהי" בקנה מידה אחר, ויש לפרש אותם כ"פרקי זמן" או חלוקה מטאפורית אחרת. לפי הרב קוק, יש ערך רב להיבנות ללא החסרת מדרגה אחת בדילוג וריקנות, וצעידה לקראת שלמות גדולה יותר של העולם עם הזמן.

גישה אחרת, שבארצות הברית קרויה "תכנון תבוני", גורסת שהתורה מקבלת את האבולוציה, אבל לא את האבולוציה הדרווינית באמצעים של ברירה טבעית, אלא כתהליך אותו האל מכוון. לטענת המצדדים בגישה זו, התאוריה הדרוויניסטית לא באה אלא להסביר את ההיגיון שבהתפתחות המינים מבחינה אבולוציונית, אך הסבר זה אינו נחוץ אם קיימת יד של תבונה עליונה המכוונת את ההתפתחות כרצונה. כך טוענים פרופ' שלום רוזנברג והרב ד"ר מיכאל אברהם שהסיכוי לתסריט אבולוציוני, על מורכבותו הרבה, היא אפסית, ואף על פי כן היא אכן התרחשה, ולפיכך, אין מנוס מהמסקנה בדבר יד מכוונת בדבר. לדבריהם, המדע מוליך אל האמונה באלוהים.

יציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שרואים בהיעדר אישוש ארכאולוגי לסיפור יציאת מצרים סתירה בין המקרא למדע, בנימוק ש-600 אלף גברים, כ-3 מיליון בני אדם (כולל נשים וטף) היו אמורים להשאיר עדויות ארכאולוגיות, כגון: שרידי מחנות.

תשובה המוצעת פעמים רבות על ידי הגישה המגבילה היא שמדע הארכאולוגיה צעיר ואולי בעתיד יהיו גילויים ארכאולוגים נוספים. בנוסף אפשר לנמק את העדר תיעוד מאורע זה באי רצונם של מלכי מצרים להודות במפלתם.

אחרים תירצו שאלה זו, בתארוך אחר לסיפור המקראי. לטענתם יציאת מצרים הייתה בתקופה קדומה בהרבה (סוף שושלת ד'), ומתקופה זו יש תעוד על עם מגזע צפוני שחי לאורך תעלת 'בחר יוסוף', שעקבותיו נעלמו בימי שושלת ה'.‏[18]

טענה אחרת המועלית בהקשר זה על ידי גורמים המקבלים את סיפור יציאת מצרים, היא כי פפירוס איפובר, פפירוס מצרי עתיק, מדווח למעשה על עשר מכות מצרים ובכך מעיד על יציאת מצרים כפי שהיא מתוארת בתורה.‏[19] מלבד פפירוס איפובר, יישנם עוד ממצאים אריכאולוגים רבים שנטען כי ייתכן שהם מתעדים את "עשר המכות" ויציאת מצרים, כגון פפירוס של נפר-רהו, כיתוב (חריטה) שבמקדש מצרי מאל עריש וכיתוב בפירמידה אאנס.‏[20].

הסבר אחר הוא שניתן לראות בעצם כתיבת המקרא ראיה היסטורית לסיפור זה. "כבר עמדו חוקרים על כך כי 'אין להעלות על הדעת שתציב אומה מן האומות בראשית הווייתה, מעשה עמידה בשיעבוד ובמצוקה, אלא אם כן התנסתה בכך בפועל'".‏[21]

טענות נוספות נוגעות לעצם ההיגיון במספר יוצאי מצרים: נטען שמדבר סיני לא יכול היה לכלכל כמות כזו של אנשים במשך 40 שנים. על פי המקרא, בני ישראל התכלכלו בזמן זה על המן והשליו שקיבלו בדרך נס.

קושייה נוספת היא שחשבון של שושלות (לפי דברי הימים וספרים אחרים) מראה שמהזמן שבני ישראל ירדו מצרימה ומנו 70 נפש ועד צאתם ממצרים לא עברו יותר מחמישה דורות, ולא סביר להגיע בפרק זמן כזה לעם שבו הגברים הלוחמים לבדם מונים 600 אלף. התורה עצמה מציגה את התרבותם של בני ישראל כתופעה חריגה: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאֹד מאֹד ותִמלא הארץ אותם". הפירוש המסורתי לפסוק זה הוא שכל אישה ילדה שישה או שנים עשר בנים. הגישה המפרשת מציעה שייתכן שמדובר במספר טיפולוגי-סמלי שלא היה במציאות באותם ימים, אך המקרא איננו בא ללמדנו את הדמוגרפיה ההיסטורית. המקרא השתמש במספר 600 אלף, משום שזהו מספר שלם המייצג עם, בעוד שמתחתיו אלו מספרים המייצגים שבטים או חמולות. ייתכן שבפועל יצאו ממצרים עשרות אלפי בני ישראל בלבד, שנדדו במדבר וכבשו את הארץ. גישה נוספת מפרשת את פסוק ל"ד כאשר "אלף" = משפחה. מכאן יוצא כי מדובר ב-600 משפחות בלבד, ולכן לא צפוי אישוש ארכאולוגי להגירה זו, שכן אין היא מונה מספרים כה גדולים.‏[22]

