תאוריית הערך של העבודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תאוריית הערך של העבודה (תע"ה) היא תאוריה כלכלית ופוליטית הטוענת כי בכלכלת שוק ערכו של מוצר או שירות הניתן לחליפין (היינו, סחורה) שווה לכמות העבודה שנדרשה כדי להפיקה. תע"ה נחשבת למרכיב יסוד חיוני בתאוריה המרקסיסטית של קרל מרקס ומשמשת בסיס לעקרונות ה"ניצול" ו"הערך העודף" המרכזיים בה. לתפישות התע"ה גם חשיבות רבה לתאוריות כלכליות מודרניות שונות, ובמיוחד הנאו-ריקרדיאניזם.

תוכן עניינים 1 התפתחות התאוריה 1.1 ג'ון לוק 1.2 אדם סמית 1.3 דייוויד ריקרדו 1.4 קרל מרקס 1.4.1 מהותו האמיתית של ערך החליפין 1.4.2 מדידת יחידת עבודה מזוקקת 1.4.3 היווצרות ערך עודף 1.4.4 כיצד נוצר ערך עודף? 1.4.5 ערך עודף הוא ניצול 2 ביקורתו של בוהם-באוורק 3 תע"ה במבחן הזמן 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] התפתחות התאוריה

[עריכה] ג'ון לוק

בסיס ראשוני לתע"ה ניתן למצוא ב"מסה שנייה על ממשלה" של הפילוסוף האנגלי בן המאה השבע-עשרה ג'ון לוק. בפרק זה, טען לוק כי הדברים כשלעצמם, ובמיוחד האדמה, אינם בעלי ערך מובנה כלשהו—השקעת העמל היא המטמיעה בהם ערך:

	הדוגמה הברורה ביותר לכך היא אומות אמריקה, העשירות באדמה ועניות בכל מותרות החיים... בגלל החסר בשיפור [האדמה] באמצעות עמל, אין הם נהנים אפילו ממאית הנוחות ממנה אנו נהנים, וכל מלך של נחלה רחבה ופורייה שם ניזון, מתגורר ועוטה בגדים גרועים משכיר יום באנגליה

(פרק חמישי, פסקה 41)

[עריכה] אדם סמית

הפילוסוף והכלכלן אדם סמית, בשנת 1776, ניסח את הדברים באופן מפורט ובהיר הרבה יותר ב"עושר האומות" שלו:

	המחיר האמיתי של כל דבר, מה שכל דבר עולה באמת לאדם הרוצה להשיגו, הוא הטרחה והעמל שהושקעו בהשגתו. שוויו של כל דבר לאדם שהשיגו ורוצה להיפטר ממנו או להחליפו במשהו אחר, הוא הטרחה והעמל שהוא יכול לחסוך לו, ושאותו הוא יכול לאכוף על אנשים אחרים. מה שנרכש בכסף או במוצרים נרכש בעבודה, ממש כאילו השגנו אותו בעמלנו אנו. כסף זה או מוצרים אלו אכן חוסכים מאיתנו עמל זה. הם כוללים את הערך של כמות מסוימת של עבודה שאותה אנו מחליפים במה שאנו סבורים באותו זמן שהוא כולל ערך כזה בכמות שווה. עבודה הייתה המחיר הראשוני, כסף-הרכישה המקורי ששילם עבור כל הדברים. לא היה זה זהב או כסף, אלא עבודה, שבאמצעותם נרכש במקורו כל העושר שבעולם; וערכו, לאלו המחזיקים בו ולאלו הרוצים להמירו במוצרים חדשים, שווה במדויק לכמות העבודה שאפשרה להם לרכוש אותו.

(ספר ראשון, פרק חמש, פסקה 2)

לפי סמית, העבודה שהושקעה במקור בהפיכת חומר גלם למוצר נותרת מוטמעת בו ומהווה את מקור ערכו. סמית מציב כאן עקרון המאפשר, לתפישתו, לאמוד את ערכו של מוצר, אך חשוב להבחין גם בסיוגים לקביעה זו. ערכו של מוצר שווה לכמות מסוימת של עבודה שאנו "סבורים" שהושקעה בו; ולכמות העבודה של הקונה שאפשרה לרכוש אותו. כלומר, במלים אחרות, סמית קובע שעבודה היא המקור היחידי לערך, אך גובה ערך זה אינו מוגדר ופתוח להערכה סובייקטיבית של הקונה.

כדי להסביר את המקרה שבו יש פער בין המיומנות והכישורים של עובדים והאופן שבו הוא אמור להתבטא בערך העבודה, טוען סמית כי במצב כזה:

	ההערכה שיש לבני אדם לכישרונות כאלו תעניק באופן טבעי ערך נעלה יותר למוצר מהזמן שנדרש לעשייתו. רכישת כשרון כזה היא נדירה, אבל כתוצאה מהשקעה ממושכת של זמן ועבודה, הערך הנעלה יותר של המוצר הוא לעתים קרובות פיצוי יותר מהוגן עבור הזמן והעבודה שהושקעה ברכישתם

(ספר 1, פרק 4).

במלים אחרות, סמית טוען כי ערכם של מוצרים מסוימים נשען על הערכתם של בני אדם לכשרון העושים.

