תחבורה בירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
הציור "תחבורה בירושלים" מעל הרכבת הקלה, שהוצב בראשית המאה ה-21

התחבורה בירושלים מורכבת במיוחד בשל הטופוגרפיה ההררית של העיר, צפיפות הבנייה בחלקים הישנים של העיר וכמות האוכלוסייה הרבה. התחבורה העירונית מושתתת על אוטובוסים עירונים, מוניות וכלי רכב פרטיים. ב-2011 נפתח קו ראשון של רכבת קלה כחלק ראשון ממערכת תחבורה ציבורית גדולה ומקיפה בירושלים, שהפך לכלי תחבורה מרכזי באזור מרכז העיר.

הגישה לירושלים עצמה מסובכת גם כן בשל מעברם של הדרכים בתוואי הררי, ולכן ישנו קושי בסלילת כבישים חדשים והרחבת כבישים קיימים לירושלים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב יפו בראשית המאה ה-20. רחוב יפו משמש כעורק תחבורה ראשי בירושלים במשך שנים רבות.

בתקופות עבר, בהן שכנה העיר בתוך תחומי העיר העתיקה הייתה הכניסה המרכזית לעיר מצפון, דרך שער שכם, שהיה השער לבאים מצפון (דרך האבות - כביש 60) וממערב (מעלה בית חורון - כביש 443). בעקבות היציאה מן החומות והתחלת בניית שכונות חדשות ממערב לעיר העתיקה באזור רחוב יפו, כמו גם סלילתה מחדש של הדרך העתיקה אמאוס (שער הגיא) - ירושלים (כביש 1) במחצית השנייה של המאה ה־19, החליף שער יפו את שער שכם בשירות התנועה מירושלים מערבה לעבר השפלה, כמו גם לכיוון דרום (בית לחם וחברון, (דרך חברון)). בעקבות סלילת הדרכים החלה הנסיעה בעגלות ודיליג'נסים להחליף את הרכיבה על בעלי חיים, שהייתה עד אז הדרך היחידה שבה ניתן היה להגיע לירושלים בהיעדר דרכים סלולות.

בשלהי המאה ה-19 נסלל קו רכבת מיפו דרך לוד לירושלים שהיה קו הרכבת הראשון במזרח התיכון, והיה סמל להתקדמותה של ירושלים.

התוואי ההררי ומעברו של כביש 1 באזור מגורים של אוכלוסייה ערבית הובילה לקרבות קשים במלחמת העצמאות (השגת שליטה על דרכים אחרות, כגון כביש 443 וכביש 375 הייתה קשה עוד יותר), קרבות שנערכו על מנת להשתלט על ציר זה לצורך העברת אפסקה לירושלים. בסיום המלחמה נסללה דרך חלופית מדרום לכביש 1 שנקראה דרך בורמה כמעקף לקטע באזור לטרון שנשאר בשליטת הלגיון הירדני, ובכך נפתחה הדרך לירושלים. לאחר סיום מלחמת העצמאות והרחבת פרוזדור ירושלים, נסלל כביש 395 מאזור בית שמש ועד עין כרם, אך התנועה העיקרית לעיר התנהלה דרך שער הגיא.

לאחר מלחמת ששת הימים נפתחו דרכים נוספות לירושלים, כמו כביש 443 מצפון וכביש 375 מדרום.

תוכנית אב לתחבורה ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1968 הוקם צוות תוכנית אב לתחבורה ליד עיריית ירושלים, שנועד לספק מידע אנליסטי למקבלי ההחלטות, לחזות מגמות עתידיות על בסיס נתונים אלה ולספק פתרונות אפשריים בתחומי התחבורה, הנגישות, המינוע ושיפור חזות העיר הפרושה על פני שטח נרחב, בעייתי מבחינה טופוגרפית, ללא רשת דרכים הולמת ובעלת מערכת תחבורה ציבורית בלתי אמינה ומיושנת ועם זאת - עיר בירה. הצוות נעזר במשרד בעל מומחיות עולמית בתחום, Jack Leisch & associates והחל מ-1975 הוכוון התכנון התחבורתי בעיר על פי תוכנית זו. עיקר התוכנית יצירת עורקי תחבורה (צירים, בראשם כביש בגין) וסלילת כביש טבעת[1].

