תור-אייבלסטאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תור־אייבלסטאר
שיגור הלוויין טרנזיט VBN-2 על גבי תור־אייבלסטאר
שיגור הלוויין טרנזיט VBN-2 על גבי תור־אייבלסטאר
ייעוד משגר לוויינים
משפחה משפחת טילי התור
יצרן Aerojet, דאגלס
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
עלות שיגור 12.83 מיליון $ (1985)
גרסאות תור־אייבלסטאר 1
תור־אייבלסטאר 2
היסטוריית שיגורים
סטטוס לא פעיל
אתרי שיגור ב־LC-17 בנמל החלל קייפ קנוורל
ב־LC-75-1 בפוינט ארגואלו
שיגורים 19
הצלחות 12
כישלונות 5
חלקיות 2
שיגור ראשון 13 באפריל 1960
שיגור אחרון 13 באוגוסט 1965
יכולת
מטען ל־LEO 150 ק"ג
מידע נוסף
גובה 29 מטרים
קוטר 2.44 מטרים
משקל 53,000 ק"ג
שלבים 2
שלב ראשון תור DM-21
מספר מנועים 1
סוג מנוע MB-3-1
דחף 760.64 קילו־ניוטון
מתקף סגולי בריק - 285 שניות
בגובה פני הים - 250 שניות
זמן בעירה 164 שניות
דלק RP-1/חמצן נוזלי
שלב שני אייבלסטאר
מספר מנועים 1
סוג מנוע AJ-10-104
דחף 36.02 קילו־ניוטון
מתקף סגולי בריק - 280 שניות
בגובה פני הים - 210 שניות
זמן בעירה 296 שניות
דלק HNO3/UDMH

התור־אייבלסטאראנגלית: Thor-Ablestar) שנקרא גם תור־אפסילון היה משגר אמריקאי ששוגר 19 פעמים בין השנים 1960 ל־1965. המשגר כלל שני שלבים: השלב הראשון היה טיל תור והשלב השני היה שלב מסוג אייבלסטאר. הטיל הוא בן למשפחת טילי התור ונגזרת של משגר התור־אייבל.

השלב השני, שלב האייבלסטאר, היה שלב אייבל שהוגדל ושופר כדי שיוכל לשאת מטענים כבדים יותר למסלול. השלב שופר כך שמנועו יוכל להידלק ולהיכבות מספר פעמים וכך היה למשגר הראשון שתוכנן כך שיוכל לשאת מספר מטענים למסלולים שונים[1].

19 שיגורים בוצעו. 6 שיגורים נכשלו ובשיגור נוסף רק אחד המטענים השתחרר מהטיל[1]. לטיל היו שתי גרסאות. לתור־אייבלסטאר 1 היה מנוע DM-21 בשלב הראשון ומנוע AJ-10-104 בשלב השני. לתור־אייבלסטאר 2 היה טיל תור DSV-2A כשלב ראשון ומנוע AJ-10-104D בשלב השני. התור־אייבלסטאר 1 שוגר ב־LC-17 מנמל החלל קייפ קנוורל והתור־אייבלסטאר 2 שוגר ב־LC-75-1 מפוינט ארגואלו, כיום SLC-2 בבסיס חיל האוויר וונדנברג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תור-אייבלסטאר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]