[עריכה] דייוויד ריקרדו

דייוויד ריקרדו ב"על עקרונות הכלכלה הפוליטית והמיסוי" משנת 1815 מסתמך על סמית ומיישם בעקבותיו שני סוגי ערך: "האחד אותו נוכל לכנות ערך שימוש, והאחר ערך חליפין". מים או אוויר הם הדוגמה שלו לעצמים בעלי ערך שימוש רב, אך ערך חליפין אפסי; כשזהב הוא הדוגמה למוצר בעל ערך שימוש אפסי, אך ערך חליפין רב. ריקרדו ממשיך וטוען:

	סחורות שיש בהן תועלת שואבות את ערך החליפין שלהם משני מקורות: מהמחסור בהן ומכמות העבודה שנדרשה כדי להשיגם.... ישנן סחורות שערכן נקבע על ידי מחסור בלבד. עבודה אינה יכולה להגדיל את כמותם של מוצרים כאלו, ועל כן ערכם אינו מונמך עם הגברת ההיצע. כמו פסלים ותמונות נדירים, ספרים ומטבעות מיוחדים, יינות מאיכות מסוימת.... ערכם עצמאי מכמות העבודה שנדרשה במקום ליצרם, ומשתנה עם העושר והנטיות המשתנות של אלו החפצים בהשגתם.... סחורות אלו, עם זאת, מהוות רק חלק קטן מהמון הסחורות המוחלפות מדי יום בשוק. הרוב המכריע של מוצרים בהם חושקים אנשים מופקים באמצעות עבודה. בדברנו, אם כן, על סחורות, על ערך החליפין שלהן, ועל החוקים הקובעים את מחירן היחסי, כוונתנו תמיד רק לסחורות שניתן להגדיל את כמותן באמצעות השקעת עמל אנושי, ועל ייצור שבו התחרות פועלת בלא מגבלות... אם כמות העבודה הממומשת בסחורות קובעת את ערך החליפין שלהן, כל גידול בכמות העבודה חייב להגדיל את ערכה של הסחורה, וכל הפחתה בכמות העבודה תוריד את ערכה... ערך החליפין של הסחורות המיוצרות יהיה בפרופורציה לעבודה שהושקעה בייצורן; לא על ייצורן המידי בלבד, אלא על כל ההתקנים והמכשירים שנדרשו לאפשר יישומו של עמל מסוים זה

. (פרק 1, על הערך, פסקה 5 ואילך)

ריקרדו מפתח את העיקרון של סמית ומוסיף לו השתנות לאורך זמן — ערכו של מוצר משתנה לאורך זמן בהתאם לעבודה שהושקעה בו בדרג העבודה המסוים בהתאם למקובל באותו זמן. יעול בייצור גרביים, לדוגמה, יגרום לשינוי במחירן, משום שפחות עמל אנושי מושקע בייצורן. נוסף על כך, ריקרדו מוסיף לכלל החישוב גם את אמצעי הייצור, "ההתקנים והמכשירים" שנדרשו לייצור המוצר. קל להבחין כי מנקודת מבטו של ריקרדו, כמו גם זו של סמית, המשוואה ערך=עבודה היא קודם כל אמת מידה נוחה לקביעת העלות עבור היצרן. למעשה, במקרים רבים ניתן להמיר את המילה "ערך" במילה "עלות ייצור" בלי שהטיעון ישתנה כלל. הצרכן, מבחינתו, הוא פשוט היקש משתמע מעלויות היצרן.

[עריכה] קרל מרקס

קרל מרקס קיבל את תע"ה כפי שנוסחה על–ידי סמית ובמיוחד ריקרדו, אך ניסה להתאימה לדיאלקטיקה ההגליאנית ולהגיע למסקנות הפוכות מאלו של סמית וריקרדו: במקום תמיכה בתפישה הקפיטליסטית, ניסה מרקס להשתמש בתע"ה כדרך לקעקע את יסודותיה. בפתיחת הכרך הראשון של "הקפיטל" הוא מציג את הבעיה כך:

	ערך חליפין, במבט ראשון, נראה כאילו הוא קשור ביחס כמותי, ככמות הערכים בשימוש מסוג אחד המוחלפים תמורת אלו מסוג אחר, קשר המשתנה באופן מתמיד לפי הזמן והמקום. מכאן שערך-חליפין נראה לכאורה כמו משהו אקראי ויחסי לחלוטין, וכתוצאה מכך ערך אינטרינסי, כלומר, ערך חליפין המקושר אליו לבלי הפרד, מובנה בסחורות, נראה כמו סתירה במונחים

(כרך 1, חלק 1: "סחורות וכסף" פרק 1: "סחורות")

[עריכה] מהותו האמיתית של ערך החליפין

כדי להתיר את הסתירה לכאורה, מציג מרקס דוגמה של סחורה בכמות מסוימת, שערך החליפין שלה שווה לסחורה אחרת בכמות אחרת ומסיק מכאן כי:

	ערך-החליפין התקף של כמות סחורה נתונה מבטא משהו שווה; שנית, ערך-החליפין, באופן כללי, הוא רק אמצעי הבעה, הצורה התופעתית, של משהו הכלול בה, אך מובחן ממנה.... בשני דברים שונים... קיים במידה שווה משהו המשותף לשניהם. שני הדברים חייבים לפיכך להיות שווים לשלישי, שאינו זה ואף לא זה. בכל אחד מהם, בהקשר של ערך-חליפין, ניתן לבצע רדוקציה לשלישי.

(כרך 1, חלק 1: "סחורות וכסף" פרק 1: "סחורות")

מרקס טוען כאן כי ערך החליפין הוא רק החזות החיצונית ("הצורה התופעתית") של מהות עמוקה יותר המוטמעת בסחורה. כלומר, כאשר ישנן שתי סחורות שערך החליפין שלהן זהה, אך כמותן שונה, חייבת להיות טמונה מנה שווה של אלמנט שלישי המשותף לשתיהן. מאחר שערך-השימוש של הסחורה הוצא מכלל חשבון קודם לכן משום שהוא שווה ביחסו בשני המקרים, טוען מרקס כי:

	אם ערך-השימוש של סחורות אינו נכלל בחשבון, נותרת רק תכונה משותפת אחת, שהיא היותם תוצרי עבודה... מה שמשותף לכולם הוא שבכולם ניתן לבצע רדוקציה לאותו סוג של עבודה, עבודה אנושית במצב מופשט.... כל הדברים הללו מספרים לנו עתה כי כוח-עבודה אנושי הושקע בייצורם, שעבודה אנושית מגולמת בהם. כאשר מתייחסים אליהם כאל גבישים של חומר חברתי, המשותף להם, הם למעשה—ערכים.