במהלך השנים הובילה התוכנית המשולבת של עיריית ירושלים ומשרד התחבורה את תוכנית האב לחנייה, תוכנית האב להסדרי תנועה ולהפרדות מפלסיות ותוכנית אב להסדרת התחבורה הציבורית במזרח ירושלים.

שיאה של פעילות התוכנית, שהפכה בראשית שנות התשעים לעמותה, הוא פיתוח מודל תחבורה ציבורית מתקדם המבוסס על רכבת קלה ורשת קווי אוטובוס מזינים, קצרים וישרים יחסית, שיחליפו את הקווים הארוכים והמפותלים שהתקיימו בעיר מסיבות היסטוריות. התוכנית מרכזת אנשי מקצוע, נציגי חברות תחבורה ונציגי ציבור ליצירת מרקם משולב של תחבורה ציבורית, כולל מסופי תחבורה ציבורית בתחנה המרכזית, תחנת הרכבת מלחה, הר הרצל והר חוצבים,נתיבים לתחבורה ציבורית (נת"צ) והסדרה של התחבורה הציבורית במזרח ירושלים.

במקביל לפיתוח תשתיות התחבורה מטפלת התוכנית גם במרחב הציבורי להולכי הרגל ורוכבי האופניים, בשיקום והחייאת מרכז העיר, בדגש על ציר רחוב יפו, יצירת כיכרות ומדרחובים וניצול תשתיות תחבורה מיושנות להתחדשות עירונית כגון ייזום והקמת פארק המסילה ושיקום תחנת רכבת החאן על ציר מסילת הרכבת לירושלים.

מול צוות תוכנית האב התארגן ארגון "15 דקות", ארגון צרכני התחבורה הציבורית‏[2], המבקר את החלטות התוכנית ויישומן ומציע אלטרנטיבות לאור תלונות תושבים, בפרט מול ההתמקדות ברכבת הקלה כפתרון מרכזי יחיד לתעבורה בין דרום העיר לצפונה.

הכבישים בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כביש 9 במהלך בנייתו.

גישה לעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום הגישה לעיר נעשיית בעיקר דרך כביש 1.

ב-2009 הסתיימה סלילת כביש 9 העירוני דרך עמק ארזים ממחלף מוצא שבכביש 1 עד לצומת רמות על מנת לדלל את תנועת הרכבים העולים לעיר, הכביש משרת את הנוסעים לכיוון צפון העיר ומהווה המשכו של כביש 1 לים המלח.

כביש נוסף המשמש כעורק כניסה ראשי לעיר מכיוון מרכז הארץ, הוא כביש 443.

כניסות קטנות נוספות הן; ממזרח מכיוון ים המלח, דרך המשכו של כביש 1 (לכיוון מזרח), ממערב שתי כניסות באזור עין כרם, ומדרום וצפון מאזור יהודה ושומרון דרך כביש 60.