עם זאת, גישה זו לא התקבלה בקרב הפרשנים המסורתיים של המקרא, והגישה השנייה אינה מתיישבת אף עם הפסוקים עצמם מאחר שהמקרא בעצמו אינו מונה רק את האלפים אלא אף את המאות והעשרות של עם ישראל "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במדבר, א, מו).

זואולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קללת הנחש[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המתואר בתנ"ך (בראשית ג') נחש הקדמוני קולל באכילת עפר:

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:

בפועל אנחנו יודעים שהנחש הוא טורף, ובוודאי שלא ניזון מעפר.

חסידי הגישה המפרשת יאמרו שהקללה "ועפר תאכל כל ימי חייך", היא מטאפורית, כלומר: במקום ללכת – תזחל, והראש שלך יהיה "באדמה" וילחך עפר. בדומה למוזכר בישעיהו, פרק מ"ט פסוק כ"ג: "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה’ אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי:" שם ברור שהכוונה היא מטאפורית.
בנוסף יש לציין את הפירוש המובא בתלמוד שהקללה היא שכל מה שיאכל הנחש יהיה בטעם עפר: "כל מה שיאכל לא יטעום אלא טעם עפר" (יומא עה.).

מסופר‏[23] כי רבי שמחה בונים מפשיסחה פירש את הפסוק כמשל: "הוא נתן מראש לנחש כל מחסורו עד סוף כל הימים, שיהיה מאכלו מצוי לו תמיד, בשפע ובכל מקום, כדי שלא תהיה לו עוד שום שייכות עמו לבקש ממנו איזה דבר". כך גם מפרש החפץ חיים. יש לציין כי פירוש זה לא בא כתגובה לסתירה עם המדע אלא כתגובה לתמיהה מהי הקללה בכך שנחש אוכל עפר, שהוא זמין בכל מקום ואין קושי להשיגו.

הארנבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר ויקרא, פרק י"א כתוב:

(ו) וְאֶת הָאַרְנֶבֶת, כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִוא לָכֶם:

המחקר המדעי, לעומת זאת, הראה כי הארנבת אינה מעלה גרה, אם כי היא מרבה ללעוס ונראית כזו.

הגישה המפרשת תסביר שאין הכוונה לארנבת המוכרת לנו כיום, כשם שישנם שמות שונים במקרא לחיות ולצמחים בני זמננו. בהקשר זה יש להזכיר כי על פי תרגום השבעים המילה ארנבת מתארת את הארנבת המוכרת לנו כיום, אך ייתכן שאירע שיבוש עוד לפני תרגום זה.

הסבר חלופי מציע שהתורה מתייחסת אל הארנבת כפי שהיא נראית לבני אדם, ולא לפי נתונים שאינם נראים לעין אנושית, וכוונתה היא להדגיש שהארנבת טמאה על אף שלפי ההגדרה ההלכתית של העלאת גרה, היא מעלת גרה ובעלת סימן טהרה.

אחרים יטענו שכוונת המקרא במילים "מעלת גרה" אינה חופפת להגדרה המדעית של העלאת גרה. ארנבת אוכלת ומעכלת שוב חלק מצואתה (לאחר שהפרישה אותה מגופה), וייתכן שזו כוונת התורה ב"מעלת גרה".