(כרך 1, חלק 1: "סחורות וכסף" פרק 1: "סחורות", להלן "קפיטל" 1.1.1)

"עבודה אנושית במצב מופשט" הוא האלמנט המשותף לכל הסחורות. לפריט כלשהו יש ערך "רק בגלל שעמל אנושי מופשט התגלם או התממש בתוכו". מרקס מאמץ כאן את הגישה הדיאלקטית וגורס כי בכל מוצר או סחורה מוטמעת מהות פנימית, שערך החליפין הוא רק המצג החיצוני, החזותי שלה. הבעיה המהותית, מבחינתו של מרקס, היא אופן המדידה של מהות אידאית כזו. תשובתו פשוטה:

	באמצעות כמות החומר יוצר הערך, העבודה הכלולה בפריט... [ה]נמדדת על פי משכה

.

[עריכה] מדידת יחידת עבודה מזוקקת

מכאן ממשיך מרקס, בעקבות ריקרדו, לטפל בבעיית פערי האיכות הטבעיים בין עובדים טובים ומיומנים יותר לעובדים טובים ומיומנים פחות. ריקרדו סבר כי "ההערכה לאיכויות השונות של עבודה מותאמת במהרה בשוק בדיוק מספיק לכל מטרה מעשית." עבודתו של צורף מיומן ופועל פשוט זוכה לדירוג איכות בשלב הראשוני—לדוגמה, שעת עבודה של צורף עשויה להיות מחושבת כשווה פי שלושה משעת עבודה של פועל פשוט. "דירוג זה, מרגע שגובש, משתנה רק במידה מעטה," טוען ריקרדו, "אם עמל יומו של תכשיטן נחשב לבעל ערך רב יותר מעמל יומו של פועל פשוט, ערך זה הותאם מכבר, ומוקם במקומו הנכון בסולם הערך."

בעייתו העיקרית של טיעון זה היא שהוא מתייחס לערך המוצר אך ורק מנקודת מבטו של היצרן. הצרכן אינו יכול לדעת בשום אופן מהו דירוג-הערך של מגוון האנשים שעסקו בייצור המוצר שהוא קונה, ולעתים קרובות גם היצרן וגם הסוחר אינם מסוגלים לדעת מה ערכן של אלפי שברירי שעה שהשקיעו מאות אנשים ברחבי העולם בייצור המוצר. כמדד ערך-חליפין עבור הצרכן, הסולם של ריקרדו אינו שמיש.

מרקס דוחה את טיעונו של ריקרדו, משום שדירוג דיפרנציאלי של ערך עבודה אינו מתיישב עם הרעיונות הדיאלקטיים. הטיעון שישנו אוניברסל עבודת תכשיטן ואוניברסל עבודת חייט לא היה יכול להתקבל בשום פנים ואופן. מנקודת מבטו של מרקס, נדרשה כאן נוסחה להגדרת גביש עבודה יחיד, על-אישי, שאינו משתנה בתוקף נסיבות שוקיות אלא רק עם ההתפתחות הדיאלקטית של ההיסטוריה:

	יהיו שיסברו כי אם ערך הסחורה נקבע על פי כמות העבודה המושקעת בה, ככל שהעובד יהיה בטלן ובלתי-מיומן, כך תהיה הסחורה רבת ערך יותר, משום שיותר זמן נדרש לייצורה. העבודה, עם זאת, המהווה את מהות הערך, היא כוח עבודה אנושי הומוגני ואחיד. כלל כוח-העבודה של החברה, המגולם בסך הכולל של הערכים של כל הסחורות המיוצרות על ידי אותה חברה, נחשב כאן כמסה אחידה של כוח עבודה אנושי, המורכב מאינספור יחידות פירטיות. כל אחת מאותן יחידות זהה לאחרת, במובן זה שיש לה אופי של כוח עבודה ממוצע של החברה.... כלומר, ביחס לייצור סחורה, לא יותר מהזמן שנדרש בממוצע, ולא יותר ממה שהכרחי מבחינה חברתית. כוח העבודה ההכרחי חברתית הוא זה שנדרש ליצור פריט תחת תנאי ייצור רגילים ובדרגה ממוצעת של מיומנות ומהירות המקובלת באותו זמן". נוכחנו, אם כן, כי מה שקובע את גודל ערכו של פריט הוא כמות העבודה ההכרחית מבחינה חברתית, או זמן-העבודה ההכרחי מבחינה חברתית לייצורו. כל סחורה פירְטית, בהקשר זה, תחשב כדוגמה ממוצעת במחלקתה. סחורות שבהן גולמה כמות שווה של עבודה, או שניתן ליצרן באותו זמן, הן בעלות אותו ערך". ערך סחורה, על כן, יישאר קבוע, אם כמות העבודה הנדרשת לייצורו תישאר קבועה. אך כמות העבודה משתנה עם כל שינוי בפוריות העבודה. פוריות זו נקבעת על ידי נסיבות שונות, ביניהן מידת המיומנות הממוצעת של העובד, חידושים מדעיים, ורמת היישום המעשי שלהם, הארגון החברתי של הייצור, מידת היכולת של אמצעי הייצור, ותנאים פיזיים.