בתוך העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויקטים עתידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כביש 1 בשל העומסים הכבדים מכיוון מערב החליטה הממשלה ב-2011 על הרחבת הכביש לשלושה נתיבים ושדרוג המחלפים בו - חידוש הכביש ממחלף שער הגיא עד למחלף מוצא ממערב, חידוש הכביש מצומת בית הערבה עד למחלף אדומים ושיפוצו עד למחלף הזיתים ממזרח.
  • פרויקט שערי העיר - כביש הטבעת. כביש בבניה ותכנון בחלקו שינקז את התנועה בין כל הצירים הראשיים של העיר ויאפשר גישה לכל שכונות הקצה של העיר בצפון, בדרום, במזרח ובמערב ללא צורך לעבור דרך מרכז העיר או צירי התנועה המרכזיים ובכך יפחית את נפח התנועה בהם. כביש זה מורכב משני כבישים: כביש הטבעת המזרחית וכביש הטבעת המערבית.
  • כביש 16 הוא כביש שישרת את הבאים לכיוון דרום העיר מכביש ירושלים תל אביב שיתחיל במחלף מוצא על למחלף גבעת מרדכי שבדרך בגין.
  • כביש 21
  • כביש 45 כביש גישה חדש לירושלים, ממחלף בן שמן לגבעת זאב והמשך כביש בגין עד לכביש המנהרות. כביש זה יהיה הכביש המרכזי והעיקרי שישרת את הבאים מתל אביב ומצפון הארץ לירושלים.
  • כביש 39 ישרת את תושבי בית שמש וביתר עילית מכיוון מערב יהיה כביש מהיר מכיוון צומת האלה ובהמשך ימשיך גם לכיוון כביש 6, קרית גת, קריית מלאכי ואשדוד, הכביש ישרת בהמשכו גם את הבאים מכיוון דרום.
  • דרך בגין - כיום הכביש נמתח משכונת עטרות עד לשכונת מלחה. במלחה יבנה מחלף חדש בשם מחלף גולומב ויאפשר את הארכת הכביש עד לשכונת גילה באמצעות הפרדה מפלסית במטרה לאפשר גישה חדשה לשכונה ובמטרה להפחית את נפח התנועה בצירים קיימים המובילים אל השכונה וממנה.


תחבורה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה המרכזית. נתיב לאוטובוסים ונתיב לרכבת הקלה.
התחנה המרכזית של מזרח ירושלים בדרך שכם.

התחבורה הציבורית בירושלים מושתתת בעיקר על עשרות קווי אוטובוסים עירוניים, כ-45% מתושבי ירושלים משתמשים באוטובוסים העירוניים לנסיעה לעבודה ומחוץ לעיר.

האוטובוסים בירושלים הופעלו בעבר על ידי חברת המקשר עד למלחמת ששת הימים, כיום החברה המפעילה את האוטובוסים היא אגד. במזרח העיר פועלת חברת אוטובוסים נוספת המשרתת את תושבי מזרח ירושלים והכפרים והערים הערביות שמסביבה. בנוסף, מופעלים בסופי שבוע ובחופשים קווי לילה מאזורי הבילוי אל השכונות הגדולות.

הרכבל לכותל ולהר הזיתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנגישות לעיר העתיקה והכותל המערבי היא אולי הקשה ביותר מכל ירושלים בשל מיעוט הכבישים באזור ומסה כבדה של כלי רכב המבקשים להגיע למקום. הפועל יוצא הוא כי האזור שמסביב לעיר העתיקה פקוק כמעט תמיד וישנו צורך למציאת פתרון תחבורתי למבקשים להגיע.

כך נוצר לראשונה הרעיון של הקמת רכבל ראשון מסוגו בירושלים שישמש גם ככלי תחבורתי וגם תוספת אטרקציה תיירותית לירושלים.

הקמת הרכבל נמצאת בשלבי תכנון ואישור מתקדמים ובנייתו אמורה להתחיל במהלך 2015, מסלולו יחל באזור תחנת הרכבת הישנה לכותל ומשם יעלה לאזור מלון שבע הקשתות שבראש הר הזיתים לנקודת תצפית שתהיה בו על מרכז ירושלים והעיר העתיקה.

תחנה מרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – התחנה המרכזית של ירושלים, תחנת הרכבת בנייני האומה

התחנה המרכזית ירושלים היא אחת התחנות הגדולות והעמוסות בישראל וממנה יוצאות נסיעות לכל רחבי הארץ, בעתיד תהיה התחנה חלק ממרכז גדול יותר של תחבורה עם תחנת הרכבת בנייני האומה והרכבת הקלה העירונית.