הרמב"ם כותב בנוגע להגדרת בהמה "מעלה גרה" (ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק א'), כי בהמה מעלת גרה היא בהמה חסרת שיניים עליוניות. כמו כן הוא מציין שהבהמה היחידה שהיא מפרסת פרסה ואינה מעלת-גרה היא הגמל בלבד, ואינו מציין את שני הנוספים בתורה: ארנבת ושפן מאחר שאינם בהמות ואין חשש שיבואו לאוכלם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רבי משה בן מימון, מורה נבוכים, חלק ב פרק י"ז.
  • מרטין בובר, "בן דורנו והמקרא", במאמר דרכו של המקרא, עמ' 41.
  • הרב קוק, אגרות הראי"ה, צ"א ו-קל"ד; אורות הקודש חלק ב, עמ' תקל"ז.
  • פרופ' שלום רוזנברג, תורה ומדע, הוצאת משרד החינוך והתרבות.
  • פרופ' שלום רוזנברג, בעקבות הכוזרי.
  • פרופ' יהודה (ליאו) לוי, יהדות ומדע כחכמות משלימות, ירושלים, 1991.
  • פרופ' יהודה (ליאו) לוי, המדע שבתורה, ירושלים, תשס"א.
  • עמנואל אליצור (עורך), דת ומדע – לקט מקורות, הוצאת מדרשיית נעם.
  • פרופ' נתן אביעזר, בראשית ברא.
  • פרופ' ג'ראלד שרודר, המדע והאל, הוצאת כתר
  • אמונה ומדע הוצאת ופרצת
  • Denying Evolution: Creation, Scientism, and the Nature of Science Massimo Pigliucc 2002
  • הרב ד"ר נחום לאם, תורה ומדע, תרגם שלמה שמידט
  • פרופ' ישראל קנוהל, "מאין באנו"
  • פרופ' נתן אביעזר, אמונה בעידן המדע
  • הרב ד"ר מיכאל אברהם, את אשר ישנו ואשר איננו, הוצאת תם, 2005.
  • הרב ד"ר מיכאל אברהם, אלוהים משחק בקוביות, משכל, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pichot Andre, The Pure Society: From Darwin to Hitler (London: Verso, 2009), p. 11
  2. ^ ברונובסקי יעקב, מותר האדם (ר"ג: מסדה, 1978), ע' 205.
  3. ^ פלק רפאל, ציונות והביולוגיה של היהודים (תל אביב: רסלינג, 206), ע' 36.
  4. ^ ג'רי א. קוין, למה האבולוציה נכונה (ת"א: ידיעות אחרונות, 2013), ע' 61
  5. ^ שאטובריאן, "גאוניותה של הנצרות" (Génie du christianisme), חלק 1, ספר 4, פרק 5. יש להבדיל בין האקדמיה הצרפתית, שמוקדשת למדעי הלשון והשפה הצרפתית, לבין האקדמיה הצרפתית למדעים.
  6. ^ פלק רפאל, ציונות והביולוגיה של היהודים (תל אביב: רסלינג, 206), ע' 33, 37
  7. ^ פלק רפאל, ציונות והביולוגיה של היהודים (תל אביב: רסלינג, 206), ע' 41
  8. ^ פלק רפאל, ציונות והביולוגיה של היהודים (תל אביב: רסלינג, 206), ע' 248, ה"ש 78
  9. ^ צ'רלס דרווין, אוטוביוגרפיה (תרגום: יקי מנשנפרוינד, תל אביב: רסלינג, 2008), עע' 668-698
  10. ^ ריצ'רד דוקינס, ההצגה הגדולה בתבל (אור יהודה: דביר, 2010), ע' 387
  11. ^ THE SYLLABUS OF ERRORS CONDEMNED BY PIUS IX אתר הוותיקן.
  12. ^ רב סעדיה גאון, ספר האמונות והדעות, ירושלים תשכ"ב, הקדמה. מצוטט אצל ברוך כהנא, "חדש אסור מן הנפש: על מקורותיו של הפחד ממחשבה", אקדמות: כתב עת למחשבה יהודית, כ"ג (אלול תשס"ט), ע' 7
  13. ^ רב סעדיה גאון, ספר האמונות והדעות, ירושלים תשכ"ב, הקדמה. מצוטט אצל ברוך כהנא, "חדש אסור מן הנפש: על מקורותיו של הפחד ממחשבה", אקדמות: כתב עת למחשבה יהודית, כ"ג (אלול תשס"ט), ע' 7
  14. ^ "אגרות הראי"ה" (ח"א אגרת צ"א). בתוך יוסף נויחמן, "מהאמבה לאדם": תפישה נפוצה ושגויה של האבולוציה, אתר הידען
  15. ^ ברוך כהנא, "חדש אסור מן הנפש: על מקורותיו של הפחד ממחשבה", אקדמות כ"ג (אלול תשס"ט), עע' 8, 13, 18-23
  16. ^ הראי"ה קוק, "לנבוכי הדור", פרק ד'
  17. ^ מאמר על תאוריה זו על ידי ג'רלג שרודר
  18. ^ דניאל משה לוי יוסף רוטשטיין, מקרא וארכאולוגיה, הוצאת בני רחל, ירושלים תשס"ט.
  19. ^ Mordechai Becher. "The Ten Plagues - Live From Egypt". Ohr Somayach (accessed 8 Nov 2005).
  20. ^ ראו גם "יציאת מצרים בביקורת המקרא"
  21. ^ מתוך האנציקלופדיה העברית, ערך "יציאת מצרים"‏
  22. ^ בועז אפלבאום, "בית ספר לראשי ממשלה", הוצאת ביתן. עמ' 91-92
  23. ^ שמחת ישראל, מאמרי שמחה, עב.; הרב אלימלך בר שאול, מצווה ולב, חלק שני, 84; וכן אור הגנוז, סיפורי חסידים