("קפיטל" 1.1.1)

מרקס מנסח כאן גביש אחיד, על-אישי, של שעת עבודה המייצגת "כוח עבודה ממוצע של החברה" הנמדדת ביחידות הזמן "ההכרחי מבחינה חברתית" לייצור מוצר כלשהו. כאשר יש שינוי בזמן הנדרש לייצור מוצר מסוים (כמו במקרה של שכלולים בייצור). ערך יחידת הזמן משתנה עם הזמן, כאשר משולבים חידושים בייצור, אך מדידת הערך היא תמיד כוללת, לחברה כולה, ולא לכל פרט בפני עצמו. הנקודה שמרקס מותיר פתוחה היא הדרך בה ניתן למדוד "כוח עבודה ממוצע של החברה" הנמדד ביחידות זמן "הכרחי מבחינה חברתית," או לעמוד על שינויים בו.

[עריכה] היווצרות ערך עודף

מכאן, ממשיך מרקס לבחון עסקאות כ-ס-כ, עסקאות שבהן כסף הופך לסחורה וזו הופכת בחזרה לכסף; ועסקאות ס-כ-ס, שבהן סחורה נקנית בכסף, המשמש לקניית סחורה אחרת. במעגל ס-כ-ס, מסתיימת העסקה ברכישת סחורה הנצרכת על ידי הרוכש ולכן יוצאת ממעגל העסקאות. בעסקאות כ-ס-כ, לעומת זאת, הכסף פשוט מגולגל הלאה: העסקה מתחילה ומסתיימת בכסף. מובן מאליו, טוען מרקס, כי אין טעם בהחלפת כסף בכמות זהה של כסף ולכן מהותו של מעגל כ-ס-כ חייבת להתבטא בהגדלה של כמות הכסף בסופו לעומת הכמות בתחילתו, כלומר, כ-ס-כ+דלתא כ. אותה הגדלה מכונה על ידי מרקס "ערך עודף" (Mehrwerth):

	הכסף שגולגל במקור, מכאן, לא רק שנותר בעינו בעודו במחזור, אלא גם מוסיף לעצמו ערך-עודף או מרחיב את עצמו. תנועה זו היא הממירה אותו להון... מחזור הכסף כהון... הוא מטרה לעצמו, משום שהרחבת הערך מתרחשת רק בתוך תנועה המתחדשת באופן מתמיד. למחזור ההון אין לפיכך גבולות.

("קפיטל" 1.2.4).

מרקס טוען כאן שמחזור כ-ס-כ ימשיך ויתקיים נצחית, כמטרה לעצמו, משום שרק בתנועה מתמדת מתרחשת הרחבת ההון. בעיה אחת בטענה זו היא שבכל שלב במחזור כ-ס-כ עשויים גם המוכר וגם הקונה להיות משוכנעים שהסחורה או הכסף שקיבלו שווים יותר מהסחורה או הכסף שנתנו. כלומר, מנקודת מבטם הסובייקטיבית של הקונה או המוכר העסקה רווחית ולכן, מבחינתם, אין כל הכרח בגלגול נצחי של המחזור. ניתן כמובן לפתור את הבעיה בטענה שלסחורה יש ערך חליפין מהותי קבוע, ושאין כלל חשיבות לרווח מנקודת מבטם של הקונה או המוכר, אך כדי שהמחזור אכן יהיה כפוי, נדרש שהוא יהיה כזה גם מנקודת מבטם של השותפים בעסקאות במחזור, או לטעון כי הגורם המניע את מחזור כ-ס-כ הוא כורח היסטורי חיצוני, שאינו תלוי כלל בדעתם או רצונם של השותפים במחזור.

מאחר שהאפשרות הראשונה אינה יישימה, מעדיף מרקס את השנייה ומגדיר את מחזור כ-ס-כ כתהליך שהשותפים לו נכפתים אליו בתוקף כורח היסטורי:

	כנציג בעל תודעה של תנועה זו [של כסף] המחזיק בכסף הופך לקפיטליסט... ורק במידה שבה ניכוס עוד ועוד עושר באופן מופשט הופך למטרה הבלעדית של פעולותיו, ניתן לומר שהוא מתפקד כקפיטליסט, כלומר, כהון מואנש ובעל מודעות ורצון. ערכי-שימוש, על כן, לעולם אינם המטרה האמיתית של הקפיטליסט... [אלא] ההליך חסר-המנוחה והנצחי של עשיית-רווחים לבדו הוא מטרתו. קנייה כדי למכור או, ליתר דיוק, קניה כדי למכור במחיר גבוה יותר, כ-ס-כ, נראית בעליל כצורה ייחודית לסוג אחד של הון בלבד, כלומר, הון סוחרים. אבל הון תעשייתי אף הוא כסף, ההופך לסחורות, ובמכירת אותן סחורות מומר מחדש לכסף. האירועים המתרחשים מחוץ לחוג המחזור, בטווח הזמן שבין הקנייה והמכירה, אינם משפיעים על צורת התנועה. ואחרון, במקרה של הון נושא-ריבית, המחזור כ-ס-כ מגושר לכאורה. אנו חוזים בתוצאותיו בלי שלב הביניים בצורת כ-כ, en style lapidaire [באופן מתומצת], כמו שאומרים, כסף השווה יותר כסף, ערך הגדול מעצמו

("קפיטל" 1.2.4).

[עריכה] כיצד נוצר ערך עודף?

מרקס מודע לכך שההבחנה בין תהליכי ס-כ-ס וכ-ס-כ היא פורמלית ולא מהותית ושואל:

	איך ייתכן שהבחנה פורמלית טהורה בין ההליכים [ס-כ-ס וכ-ס-כ] משנה את אופיים כבמטה קסם?

("קפיטל" 1.2.5) או, במלים אחרות: כיצד נוצר הערך העודף? ראשית, פוסל מרקס את האפשרות שערך עודף יכול להיות תוצאה של מכירת סחורות במחיר הגבוה מערכן האמיתי. לדעתו, ישנה רק אפשרות ש"המחירים הנומינליים של סחורות יעלו, אך היחס האמיתי בין ערכיהם יישאר ללא שינוי," משום שאם סחורה תימכר במחיר הגבוה מערכה על ידי אדם אחד, הרי שכולם ימכרו אותה במחיר הגבוה מערכה והרווח לכאורה יתאיין.