תחבורה במזרח ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מזרח ירושלים#תחבורה ציבורית

עד שנת 2004 שררה אנדרלמוסיה בקוי התחבורה הציבורית בשכונות הערביות במזרח העיר. עשרות חברות פרטיות ומשפחתיות הפעילו קוים בלתי סדירים או סדרים למחצה, בלא פיקוח נאות ובכלי רכב מיושנים. בשנת 2004 הגדירו עיריית ירושלים, משרד התחבורה ותוכנית אב לתחבורה ירושלים פרויקט לאיחוד החברות לחברה מאוחדת ובה חמש חברות-בנות, המופעלות לפי זיכיון. יחד עם נציגי האוכלוסייה תוכננו ונקבעו מסלולים קבועים. החברה מפעילה צי של מיניבוסים מתוצרת מרצדס, שנרכשו בסיוע משרד התחבורה. המיניבוסים צבועים באופן אחיד בתבנית פסים ירוק-לבן (לקווים פנים-עירוניים) או כחול-לבן (לקווים כפריים/פריפריאליים) ונקראים בעגה המקומית "זברות" או "אוטובוסים פלסטיניים". המחירים מסובסדים ונקבעים לפי חוק.‏[3]

מרכז ההפעלה הוא התחנה המרכזית של מזרח ירושלים שלה שני מסופים סמוכים: האחד ברחוב סולטאן סולימאן, ממזרח לגן הקבר, בין שער שכם ושער הפרחים, המשמש בעיקר את התחבורה הבין-עירונית, והשני בדרך שכם ממערב לגן הקבר מיועד לתחבורה העירונית.

הרכבת הקלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרכבת הקלה בירושלים
רכבת קלה ברחוב יפו

כבר בתחילת שנות ה-90 העלו בעירייה את רעיון הרכבת הקלה כפתרון לעומסים בירושלים ראש העיר דאז אהוד אולמרט הקים את צוות תוכנית האב לתחבורה בירושלים שירכז את כל התכנון התחבורתי בירושלים.

בשנת 2000 החלו לבנות את הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים ואת הקו הכחול של המערך שעתיד לכלול כ 8 קווים של רכבות קלות ואוטובוסים רבי קיבולת. באוגוסט 2011 החלו נסיעות המבחן של קו הראשון ובדצמבר באותה שנה החלה הרכבת לפעול למרות הביקורת הציבורית על אי השלמת הפרויקט עד הסוף, כחלק מהפרויקט נבנה מעל הכניסה לעיר גשר מיתרים לרכבת. כעת עובדים בסיטיפס המפעילה את הרכבת על המשכת הקו והוספת קווים לקו הראשון. בסוף ינואר 2012 נערך שינוי בכל האוטובוסים בדרום מערב העיר ואלו משרתים את התושבים רק עד לתחנת הרכבת הקרובה לשכונה.

הרכבת לירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסילת הרכבת לירושלים

קו הרכבת הראשון במזרח התיכון היה קו הרכבת ירושלים - יפו המשרת גם כיום את ירושלים.

בעבר הרכבות לירושלים היו מגיעות על לתחנת החאן הישנה בירושלים אולם ב-2005 שודרג מעט הקו והוקמו תחנת הרכבת מלחה ותחנת הרכבת גן החיות התנ"כי המשרתות כיום את ירושלים. אולם גם לאחר שדרוג הקו מעטים הנוסעים בקו זה בשל זמן הנסיעה הארוך (כשעה וחמישים) והשימוש במסילה אחת העלולה לגרום לעקובים נוספים כאשר אחת הרכבות מתעכבת.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קו הרכבת המהיר לירושלים

בשנת 2005 החלה בנייתו של קו הרכבת המהיר לירושלים שיעבור בסמוך למודיעין ומשם במנהרה מתחת להרי ירושלים, הקו יסתיים בתחנת הרכבת בנייני האומה כ-80 מטר מתחת לאדמה, קו זה צפוי להתחיל לפעול ב-2017. בנוסף, קימת תוכנית להארכת המסילה עד לתחנת מלחה אך תוכנית זו כרגע לא על הפרק.

תעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים הוקם שדה התעופה ירושלים בעטרות שמצפון לעיר כשדה תעופה בינלאומי, אשר שימש לתחבורה אוירית אזרחית וצבאית של מטוסים קטנים ומסוקים. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הוחלט להפסיק את הטיסות לשדה תעופה זה בעקבות החשש ליירוט המטוסים מהכפרים הערבים הסמוכים. ומאז לא מתקיימות טיסות אליו וממנו ובמקום שוכן כיום בסיס מג"ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]