תחנת הכוח רוטנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תחנת הכוח רוטנברג. בארובה השמאלית יש סולקן גפרית ומהארובה נפלטים אדי מים. למעלה - המסוע המביא את הפחם לשריפה, למטה - המסוע המוביל את הפחם ממזח הפריקה למאגר הפחם.
תחנת הכוח רוטנברג על רקע חולות אשקלון
חוף אשקלון ותחנת הכוח ברקע
בול של רשות הדואר מ-1991 המתאר את הקמת התחנה

תחנת הכוח רוטנברג היא תחנת הכוח קיטורית באשקלון, השניה בגודלה בארץ מבחינת הספק.

התחנה קרויה על שמו של פנחס רוטנברג, מייסד חברת החשמל, ועל שם אחיו, אברהם רוטנברג, ממשיך דרכו בניהול החברה[1]. התחנה ממוקמת על חוף הים התיכון סמוך לעיר אשקלון, ומופעלת על ידי חברת החשמל לישראל, והיא התחנה הקיטורית החדשה מבין 5 התחנות הקיטוריות בארץ. כושר הייצור של התחנה מהווה כרבע מכושר הייצור של חברת החשמל.

התחנה בנויה על החוף כיוון שהיא פועלת בטכנולוגייה קיטורית ומשתמשת במי הים לקירור, וכן מוזנת בפחם הנפרק מאוניות משא ברציף מיוחד בסמוך לה. התחנה כוללת ארבע יחידות לייצור חשמל.

בשנת 2008 אושר "פרויקט D": הרחבת התחנה על ידי הוספת שתי יחידות נוספות המוזנות פחם אף הן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הכוח רוטנברג באשקלון כוללת בתוכה שתי תחנות כוח, אחת בשם "רוטנברג א'" מכילה את שתי יחידות הייצור הראשונות והחדשה יותר שנוספה לה "רוטנברג ב'" מכילה שתי יחידות ייצור נוספות ובה הותקן סולקן לסילוק גפרית.

העבודות באתר להקמת תחנת "רוטנברג א'" החלו בתחילת שנות ה-80 לאחר הפעלת תחנת הכוח בחדרה ותחילת ייצור החשמל בה היה בשנת 1990 תחילת העבודות להקמת "רוטנברג ב'" הייתה בשנת 1996 ותחילת ייצור החשמל בה היה בשנת 2000.

עם סיום בניית התחנה הראשונה לא היה עדיין מזח לפריקת פחם בתחנה. לשם אספקת הפחם נסללה מסילת רכבת מאזור מושב מבקיעים אל התחנה ורכבות משא הובילו פחם מנמל אשדוד אל התחנה. עם השלמת מזח הפחם בתחנה בשנת 2000 הופסקה העברת הפחם בדרך זו והוא נפרק ישירות בתחנה. המזח מקושר לתחנה באמצעות גשר שאורכו כקילומטר ובגובה 15 מטר ועליו נמצא מסוע המעביר את הפחם מהאניה ישירות למאגר הפחם בתחנה.

ביוני 1998 במהלך עבודות הבנייה של הארובה החדשה ב"רוטנברג ב'" התרחשה תאונת עבודה קטלנית, במהלכה נספו 9 עובדים שנפלו ממשטח העבודה שלהם במרומי הארובה. בעקבות תאונה זו הוקמה ועדת חקירה ציבורית שמסקנותיה השפיעו על המשך הבנייה של התחנה.

התחנה, שניתן לראותה היטב מצפון רצועת עזה, מהווה מדי פעם מטרה לירי רקטות קסאם.

בתחנה נמצא מרכז מבקרים ובו הסבר על ייצור החשמל בתחנה וסיור מודרך באוטובוס בתחנה כולל נסיעה על הגשר וצפייה בתהליך פריקת פחם מאניה.

נתונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספק: 2,250 מגה וואט.

מקור אנרגיה: פחם.

צריכת פחם (בתפוקה מלאה): 18,240 טון ליממה.

צריכת מי קירור: 330,000 טון לשעה.

ארובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארובות התחנה הן ציון דרך בולט במישור החוף הדרומי, ונראות ממרחק רב מאשדוד, קריית גת, שדרות, וצפון רצועת עזה. שתי הארובות הקיימות, החדשה והישנה הן בגובה של כ-250 מטר. בארובה החדשה יש סולקן לסילוק גפרית. בתהליך זה נוצרים אדי מים והם נפלטים מהארובה כאילו מדובר בעשן. בארובה הישנה אין מתקן זה והגזים שאינם נראים, נפלטים בגובה 250 מטר.

פרויקט D[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 בדצמבר 2007 אישר דירקטוריון חברת החשמל הקמת שתי יחידות ייצור נוספות אשר יפעלו אף הן על פחם. כל אחת מיחידות הייצור תהיה בעלת הספק של 630 מגה ואט והן תפעלנה על פי תקנות מחמירות לצמצום זיהום האוויר.[2][3] הפרויקט קיבל את אישור הועדה לתכנון לאומי (הות"ל) בחודש יוני 2008[4], חרף מחאות רבות. בין המוחים כנגד הפרויקט נמנים תושבי ועיריית אשקלון, ארגוני הסביבה, בנוסף למשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות אשר הביעו את התנגדותם[5]. לטענת המתנגדים, הפרויקט יגדיל את זיהום האוויר למרות אמצעי הסינון שיותקנו, ויסכן את בריאותם של תושבי אשקלון.

כמו כן, נטען כי קיימות חלופות נקיות זולות יותר, אם נלקחים בחשבון עלויות הזיהום בהתאם לפרוטוקול קיוטו. אנרגיה סולארית (מהשמש) ואנרגיית רוח הוצעו כחלופות זולות יותר בטווח הארוך. עם זאת, מבקר המדינה קבע שלא הוצג מידע מלא על החלופות, ועל כן הן לא נשקלו כראוי.[6]

הפרויקט היה צפוי להסתיים ב-2015.

למרות האישור שניתן, ארגוני הסביבה הגישו בג"ץ במטרה לעצור את הפרויקט.[7] לאור האמור לעיל, תהליך קבלת האישורים להקמת המתקן טרם התקבלו. בעקבות גילויים משמעותיים של גז טבעי בסמוך לישראל, סוכם על שינוי מתכונת הפרויקט, כך שהתחנה תתבסס על ניצול גז טבעי, ופחם כחומר דלק משני במקרי תקלה באספקת הגז. הפרוייקט נדחה לסוף העשור השני של המאה ה־21 בעקבות הצורך בתכנון מחדש להפעלה במתכונת של גז טבעי כדלק ראשי, בעקבות מגעים לרפורמה בחברת החשמל ולפיצולה למספר חברות, ובעקבות התחלת הפעלת תחנות כח בבעלות פרטית בישראל, בסוף העשור הראשון של המאה ה־21.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]