בעיה מרכזית עם טיעון זה, כפי שהראתה תאורית הערך השולי, היא שפעולתו השגורה של סוחר היא רכישת סחורה במחיר א' ומכירתה במחיר א'+ב', כש-ב' מייצג תוספת מחיר משתנה. מכאן נובע לכאורה, שהתנודתיות במחירים, ומתוך כך בערך העודף, היא תוצר ממשי של ההתרחשות בשוק, מיומנותו של הסוחר, נדירותו או שכיחותו של המוצר ברגע נתון, וכן הלאה. כלומר, להלכה לפחות, גובה מחירו של מוצר בשוק כפוף לתנאים סובייקטיביים משתנים.

באופן טבעי, קבלת ההנחה שגובה המחיר בשוק מייצג מצב סובייקטיבי משתנה מחייבת דחיה של תע"ה ולכן חייב מרקס להניח כי המחירים הנגבים הם תמיד מחירי אמת, במובן זה שהם מייצגים תמיד מנה מוגדרת וקבועה של עבודה הממומשת בהם. אם היחס בין ערך-החליפין של מוצר וכמות העבודה הממומשת בו יכול להשתנות, הרי שהתאוריה כולה קורסת בנקודה זו. על–כן, מתחייבת המסקנה כי "המחזור, או חליפין של סחורות, אינו יוצר שום ערך" ("קפיטל" 1.2.5). הון או ערך עודף אינם יכולים להיווצר במחזור.

אך כיצד נוצר הון בכל זאת? לגבי הון הנוצר בפעולת הסחר יש למרקס תשובה פשוטה: "הסוחר הדוחק את עצמו באופן טפילי בין היצרנים הקונים ומוכרים" יוצר את הונו באמצעות זה שהוא "מרמה את היצרנים." אשר להון הנוצר בהלוואה, זו מרמה כפולה ומכופלת בעיני מרקס, משום שכאן מוחלף כסף ביותר כסף "צורה שאינה תואמת את טבעו של הכסף, ולכן נותרת בלתי-ניתנת להסבר מנקודת מבט של מחזור הסחורות".

כל זה מותיר עדיין בעיה אחת: כיצד נוצר הערך העודף בפעולה בין יצרנים. מרקס פוסל את האפשרות שהערך יווצר בכסף, משום שזהו רק אמצעי רכישה ותשלום שערכו מאובן ואינו משתנה לעולם. באופן דומה, הוא דוחה אפשרות שהוא יווצר במכירה מחדש של הסחורה (הפעולה השנייה במחזור), משום שכאן מועבר הפריט מצורתו הגשמית לצורתו הכספית:

	השינוי, מכאן, חייב להתרחש כאשר הסחורה נקנית בפעולה הראשונה, כ-ס, אך לא בערכה, משום שהחליפין הוא בשווי ערך, והסחורה משולמת בערכה המלא. אנו נאלצים, על כן, להגיע למסקנה כי השינוי מקורו בערך-השימוש, ככזה, של הסחורה, כלומר, בצריכתה. כדי להפיק ערך מצריכת הסחורה, ידידנו שק-כסף [הקפיטליסט] חייב להיות בר מזל ולמצוא בתוך המחזור, בשוק, סחורה שערך-השימוש שלה הוא בעל התכונה המיוחדת שהוא מקור ערך, שצריכתו, מכאן, היא בעצמה התגלמות של עבודה וכתוצאה מכך, יצירת ערך. בעל הכסף מוצא בשוק סחורה מיוחדת כזו בדמות עבודה או כוח עבודה

("קפיטל" 1.2.6).

[עריכה] ערך עודף הוא ניצול

כדי שכוח עבודה יהיה זמין לבעל הכסף, טוען מרקס, חייב העובד להיות חופשי בשני מובנים: חופשי במובן זה שהוא יכול להשתמש בכוח עבודתו כסחורה; ושאין לו סחורה אחרת למכור או שאין לו אפשרות אחרת למימוש כוח עבודתו ("קפיטל" 1.2.6). מאחר שהעובד חייב להתקיים ולספק את צרכיו הקיומיים הבסיסיים וכן להתרבות ולקיים משפחה, מגיע מרקס למסקנה כי "ערך כוח-העבודה שווה לערך אמצעי הקיום ההכרחיים לקיום העובד". זהו הערך הבסיסי של כוח-עבודה, שמתחת לו אין שכרו של עובד, לדוגמה, יכול לגלוש.

בין מכירת כוח העבודה של עובד לקפיטליסט ובין תחילת קבלת התמורה עבור השימוש בכוח עבודה זה יש מעבר זמן, כמו בתשלום בסוף השבוע. כלומר, טוען מרקס: "ערך-השימוש של כוח העבודה ניתן במקדמה לקפיטליסט: העובד מאפשר לקונה לצרוך אותו לפני שהוא מקבל את התשלום; הוא נותן אשראי לקפיטליסט" ("קפיטל" 1.2.6). התייחסות נדירה זו של מרקס לסוגיית משך הייצור וגורם הזמן בייצור עוררה ביקורת, שכן בפועל הקפיטליסט הוא שמשלם לעובד מראש תמורת עבודה שאת פריה (התשלום על מכירת הסחורה) יקטוף, אם בכלל, רק כעבור זמן ניכר.

