תחבורה בקוריאה הצפונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

דרך התחבורה הרגילה אל צפון קוריאה וממנה נעשית על ידי מטוס או רכבת דרך בייג'ינג, סין. תחבורה ישירה אל דרום קוריאה וממנה התאפשרה בצורה מוגבלת בין השנים 2003-2008, (לאוטובוסים תיירותיים, ולא לרכבים פרטיים). חופש התנועה בצפון קוריאה מוגבל; אזרחים אינם יכולים לנוע בחופשיות מחוץ למדינה.

כבישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למערכת הכבישים במדינה פחות חשיבות מאשר למערכת הרכבות. הכבישים משמשים בדרך כלל למעבר של מרחקים קצרים. יש פער בין רמת הכבישים בפיונגיאנג ומספר ערים גדולות אחרות לבין רמת הכבישים בעיירות וכפרים. מעטות המכוניות הנוסעות בכבישים עקב הגבלה על מספר המכוניות בגלל התלות בייבוא נפט, ובכבישים בעיקר נהוג להוביל מוצרים תעשייה וחקלאות על גבי משאיות. אורכם הכולל של הכבישים במדינה מוערך בכ-24,879 (2003), כחציים סלולים. כבישים מהירים החלו להיסלל בשנות ה-70. החשובים: פיונגיאנג-סונאן (15 ק"מ), פיונגיאנג-וונסאן (189 ק"מ), פיונגיאנג-נאמפו (46 ק"מ), ופיונגיאנג-קאסונג (170 ק"מ)

רכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת הינה אמצעי התחבורה החשוב ביותר בקוריאה הצפונית. 80% מתנועת האנשים, ו-86% מתנועת התוצרת התעשייתית במדינה נעשים באמצעות מערכת הרכבות הכוללת לפי הערכות 5,224 ק"מ של מסילות ברזל. ההתפתחות של מערכת הרכבות באה במקביל להתפתחות התעשייתית של קוריאה בשנות העשרים והשלושים תחת השלטון הקולוניאלי היפני בקוריאה, כאשר בתקופה זו הונחו מסילות רכבת רבות להובלת התוצרת התעשייתית ממרכזי התעשייה (מפעלים, מכרות) לשאר חלקי המדינה ולנמלים ומשם ליפן. במהלך מלחמת קוריאה (1950-1953) ניזוקה קשות מערכת הרכבות במדינה. לאחר סיום המלחמה החלה תקופת שיקום מסיבית בקוריאה הצפונית ושופצה מערכת הרכבות במדינה ונבנו מסילות רכבת חדשות בעזרת סיוע כלכלי של ברית המועצות. בשנות ה-90 סבלה מערכת הרכבות במדינה ממחסור חמור בדלק, דבר שהוביל להשבתה חלקית/מלאה של קווים ועיכוב של העברת מוצרים וכוח עבודה במדינה. רמת החישמול במערכת גבוהה ועומדת על כ-80%. כל מערכת הרכבות במדינה מופעלת באמצעות חברת הרכבות הלאומית (בבעלות ממשלתית מלאה כיאה לכלכלה מתוכננת) המסונפת למשרד הרכבות. בין המסילות החשובות במדינה: פיונגיאנג-רג'ין (781 ק"מ), פיונגיאנג-סינאויג'ו, נאמיאנג-רג'ין (158 ק"מ), צ'ונגג'ין-נאמינג (171 ק"מ), הואריונג-רג'ין (327 ק"מ), (פיונגיאנג-סונאן). מערכת הרכבות של קוריאה הצפונית מתחברות לזו של סין: (סינאויג'ו-דאנדונג), (נאמינג-טומן) ולזו של רוסיה (טומנגאן-חסאן).

בנוסף, החל משנת 1973 פועלת בבירה פיונגיאנג רכבת תחתית המורכבת משני קווים שעברו מספר הרחבות. כמו כן פועלת בבירה רשת חשמליות(טראמים).

תחבורה אווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקוריאה הצפונית ישנם כ-80 שדות תעופה שמישים, במחציתם מסלול נחיתה סלול. שדות התעופה מופעלים על ידי חברת התעופה הלאומית (בבעלות ממשלתית מלאה כנהוג בכלכלה מתוכננת), אייר קוריו. ישנם נמלי תעופה הנשלטים על ידי צבא קוריאה הצפונית. עם סיום מלחמת קוריאה שוקמו ונבנו שדות תעופה רבים. צי המטוסים מורכב ממטוסים תוצרת רוסיה. נמל התעופה הראשי במדינה הינו נמל התעופה סונאן שבפיונגיאנג.

תחבורה ימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנמלים בקוריאה הצפונית משמשת בעיקר לסחר חוץ ודיג. נמלי ים המשמשים לסחר חוץ (ייצוא וייבוא), ונתיבי שיט פנימיים המשמשים בעיקר להובלה פנימית של מוצרים וכוח עבודה. כל נמלי הים במדינה לא קופאים במשך כל השנה. הנמלים העיקריים הם- בחוף המזרחי: צ'ונגג'ין, המהונג (הונגנאם), קימצ'אק, רג'ין, סונבונג (אונג'י לשעבר) קוסונג וונסאן. בחוף המערבי: נאמפו והאג'ו. בצי הסוחר כ-200 ספינות מסוגים שונים עם נפח כולל של כמיליון טון.