מכאן, קל להגיע לאופן שבו נוצר הערך העודף: מאחר שערכו של המוצר מבוסס על כמות העבודה שהושקעה בו ומאחר שמחיר המוצר חייב להיות המחיר הנכון, הרי שהדרך היחידה ליצור את הרווח העודף ומכאן את ההון היא באמצעות כפיית הפועל לייצר עבור הקפיטליסט ערך שימוש עבודה מעבר לזה שהוא משלם לו. לדוגמה, אם העובד מקבל תשלום בעבור ייצור ערך בשווי של שש שעות עבודה, אך עובד 12 שעות, שש השעות שנוספו הן ערך עודף הזורם לכיסו של הקפיטליסט. או, כניסוחו של מרקס:

	הערך העודף הוא ההפרש שבין ערך המוצר וערך האלמנטים שנצרכו ביצירת המוצר, במלים אחרות, של אמצעי הייצור וכוח העבודה

("קפיטל" 1.3.8).

	שיעור הערך-העודף הוא, על כן, ביטוי ישיר של דרגת הניצול של כוח עבודה על ידי הון, או של העובד על ידי הקפיטליסט

("קפיטל" 1.3.9).

במלים פשוטות, לפי מרקס הערך העודף מבטא את יכולתו של הקפיטליסט להביא את העובד לכלות שעות עבודה עבורן אין הוא מקבל תמורה כלל. בניסוח אחר, הון הוא ניצול—שליטה בעבודה ללא תמורה.

[עריכה] ביקורתו של בוהם-באוורק

הכלכלן האוסטרי אויגן פון בוהם-באוורק ביקר בחריפות בחיבורו "הון וריבית" את תע"ה, כפי שנוסחה על–ידי סמית וריקרדו, וכפי שאומצה אחריו על–ידי קרל רודברטוס ומרקס.

בוהם-באוורק ערער על טענתו של סמית כי "המחיר האמיתי של כל דבר... הוא הטרחה והעמל שהושקעו בהשגתו". לתפישתו:

	אינני סבור שאדם שדעתו בלתי-משוחדת יוכל לטעון זאת. העובדה שטרחתי על דבר היא עניין אחד. השאלה האם הדבר היה שווה את הטרחה היא עניין שונה ונפרד; והעובדה שהטרחה והערך אינם הולכים יד ביד מאושרת... על ידי כל אחד מאינספור המקרים שבהם, מחמת היעדר מיומנות טכנית, מספקולציה כושלת או פשוט מזל רע, עמל היום אינו מניב תוצאה כלשהי. הדבר מאושר גם על ידי המקרים רבים שבהם עמל זעום מתוגמל ברווח גבוה, כמו במצב בו אדם הוא בעלי שטח אדמה, מציאת אבן יקרה או גילוי מכרה זהב

(ספר 6, פרק 3).

בוהם-באוורק פסל את רעיונו של סמית, שבמקרים בהם יש פערים בערכם של מוצרים מסוימים, בלי קשר לזמן העבודה שהושקע בהם, הדבר נובע מהערכת בני האדם לכשרונם של העושים. כלל כזה אינו תקף במציאות בה משוררים שיש הערכה לכשרונם עשויים לרעוב ללחם בעוד ספקולטורים נטולי מצפון נהנים מתגמול נדיב. נוסף על כך, קבלת 'הערכה' כמדד לכשרון סותרת את הכלל שערך מבוסס על כמות העבודה המושקעת.

בוהם-באוורק טען כי שורה ארוכה של כלכלנים, מסיסמונדי ועד לאסאל, מריקרדו ועד רודברטוס, פשוט אימצו את הקביעה של אדם סמית "כאקסיומה" וחזרו עליה, כאילו העובדה שאדם סמית הנערץ העלה אותה הופכת אותה מני ובי לנכונה. אחד החריגים היחידים לכלל, טען בוהם-באוורק, היה קרל מרקס, שאכן ניסה להעניק לתאוריה ביסוס והוכחה בדמות תע"ה שלו.

בוהם-באוורק תקף את ההוכחה הבסיסית של מרקס לכך שמקור הערך של המוצר הוא העבודה. התעלמותו של מרקס מערך-השימוש בנימוק שבחליפין ערך שימוש אחד זהה למשנהו, טען, היא דוגמה ל"כשל לוגי מן הסוג החמור ביותר". בוהם-באוורק משתמש בדוגמה של שלושה זמרי אופרה, טנור, באס ובריטון, שכל אחד מהם נהנה משכר של אלף ליש"ט. על פי הגיונו של מרקס, אומר בוהם-באוורק, אם שלושת הזמרים הם בעלי ערך-שימוש דומה מבחינת המאזינים, הרי שבבחינת העילה לגובה שכרם עלינו להתעלם מטיב קולם כסיבה אפשרית לשכרם הנאה. שורש הכשל הלוגי אצל מרקס, אומר בוהם-באוורק, טמון:

	בכך שהוא מבלבל בין התעלמות מהגנוס והתעלמות מהצורות הספציפיות שבאמצעותן מפגין הגנוס את עצמו... [בדוגמת הזמרים] ביחסי חליפין של סחורות, הצורות המיוחדות של ערך-השימוש, בין אם מדובר במזון, ביגוד, מחסה או כל דבר אחר, הן דבר שיש להתעלם ממנו; אבל מערך השימוש של סחורה באופן כללי אסור אף פעם להתעלם. מרקס עצמו נוכח שאיננו יכולים להתעלם לחלוטין מערך השימוש מתוך העובדה שלא ייתכן ערך חליפין במקום בו אין ערך שימוש—עובדה שמרקס עצמו נאלץ להודות בה פעם אחר פעם

(ספר 6, פרק 3).

כדי לאייר את הטיעון: אם ישנם שני מוצרים המורכבים ממנת ערך שימוש ומנת עבודה ומחירם (או ערך החליפין שלהם) הוא שני שקלים. לפי מרקס, העובדה שבשני המוצרים יש מנת ערך שימוש שווה, משמעותה שערך השימוש אינו משפיע על ערך החליפין של המוצרים. כלומר, שוויון מעיד על העדר קשר סיבתי. טענה זו ניתן כמובן להפוך על פיה ולטעון, באותה מידה של הגיון, שאם מנות העבודה המושקעות במוצר זהות, הרי שאפשר להתעלם מגורם העבודה כליל.

כשל חמור עוד יותר, טען בוהם-באוורק, טמון בטענתו של מרקס, לפיה אם מתעלמים מערך השימוש, נותרת רק תכונה משותפת אחת—זו של היותם תוצרי עבודה. לפי בוהם-באוורק ישנו מגוון אפשרויות אחרות: היות המוצר במחסור ביחס לביקוש, היותו אובייקט ביקוש והיצע, היותו רכושו של מישהו, היותו מוצר טבעי. אם, לדוגמה, מרקס עצמו טען כי "סחורות הן שילוב של שני אלמנטים, חומר טבעי ועבודה" מדוע אין החומר הטבעי עשוי להיות מקור הערך? מרקס לא סיפק תימוכין לבלעדיות, לכאורה, שצריכה להיות לעבודה. יתר על כן, פקפק בוהם-באוורק, אפילו אם ניתן לטעון שעבודה היא מכנה משותף לכל מוצר שיש לו ערך חליפין ושואל:

	האם אדמה בתולה היא תוצר עבודה? ומכרה זהב? וערוץ פחם? והרי כפי שכל אחד מאיתנו יודע, לאלו יש ערך חליפין גבוה מאוד לעתים תכופות

(ספר 6, פרק 3).

כדי להיות הוגן כלפי התאוריה, עם זאת, היה מוכן בוהם-באוורק לזנוח את הסתייגויותיו מהיקשיו הרעועים, כביכול, של מרקס, ולקבל גם הוכחה על דרך ההתנסות כי ערך החליפין של מוצר מבוסס ברוב המקרים על כמות העבודה שהושקעה זו. בהקשר זה, הוא בחן את היוצאים מן הכלל שהציג ריקרדו, כמו פסלים ותמונות נדירים שלא ניתן לשעתק ולייצר, וטען כי אם מוסיפים לאלו מוצרים דומים באופיים כמו אדמה, פטנטים, זכויות יוצרים וסודות מסחריים, כי אז מספר ה"חריגים" אינו כה זניח.

מקרה משמעותי הרבה יותר הוא של עבודת מומחה כמו מהנדס, בונה כינורות או פסל, ששעת עבודה שלו שווה הרבה יותר משעת עבודה של פועל פשוט. מרקס טען כי עבודה מיומנת צריכה להחשב "רק כעבודה פשוטה מחוזקת או מוכפלת, כך שכמות קטנה יותר של כוח עבודה מורכב שווה לכמות גדולה יותר של כוח עבודה פשוט". בוהם-באוורק ראה בכך "אקרובטיקה תאורטית המעידה על תמימות מהממת". אם מוצר שהופק ביום עבודה אחד של פסל שווה בערך החליפין שלו לחמישה ימי עבודה של פועל, לא ניתן להתעלם מן החריג הזה באמצעות המצאת מכפלות בדיוניות. הקושי כאן מתגבר, טען בוהם-באוורק, משום שלא מדובר בחריג זעיר שאפשר להתעלם ממנו. למעשה, חלק הארי של שוק העבודה פועל על פי מפתחות דיפרנציאליים, כשמוצרים זהים מופקים בדרכים ובמספר שעות עבודה שונה מאוד בכל פעם, ובתגמול משתנה לעובדים. כאשר מוציאים את כל היוצאים מן הכלל מן הכלל, נותר מעט מאוד כלל, הוא טוען.

הסתייגות נוספת של בוהם-באוורק בהקשר זה הייתה שהמתאם בין ערך החליפין ועלויות העבודה משתנה בהתאם לתנודות בביקוש ובהיצע, כאשר ערך החליפין ניצב לעתים מעל ולעתים מתחת לרמה המותאמת לכמות העבודה המשולבת בהם. כמות העבודה המושקעת רק מצביעה לעבר נקודה שאליה נוטה ערך החליפין להתכוונן—לא לנקודה קבועה כלשהי של ערך.

[עריכה] תע"ה במבחן הזמן

ביקורתו של בוהם-באוורק על רעיון העבודה כיסוד הערך אצל סמית וריקרדו ועל תע"ה באה מנקודת מבט מעשית: היא בחנה את הישימות של התאוריה לסיטואציה כלכלית מציאותית והצביעה על כך שבפועל אין לה כל אחיזה במציאות כזו. לקביעה זו היו השלכות כבדות משקל על תקפותה של התאוריה המרקסיסטית באופן כללי שכן בלעדיה, כפי שגורסים גם ההוגים המרקסיסטיים, אין לתאוריה המרקסיסטית כולה עמידה של ממש.

ולדימיר איליץ' לנין טען בשנת 1913 כי תע"ה של מרקס היא "אבן היסוד בתאוריה הכלכלית של מרקס" (כאן). רוזה לוקסמבורג, הוגה מרקסיסטית בולטת אחרת, טענה ב"רפורמיזם או מהפכה" כי "'חוק ערך העבודה' הוא עמוד הבריח בתורתו של ק. מרקס. אם אתה מסלק אותו—מסתלקים מאליהם כמה וכמה עיקרים שבתורה זו, כגון הערך העודף וטיבו, יחסי-הגומלין ההכרחיים שבין כוחות-הייצור המכניים ובין צורות-הייצור החברתיות בהתפתחותם, ועוד."

פסק דינם של רוב הכלכלנים אחרי הופעת תיאורית הערך השולי היה שתע"ה הופרכה ואינה יכולה לשמש תורת ערך תקפה. בוהם-באוורק טען:

	תאוריית הניצול הסוציאליסטית, כפי שהיא מוצגת על ידי שני חסידיה המכובדים ביותר [רודברטוס ומרקס], אינה רק שגויה, אלא, מבחינת ערכה התאורטי, מחזירה אותנו לשלבים הנמוכים ביותר בין תאוריות הריבית. כל כמה שיהיו הכשלים שגילינו אצל נציגי כמה מהתאוריות האחרות, אני חושב שלא נוכל למצוא בשום מקום אחר במקובץ מספר כה גדול של הכשלים החמורים ביותר—גחמנות, הנחות לא מוכחות, סתירות-עצמיות, ועיוורון כלפי העובדות. הסוציאליסטים הם מבקרים מוכשרים, אבל תאורטיקנים חלשים להחריד.

אחרי הופעת תאוריית הערך השולי בשנת 1871 ואחרי הביקורת של בוהם-באוורק בשנת 1884 היחידים שהמשיכו להתייחס במידה כלשהי של רצינות לתע"ה היו מרקס וההוגים סוציאליסטיים שהלכו בעקבותיו. את גישתם של שאר העוסקים בכלכלה ביטא בתמציתיות הכלכלן אלפרד מרשל כאשר כתב ב"עקרונות הכלכלה" שלו משנת 1890:

	ויליאם תומפסון, רודברטוס, קרל מרקס ואחרים... טוענים כי העבודה מפיקה תמיד 'ערך עודף' מעל לשכר ולבלאי ההון המשמש בסיוע לו: וכי העוול שנעשה לעובדים טמון בניצול של ערך עודף זה על ידי אחרים. אבל הנחה זו שכל הערך העודף הוא תוצר של עבודה כבר מתייחסת כמובן מאליו למה שהם מנסים להוכיח באמצעות הטענה. הם אינם מנסים להוכיחה. והטענה גם לא נכונה.... עוצמת אהדתם של רודברטוס ומרקס לסבל חייבת לזכות בכבוד מאיתנו: אבל מה שהם רואים כבסיס המדעי להצעותיהם המעשיות אינו יותר מסדרת טיעונים מעגליים בנסיון להראות כי אין צידוק כלכלי לריבית, בשעה שהתוצאה טמונה מלכתחילה בהנחות המוצא שלהם; למרות שבמקרה של מרקס העניין עטוף בניסוחים הגלייניים עלופי רזים.

הכרה בחולשה התאורטית הקריטית של תע"ה ניתן למצוא בעובדה שרוב ההוגים המרקסיסטים העדיפו פשוט להתעלם מהביקורת על העיקרון. פרידריך אנגלס, בתוספת לכרך השלישי של "הקפיטל", נמנע מהתייחסות ישירה לנקודה זו, שבשלב זה כבר נחשבה לחולשה מהותית בתורה המרקסיסטית. רוזה לוקסמבורג התייחסה לרעיונות תאורית התועלת השולית והאסכולה האוסטרית, אך גם היא נמנעה מעיסוק ישיר בטיעוניהם וגרסה כי הטיעונים שגויים משום שהאסכולה האוסטרית חתרה לשרת "את האינטרסים הפיננסיים הבינלאומיים."

חמורה מהפגם התאורטי והבעיות המעשיות של התאוריה, הייתה העובדה שהתאוריה נכשלה במתן פתרונות לכמה וכמה סוגיות כלכליות מהותיות: מעבר זמן בייצור, ביקוש צרכני, ריבית, תחרות, תנודות מחירים, ועוד. בתשובותיו לנושאים אלו, במיוחד בפיתוח ה'מדעי' של התאוריה בכרך השני והשלישי של "הקפיטל" נאלץ מרקס לנטוש את הגישה החישובית-מתמטית ולשוב פעם אחר פעם להגדרות אסנטיאליסטיות.

בהסתכלות רחבה יותר, עם זאת, מייצגת תע"ה תפישה הרווחת עד היום בתחום החקר הכלכלי. בחינה לעומק של התאוריות השונות שנוצרו מאז סמית, ריקרדו ומרקס מצביעות על יסוד מהותני המגולם בחיפוש קבועים ומשתנים הניתנים לחיזוי בקיינסיאניזם, הנאו-מרקסיזם, הנאו-קיינסיאניזם, הנאו-ריקרדיאניות, הנאו-ליברליזם, ועוד. בכל התאוריות הללו ישנה חתירה להשתית את הכלכלה על יסוד מדעי ולצורך כך יש הכרח בחיפוש אחר שיטה שתאפשר לסלק את רוב המשתנים כדי לאפשר ניסוי, חישוב וחיזוי כלכלי העוסקים במספר מוגבל וחד-משמעי של משתנים כמו כמו נקודת שיווי-המשקל, ידע מושלם, העדר היבט זמן, או "ערך אינטרינסי" של המוצר, שסביבו ניתן לבנות תאוריה מדעית-מתמטית, תוך ניפוי היבטים כמו העדפתו הסובייקטיבית של הצרכן, שינויים דינמיים לאורך זמן, וחלקיות המידע העומד לרשות היצרן והצרכן.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• ג'ון לוק, "מסה שנייה על ממשלה"
• אדם סמית, "עושר האומות"
• דייוויד ריקרדו, "על עקרונות הכלכלה הפוליטית והמיסוי"
• קרל מרקס, "הקפיטל"
• אויגן פון בוהם-באוורק, "הון וריבית"
• אלפרד מרשל, "עקרונות הכלכלה"
• פרידריך אנגלס, "תוספת לכרך השלישי"
• ולדימיר איליץ' לנין, "שלושת המקורות ושלושת המרכיבים של המרקסיזם"
• רוזה לוקסמבורג, "רפורמיזם או מהפכה"
• סתירותיה של תורת העבודה של הערך ופתרונן אצל מרקס